אני מתוערר ורואה אותה לצידי, כה יפה. האצבעות שלי עוברות על פני גבה החשוף ואני מרגיש חוליה אחר חוליה בשקע הגב מלמטה למעלה.
קרני השמש עוברות מבעד לטריסים הפתוחים והאור אפילו לא מפריע לי, לרוב אני מעדיף את החושך כי האור בבוקר כואב לעיניים, אבל זה היה בוקר נובמבר מושלם מבחינת מזג אוויר.
הבעת הפנים שלה היתה כה שלווה כמעט שכחתי שהיא ניפרדה ממני אתמול וחזרה אליו, הדחקתי שוב את המחשבה הזאת כדי לא להרוס את הרגע.
היא התעוררה, ניקשה אותי ושאלה "אז אתה מסתכל עלי ישנה כבר הרבה זמן?" השאלה נשאלה בקול מתגרה ולא כועס בכלל, כנראה שכבר התרגלה אלי והבינה שאין סיכוי שאעיר אותה כשאני מתעורר. "אך איתך" הגיבה כשהיא דוחפת אותי שאפול חזרה למיטה ולא אשאר מאוזן על היד שהחזיקה אותי. תפסתי וחיבקתי אותה. היא נישקה אותי שוב ושאלה אם אני רוצה ארוחת בוקר, הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 12(לא מפתיע במיוחד עם כל הדרמות שהלכו בערב הקודם). "בטח" עניתי והיא כבר התחילה להתלבש אז גם אני. בדקנו שההורים שלה לא בדקו את החדר שבו הייתי אמור לישון ויצאנו כמעט ביחד מהחדר. ארוחת הבוקר כללה פנקייקים עם שוקולד וריבה, והעברנו את שאר היום בלדבר, להקשיב למוזיקה טובה ופשוט להנות ביחד.
זה בהחלט היה יום מושלם בתחילת נובמבר.
אני חושב שבמשך כמה חודשים נמנענו מלדבר על מה שקרה בערב הקודם, לי זה היה קל, זה עזר לי להכחיש עד שהבנתי שזאת מערכת יחסים קצת יותר מורכבת ממש שחשבתי בהתחלה. במבט לאחור סביר להניח שהדבר החכם לעשות היה לצאת מזה, אבל מהיכרות עם עצמי הייתי מתנהג בדיוק כמו שהתנהגתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Dark & Light