הצד היותר אפל של החיים

אני מתוערר ורואה אותה לצידי, כה יפה. האצבעות שלי עוברות על פני גבה החשוף ואני מרגיש חוליה אחר חוליה בשקע הגב מלמטה למעלה.

קרני השמש עוברות מבעד לטריסים הפתוחים והאור אפילו לא מפריע לי, לרוב אני מעדיף את החושך כי האור בבוקר כואב לעיניים, אבל זה היה בוקר נובמבר מושלם מבחינת מזג אוויר.

הבעת הפנים שלה היתה כה שלווה כמעט שכחתי שהיא ניפרדה ממני אתמול וחזרה אליו, הדחקתי שוב את המחשבה הזאת כדי לא להרוס את הרגע.

היא התעוררה, ניקשה אותי ושאלה "אז אתה מסתכל עלי ישנה כבר הרבה זמן?" השאלה נשאלה בקול מתגרה ולא כועס בכלל, כנראה שכבר התרגלה אלי והבינה שאין סיכוי שאעיר אותה כשאני מתעורר. "אך איתך" הגיבה כשהיא דוחפת אותי שאפול חזרה למיטה ולא אשאר מאוזן על היד שהחזיקה אותי. תפסתי וחיבקתי אותה. היא נישקה אותי שוב ושאלה אם אני רוצה ארוחת בוקר, הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 12(לא מפתיע במיוחד עם כל הדרמות שהלכו בערב הקודם). "בטח" עניתי והיא כבר התחילה להתלבש אז גם אני. בדקנו שההורים שלה לא בדקו את החדר שבו הייתי אמור לישון ויצאנו כמעט ביחד מהחדר. ארוחת הבוקר כללה פנקייקים עם שוקולד וריבה, והעברנו את שאר היום בלדבר, להקשיב למוזיקה טובה ופשוט להנות ביחד.

זה בהחלט היה יום מושלם בתחילת נובמבר.

אני חושב שבמשך כמה חודשים נמנענו מלדבר על מה שקרה בערב הקודם, לי זה היה קל, זה עזר לי להכחיש עד שהבנתי שזאת מערכת יחסים קצת יותר מורכבת ממש שחשבתי בהתחלה. במבט לאחור סביר להניח שהדבר החכם לעשות היה לצאת מזה, אבל מהיכרות עם עצמי הייתי מתנהג בדיוק כמו שהתנהגתי.

כל אחד מכיר את המצב שהוא עושה טעות. אומנם לא תמיד אנחנו מכירים בזה בתור טעות בהתחלה או סתם מסרבים לחשוב על כך שטעינו ומנסים להפיל את אשמה על מישהו אחר, אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שעשינו טעות.

אני עושה הרבה טעויות, ולא תמיד לומד מהן. האמת שגם מה שאני עושה עכשיו זאת טעות. את הפוסט הזה הייתי צריך לכתוב מזמן, וכל הזמן דחיתי אותו, האמת שכל הזמן הזה פשוט ניסיתי לברוח מהמציאות, לברוח בלראות אנשים, לברוח לכל מקום שבו לא אצטרך לחשוב, לא אצטרך להתמודד אבל כמה כבר אפשר לברוח מעצמך? בסופו של דבר כל הבעיות ישיגו אותך. 

*קראק* צליל הקרח שמתנפץ לאט לאט בכוס הוויסקי שלידי מסריח את דעתי לרגע קט מהפוסט הזה, אפילו הוא מנסה לגרום לי להמשיך לברוח ולא להתמודד. אז כן...מזגתי לעצמי חצי מנת וויסקי וזרקתי פנימה 2 קוביות קרח יפות מאוד. את הוויסקי שלי אני לרוב שותה בלי קרח ובתור מנה יפה, אבל זה לא לזמן הזה. ועכשיו חזרה לטעויות.

אני לא חושב שאני מכיר מישהו שמעולם לא עשה טעות בידיעה שהוא הוא טעות. אומרים שטעויות קורות, אבל בעצם בחלק מהזמן אנחנו פשוט מאפשרים להן לקרות, כי אלו טעויות שהן על גבול הטעות גבול הבסדר. רוב הטעויות האלו הן במערכות יחסים. אז נכון ששלי לפעמים מזוויעות לעומת של אנשים אחרים ונכון ששלי לפעמים מרגישות כמו טלנובלה(אולי זה בעיקר כי אני מספר אותן בצורה מעניינת יותר בזמן שאני צוחק עליהן).

הנה עוד טעות ועוד טעות והנה עוד אחת, הן פשוט נערמות אחת אחרי השניה, כאילו אני לא לומד מהן אף פעם, אבל מצד שני כל אחת שונה במקצת מהקודמת, זה לא מונע מהן להיות מפגרות כל אחת יותר מהקודמת.

האמת שהטעות הנוכחית כנראה טיפשית מכולן עד כה. החלטתי לספר למישהי שהיא נורא מוצאת חן בעיניי, זה לא שזה נחוץ במיוחד, כי גם ככה על הפרצוף שלי רואים את מה שעובר עלי, וגם ככה אין לי מושג מה אני רוצה שיצא מזה אם אני רוצה בכלל.

אני פשוט יודע שאני מתנהג בטיפשות, יודע שאני הולך לעשות טעות, ועדין אעשה אותה. יותר גרוע מזה אם אחרי זה יחזירו אותי אחורה בזמן ויתנו לי את הצ'אנס לתקן את הטעות, אני עדין אפעל באותה הדרך.

אז מי אמר אין שכל אין דאגות?