כמו הרבה אנשים ובעיקר בנות, הייתי ילדה שמנמנה שמאוד מאוד אוהבת לאכול. אבל עד גיל 12 לא הייתה לי מודעות לזה. לא היה אכפת לי מה אנשים חשבו עליי. ואז עליתי לכיתה ז'..
ההלם שחטפתי בכיתה ז' עדיין משפיע עליי. בבית הספר היסודי שלמדתי בו היו ילדים שמנים, ולכן אני לא הייתי חריגה שם כי הייתי ממוצעת. הילדים לא ייחסו למשקל שלי חשיבות. אבל כשעליתי לחטיבה שובצתי בכיתה של בנות דקיקות ויפות, ובנים חארות. כמעט כולם הגיעו מאותו בית ספר כך שהם הכירו אחד את השני, אבל אני הייתי זרה. ולפני כיתה ז' אני לא ידעתי איך זה מרגיש להיות הבדיחה. בגלל שהילדים בכיתה לא הכירו אותי, וכל שאר הבנות בכיתה היו בלונדיניות עם עיניים בהירות, רזות ומושלמות (חיצונית) טבעי, לבנים בכיתה היה נוח להפוך אותי לבדיחה. ובפעם הראשונה שהם קראו לי שמנה הייתי בשוק. בחיים לא קראו לי שמנה. בכיתי (באותה תקופה בכיתי המון) והאמנתי שזאת הייתה פעם אחת. פעם אחרונה. הם לא יחזרו על זה שוב. הם לא כאלה רעים.....
אבל הם היו מאוד רעים. אחרי שמישהו אחד קרא לי שמנה בפעם הראשונה, כל שאר הבנים הצטרפו. כל מילה שאמרתי, כל צעד שצעדתי, כל מבט שהבטתי- הם החליטו לרדת עליי. למה? כי הם רעים. כי זה הצחיק אותם. כי לא אמרתי כלום. כי הייתי לא קשורה.. ולא רציתי לצרף עדות, אבל אחת הסיבות העיקריות להיותי מושפלת באותה התקופה היא שכל הכיתה באו ממשפחה רוסייה אבל אני היחידה שבאתי ממשפחה מרוקאית. לא הבנתי את התרבות שלהם ואת השפה שלהם אז הייתי צדדית. הם הרגישו נוח לקלל אותי ברוסית, לומר לי משפטים שלמים ברוסית שלא הבנתי אבל שאר הכיתה כן הבינה וצחקה.. הייתי חסרת אונים. לא שיתפתי אף אחד.. באחת הפעמים הראשונות שהם צחקו עליי אמרתי למורה (לא ראיתי פתרון אחר). היא הסתכלה עליי בזלזול ואמרה לי "אוקיי. מה את רוצה בדיוק שאני אעשה עם זה?". ואז הבנתי שאין לי למי לפנות.
אז העברתי ככה שנה שלמה בכיתה המגעילה הזאת, עם ציונים לא טובים והרבה הברזות, ובעיקר- עוד 10 ק"ג שעליתי באותה תקופה בגלל התסכול.
בכיתה ח' כבר עברתי לכיתה אחרת. כיתה נחמדה יותר, עם מספר ילדים מלאים (מלאים חיצונית וגם פנימית- מלאי ביטחון עצמי) ואני לא הייתי חריגה. עשיתי דיאטה, ירדתי משהו כמו 5 ק"ג אבל עליתי אותם בחזרה, ומאז (היום אני כבר בכיתה י') אני מנסה לרזות וזה עושה לי המון לחץ. תמיד התחלתי דיאטות, ירדתי קילו אחד ונשברתי. ועליתי במשקל בחזרה, כמובן.
והנה הגענו להיום... היום בו החלטתי לשתף.
אז ביום שישי שעבר לא אכלתי הרבה קלוריות (550 קלוריות) כי לא הייתי רעבה (אני שותה כדור שאחת מתופעות הלוואי שלו זה הורדת תיאבון). אמרתי לעצמי- וואו, אני מסוגלת לחיות מ-600 קלוריות ביום?.. אולי ככה אני ארד במשקל מהר.
יום שבת אכלתי 590 קלוריות, יום ראשון אכלתי 620 קלוריות, יום שני (אתמול) אכלתי 480 קלוריות..
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מרעיבה את עצמי. כשאני מרגישה רעבה אני אוכלת. אבל ממש מעט. והתלהבתי כל כך מהירידה המהירה במשקל, למרות שאני יודעת שזה לא טוב... אבל אחת מהסיבות שנשברתי בדיאטות זה שידעתי שייקח לי זמן לרדת במשקל.. אבל עכשיו, כמו קסם (ראיתי שינוי במראה, אבל כשעליתי על המשקל אני פשוט לא האמנתי)- ביום שישי שקלתי 72.9 ק"ג, והיום 69 ק"ג!!!! והקטע שהדרך לירידה של ה-4 ק"ג האלה הייתה דרך של 4 ימים בסך הכל... ואני יודעת שאם אני אמשיך בדרך הזו אני ארד עוד, ואז כשאחזור לאכול רגיל- אני אעלה את הכל בחזרה, ולכן זה חשוב לעשות דיאטה מאוזנת... אבל היא תיקח כל כך הרבה זמן... ואני הכי פוחדת שבארבעת הימים האלה הגוף שלי כבר התרגל לאכול מעט, שאם אני אחזור לאכול תפריט של 1000-1200 קלוריות (שזה תפריט של דיאטה מאוזנת) אני אעלה במשקל...
הדרך שבה אכלתי בימים האחרונים זוהי דרך לאנורקסיה. אני רוצה לרזות כמובן באופן בריא, אבל זה לוקח זמן... ובכל זאת, היום אני מנסה לאכול לפחות 800 קלוריות. אני מנסה להעלות את כמות הקלוריות בהדרגה, כדי שאני עוד אוכל להמשיך ולרזות... אני לא רוצה להיות אנורקסית, כי מעטים האנשים שמצאו מאנורקסיה דרך חזרה...
ולאחר ההקדמה המדכאת הזאת... נתחיל:
יום שלישי,17/6/14
גובה: 1.73
משקל: 69 ק"ג- יש לי עוד מה להוריד (וקטע קצת מביך חחח..: אני צריכה לזכור שהרבה שומן מתרכז לי בחזה- מידה D 75FF: )
ארוחת בוקר(11:00): 2 לחם קל+ 2 כפות קוטג' 5% (160 קלוריות)
ארוחת צהריים(14:00): ***
ארוחת ביניים-?: ***
ארוחת ערב: ***
מה שמסומן ב-*** אני אמלא בהמשך היום.
ושיהיה בהצלחה. ;)