אני הכי אוהבת ביישוב את הפינה שלנו, בין סככת המציל לפרגולות, מטרים בודדים מהים, היינו יושבים שם שעות ומדברים על הכל, היו לילות שאם השמש לא הייתה זורחת והחוף לא היה מתמלא במתרחצים היינו יכולים להשאר בה עוד שעות בלי לשים לב. מלבד אהבה אחד לשני זו הייתה אהבה משותפת של שנינו, אהבנו את החול שנכנס לכל מקום בגוף, את הגלים הסוערים שמפילים ומעיפים אותך ואת המוני השחפים שהיו בחוף.
איתי ואני התחברנו במקרה, חזרתי מטיול בצפון והוא עצר לי טרמפ, בגלל שהיישוב היה בדרום הרחוק מאד הנסיעה לקחה שלוש שעות, אני תכננתי לישון אבל יצא שדברנו ודברנו ודברנו ומאז זה פשוט זרם והמשיך. הוא היה שנה מעליי אבל זה לא הפריע לנו כי ביישוב הקטן שלנו כל הנוער היו יחד והגיל היה רק פרט שולי, איתי היה הגבר שכל בת יכולה לחלום עליו, הוא נראה טוב, זורם ומתוק... הדת לא הפריעה לחיבור בינינו והסביבה קבלה בטוב את העובדה שאנחנו חברים, ההורים שלי אמרו שאיתי הוא חברמ'ן (מה שהוביל לבדיחות על הגיל שלהם) וההורים של איתי ואחיו גם כן אהבו אותי. החברים כיבדו ולא חיטטו אבל היה ידוע בכל שאיתי ונעה הם זוג בלתי נפרד.
היינו יחד כששכנה של איתי וחברה טובה של אחותו נהרגה בפיגוע, בכינו אחד על הכתפיים של השנייה, תמכנו אחד בשני ועודדנו, יחד עזרנו למשפחה השכולה להשתקם במעט ויחד בכינו מגעגועים עם אחות של איתי.
היינו יחד גם כשאחי הצעיר נפצע מפצמ"ר שנפל במגרש הכדורגל שבו הוא שיחק, היינו יחד בתקופת האשפוז, הטיפול והשיקום.
והיינו יחד כשהתחילו לצוץ שמועות על כך שהולכים לגרש אותנו מהבתים וגם אחר כך הפגנו יחד, מחינו יחד וצעקנו יחד. כלום לא עזר. ואחרי תקופה קשה ומלאת תקוות הגיע יום הפינוי, בבוקרו היינו יחד עדיין בפינה שלנו מחפשים הפוגה מכל כוחות הצבא שהסתובבו ביישוב כמו חייליו של היטלר לאחר מכן חזרנו כל אחד למשפחתו ובסופו של היום שבנו אל חברינו מהנוער והתכנסנו בבתי הכנסת לזעקה מרה ואחרונה לפני שעוקרים אותנו מהסביבה והחברה שאיתה היינו עד היום. בבכי מר וכואב סולקנו לאוטובוסים שהובילו אותנו למלונות ומקומות אירוח ברחבי הארץ, איתי ואני הופרדנו. בתקופת השיקום במהלך השנתיים שאחרי הגירוש היינו נפגשים ומדברים לעיתים קרובות אולם הזמן והמרחק עשו את שלהם והקשר ניתק. וכך לא רק שאבדתי בית שבו גדלתי מהיום שנולדתי אבדתי גם את החבר הכי טוב שהיה לי.
לפני חודשיים התקיים כנס ופגישה של כל נוער היישוב שהיה בזמן הפינוי ופגשתי שם את איתי, הוא סיים צבא ומתחיל ללמוד באוניברסיטה, נפגשנו מאז הכנס כבר חמש פעמים והוא נשאר מתוק בדיוק כמו פעם...
*****
היום ט' באב הוא יום השנה ה-8 לפינוי גוש קטיף וצפון השומרון והיום שבו נחרבו שני בתי המקדש.
לדעתי לא מספיק זוכרים שמאחורי כל הדמעות והתמונות שרואים מגוש קטיף יש גם סיפורים אישיים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
melona