לפעמים כל מה שצריכים זה אוגר

התעוררתי היום בשבע וחצי. לא הייתי ערה בשעות האלו מאז השירות הלאומי, שלא זכור כתקופה יפה במיוחד, אבל באמצע יולי שבע וחצי בבוקר היא שעה יפה. לא כמו בחורף, שאני שונאת את כל החושך הזה בחורף. אולי אני אשנא אותו קצת פחות עכשיו, כשלא אהיה נעולה בתוך בניין מתשע בבוקר עד חמש בערב, אבל המחשבה על החורף האחרון מלחיצה אותי. לא ראיתי אור יום כל החורף, כי פשוט לא היה אור בזמנים שבהם הייתי בחוץ. גם בגלל שהיה חורף, קנינו חופשי חודשי ולא הלכנו ברגל, אז לא רק שלא ראיתי אור יום - ניסיתי להסתתר בכל כוחי מהחיים בשביל לא לחטוף בחילה. 

כמובן שאני מתכננת ללכת לישון כשאחר מהגניקולוג. לקחתי גלולות שקיבלתי במתנה, כי יש לי קשרים בקופת חולים, ואני מפחדת שיגידו לי על זה משהו. מובן שמקסימום אני יכולה לקנות קונדומים, אבל לא לכולם קונדומים זה דבר כל כך זורם ופשוט. מקסימום אני אגיד לה שתלך להזדיין ואין לי כסף לכלום ושברור שאנצל גלולות של אחרים. אני כמובן לא אקלל, אבל אעביר לה המסר באופן כללי. חוץ מזה, אלו אותן גלולות ואני כזו אחראית שאני לוקחת אותן כל יום כמעט באותה השעה! (שבע בבוקר, הרגל מאז בית הספר. וואו, בית הספר...) אני אפילו לא מעשנת כזה הרבה. כשהתחלתי, אמרתי להם שאני מעשנת בין 15-20 ביום, כי באמת עישנתי ככה. קיבלתי את הגלולות האלו שמביאים למעשנות, שההבדל בינן לבין האחרות הוא שבהן אין הרבה הורמונים. גלולות מצויינות שלא עשו לי שום דבר - אבל גם מחזור לא עושה לי יותר מדי, כי אני תמיד רעבה ותמיד עצבנית, ככה שאולי אני חסינת הורמונים נשיים. זה נורא משמח אותי, כי אני שונאת התפרצויות הורמונים נשיים. אני שונאת להקשיב להן מתלוננות על זה שהן פרות ושמנות כי הן במחזור וטוחנות כל היום, ולא רוצה לשמוע איך התפרצתן על השולחן כי הוא בהה בכן. 

בכל מקרה, אני בלחץ שאני אצטרך להגיע לשיחות על עוני וכו'. למרות ששמתי בתיק קופסה של החפיסה הנוכחית שלי, בשביל להראות לה שאני אפילו אחראית ומציגה את התרופות שאני לוקחת לרופאה שלי. אוה, וכמובן שלא אגיד לה שהשגתי את הגלולות מקשרים בקופת החולים, אלא מחברה שהיו לה הרבה, ואז היא נפרדה מחבר שלה, ואז היא הביאה לי אותן. והיא חברה מאוד קרובה ואנחנו לוקחות את אותן הגלולות כבר זמן רב. זה כמובן בולשיט, כי אין לי חברות שמזדיינות בכלל, או חברות באופן כללי, אבל היא לא יודעת את זה.

אני מוכנה לשקר, אבל לא בא לי לשקר. לא בא לי להזיז את התחת שלי בכלל, אבל אני חייבת. מה שבא לי לעשות זה להגיע הביתה, לנמנם קצת, להתעורר, לא לחשוב על זה שבא לי לתלות את עצמי בגלל שאני צריכה ללכת לעבודה, לאכול משהו טוב, לקרוא משהו טוב, ללמוד משהו, ולהמשיך AOT.

לגבי AOT - ראיתי אתמול את פרק 12. הייתי ממשיכה לפרק 13, אבל הייתי עייפה. העניין הוא, שאני לא יודעת אנגלית כל כך טוב. כלומר, התחלתי לקרוא באנגלית ולשחק משחקים אז האנגלית שלי השתפרה באופן משמעותי, ואני יכולה להבין דברים וכאלה, אבל אני עדיין לא נינוחה עם אנגלית. בהסברים מסובכים מדי אני צריכה לעצור ולתרגם, וזו לא בעיה כשקוראים משהו, אבל זו לא האווירה שאתה רוצה כשאתה צופה במשהו. ויש AOT בסדרות, אבל בחלק השני של הפרק הסנכרון בין הסאונד לוידיאו נאבד!!! )-:

כמה אינפורמציה לא נחוצה. זה נחמד, לדבר על כלום, זה ממש ממש נחמד לפעמים. 

אני במצב קצת עגום כי נכנסתי לנוסטלגיית הבדידות הזו, אבל בגלל שפעם הרגשתי ממש טוב - להיות לבדי לא במחשב נייד ולעשות כלום - אני נזכרת בדברים נעימים.

אולי אני פשוט צריכה חברה. אני קצת חוששת שאף אחד לא רוצה לדבר איתי, ואני תוהה למה. כלומר, בכל פעם שאני מדברת עם מישהו שאני מכירה אני זו שפותחת בשיחה, בין אם זה לשלוח סמס מפגר בשביל להתחיל שיחה ובין אם זה אפילו גם בישרא. זה תמיד היה ככה, למען האמת, לא משנה כמה פופולריות הצלחתי לצבור. זה לא משהו רע, להיות הזה שמתחיל שיחות, ותמיד בזתי לאלו שמחכים שיתחילו לדבר איתם. ובכל זאת, למה אף אחד לא מתחיל שיחה איתי? אני אוהבת דברים, אני נחמדה, אני מבינה בכמה דברים ונחמד להתדיין איתי. יש לי גם חוש הומור, באמת! אני לא אומרת שאני מצחיקה, אבל לפחות אני מאוד משתדלת. כלומר, כבר קיבלתי את העניין עם עצמי, שאני מנודה וזה מה יש, אבל הסיבה בכל זאת מרתקת אותי. 

האמת שזה לא נכון, אני באמת קראתי חדשות ובאמת שיחקתי שעה (ואז בדיוק נמאס לי, והייתי שמחה שעמדתי בלו''ז), ואז קראתי קצת ואז נמאס לי. בן נפטון הוא ספר ממש לא מובן. כן, הוא מיועד לבני 14 ואולי זה מעיד משהו על מנת המשכל שלי וכו', אבל על הזין! הוא לא באמת מובן! 

אני חושבת שאני מרגישה קצת בודדה ומנסה להיאחז בזכרונות על חברים שהלהיבו אותי, אבל לא בתקופה שניסיתי פשוט לכבוש כל אחד בכל דרך, אלא כי פשוט אהבתי לדבר איתם ולהיפתח איתם. הייתי בת 12 (ואז בטוח הייתי מבינה מה קורה לעזאזל בבן נפטון) וישבתי על המחשב כל הזמן בתפוז ובמסנג'ר. אוי, כמה אהבתי את המסנג'ר. זה כמו פייסבוק, רק אפקטיבי: יכולת להוסיף סמיילים, לשנות את צבע הכתב, לשים כינוי וככה לא לגלות את עצמך. כלומר, במצב היפותטי שמישהו רוצה לדבר איתי באינטרנט, הוא היה מבקש ממני את המסנג'ר. עכשיו זה הפייסבוק, ויש המון דברים מביכים בפייסבוק, ואני בכלל לא מרוצה שיש לי פייסבוק עם תמונות ודברים מביכים אחרים. אם אהיה ראש ממשלה יום אחד אז יוכלו לקחת את תמונת היונקת שלי (עזבו מה זה) ולפרסם בחוצות העיר ובחיים בחיים לא יבחרו בי, כי אני נראית כמו יונקת. איכסה. אני חושבת שזה לא חוקי פשוט לעלות תמונות לפייסבוק של אנשים. אמנם לא הצטלמתי קרוב לשנה, ואני מרוצה, אבל היו לי חיים גם לפני השנה הזו.

ובכל זאת, בחזרה לנושא הנוסטלגיה: אני בודדה, וכשלא הייתי מטומטמת היו לי חברים דרך האינטרנט. האמת שרק חברות, כולן היו בנות. אהבתי אותן כל כך כל כך, ובגלל שכל כך אהבתי אותן אז לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מלנסות לדבר איתן. סיימתי שיעורי בית בבית הספר בהפסקות בשביל ללכת לדבר איתן. אני חושבת שבחיים לא הייתי מאושרת כמו שהייתי מאושרת בכיתה ו'. אולי הייתי גם מאושרת בחופש הגדול שבין כיתה ז' לח', אבל לא כמו שהייתי מאושרת בכיתה ו'. וזה די עצוב, כי הייתי סה"כ בת פאקינג 12, אבל היה לי הכל. הייתי החכמה של הכיתה (והשמנה של הכיתה, אבל שמתי זין וזה עוד בונוס ענק), היו לי חברים אמיתיים, היו לי גם חברים בבית הספר, אהבו והעריכו אותי, כיבדו אותי, הסתדרתי עם ההורים, כאילו ראיתי אנימות (לא ידעתי אנגלית מאז ומעולם, רק עכשיו בערך למדתי לקרוא כמו שצריך בתכלס. סתם, אבל הבנתם את הכוונה), ואז בתחילת כיתה ז' הביאו לי את החתול המושלם שלי והתחלתי חטיבה ופשוט פתחתי במירוץ מטורף ונהניתי מכל רגע. עד שהן אמרו לי שהן לא כל כך אוהבות אותי ושברו לי את הלב. 

מאז היו בחורים. ובחורים זה קקה, למרות שעכשיו אני ממוסדת ובכלל לא זוכרת למה בחורים זה קקה. ובכל זאת, החברות הבודדות שיש לי לא באמת מדליקות בי את זה יותר - אני משועממת. אני משועממת ובודדה, והדברים היחידים שאני עושה זה בעיקר לקרוא, מעט לשחק וכמעט בקושי לצפות במשהו. אני קוראת המון דברים, אבל זהו, זה הכל. אוה, ואני גם כותבת. יופי אוגרו. 

מעניין מתי יהיו לי חברים.

אני לא יכולה אני ממש מכורה לשוקו. זה נורא, זה איום, זה שולט בי. 

הפסקתי לשתות קפה, לפעמים אני שותה תה עם חלב, אבל עדיין חושבת על שוקו. 

א. עוד לא קראתי חדשות היום איזו בושה! לפעמים אין לי כוח לקרוא חדשות כי אני מרגישה שאני כבר יודעת מה הולך לקרות, אבל אני מרגישה מחוייבת בתור תלמידת עתיד במגמת מדעי המדינה ותקשורת. לא לקרוא חדשות זה קצת כמו לא להכין שיעורי בית, אז אני קוראת חדשות. אז אחרי שאסיים עם ישרא בלוג אני אקרא חדשות. 

ב. החלטתי להגדיר לעצמי דברים שאני הולכת לעשות, ממש כמו שעשיתי עכשיו. אולי זה יישמע לכם טיפשי, אבל יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, שבסופו של דבר זה גורם לאפקט הפוך ואני לא רוצה לעשום דבר. כך שהחלטתי לעצמי להכין רשימות קטנות כאלו, בעיקר בראש, ולהגיד איך אני עושה, מתי וכמה. זה הולך ככה להיום:

לכתוב פוסט אישי ומטומטם -> לקרוא חדשות למשך כחצי שעה/עד שיסתיימו דברים חדשים -> לנמנם 10 דקות -> לשחק WILDSTAR מינימום שעה (אני יודעת שזה נראה כאילו אני מכריחה את עצמי, אבל ככה אני נהנית מזה בעצם) -> לקרוא פרסי ג'קסון כ-40 דקות-> לקרוא את האנגלית (לפחות 20 עמ') -> להיות נחמדה ולא עייפה כשמ' מגיע, אני מאוד עייפה וזה עושה אותי מגעילה לפעמים. 

יש גם כל מיני סימני שאלה, שאולי אצליח להשחיל תוך כדי:

א. לשחק פוקימון.

ב. לקרוא את המגזין דינוזאורים (שעדיין לא סיימתי בכלל, כן כן. האנגלית שם קשה).

ג. לראות AOT, כי החלטתי להיות אוטאקואית, אבל אני אוטאקואית ממש גרועה שלא רואה שום דבר לבד. 

בכל מקרה, ככה אני חיה, והרבה אנשים אומרים לי שזה נורא, אבל זה בעצם מסדר אותי וגורם לי להיות נינוחה יותר. אז פאק יו, אנשים שיכולים לחיות בלי להכין רשימות.

* (אני לא בבית, אין פוקימונים כמפרידים)

היום בעבודה היו 3 אזעקות. ממש שמחתי, כי זו אחלה של דרך להעביר את הזמן ואני לא צריכה להתמודד עם לקוחות. זו ממש גישה מטומטמת, אבל אני מודה שבגלל שיש את כיפת ברזל השאננות גם חדרה אלי. אני חייבת להפסיק עם זה.

דבר נוסף שאני חייבת להפסיק איתו הוא טחינת הבייגלים. אני כל הזמן קונה בייגלים או לחמניות ואוכלת אותם בלי כלום. אני קונה אותם חומים ולא לבנים כי זה עושה אשליה של בריאות, אבל לאכול רק בייגלים זה לא בריא.

דבר נוסף לא בריא (שמתם לב למהלך האסוציאציות המטורף שהולך כאן?) הוא דיאטה שמצאתי. לא מצאתי אותה כי אני מחפשת דיאטה, כי אני לא סובלת מבעיית שומנים חמורה ואני חיה חיים שמחים ואוכלת, אבל אני בסטיצמקי ובקטגוריה שקרית שנקראית 'קטגוריית בריאות' יש 2 ספרים על בריאות ועוד מלא על דיאטות. המון דיאטות: דיאטת "לא לאכול כלום", דיאטת "למה לנשום זה משמין", דיאטת "להיעלם זה סקסי" וכו' וכו'. אחד מהספרים האלו, דיאטת ''צום קל'' (זה אמיתי, אם לא עליתם שזה לא שיווקי לקרוא לדיאטה ''להיעלם זה סקסי''), שבה אתם אוכלים 500-600 קולריות ליום. ואז מצלמים מה אפשר לאכול, וזה נורא, זה כלום. זה גרגיר קוטג' עם סנטימר של דג ועם אספרו. איך זה מאושר במשרד הבריאות???  אני אצלם לכם את זה, זה ממש ממש נורא. וזו לא ארוחה אחת בת 500-600 קלוריות, כל היום זה כל מה שאוכלים! מה?!?!

*

לא החלפתי לק כבר שבוע, וזה מכוער. אבל לא אכפת לי. אני מורידה שיערות, ומבחינתי זה כבר עילאי.