hold on,youre falling down

הבית שגדלתי בו היה רחוק מלהיות נורמלי, בית משוגעים של ממש. אמא שלי ילדה אותי כשהיא בת 19 בלבד, ואבא שלי היה בן 23. אמא שלי הייתה ילדה עם ילדה, פשוט ככה. ההורים שלי יצאו אחד עם השני תקופה של חודש עד שאמא נכנסה להיריון והם החליטו לתת לעצמם צ׳אנס והתחתנו.אחרי 7 שנים הם החליטו שזה לא זה, והתגרשו. כשהם היו נשואים האווירה הייתה עכורה, מאוד לא תומכת ואוהבת, וזה היה תמיד כאילו לאמא שלי יש רסן ואבא הוא זה ששולט בו. אחרי הגירושים אבא שלי טס חזרה לצרפת, כי בשביל מה הוא צריך להישאר בארץ אם אין לו ילדה שהוא אמור לפגוש כל שבת שנייה? אמא לעומת זאת, אחרי שהרסן שהייתה מוחזקת בו שנים השתחרר, התחילה לחיות בבועה של עצמה וכל העולם היה סובב סביבה. היא תמיד חלמה להיות רווקה בת 20 נטולת ילדים ודאגות, והיא שיחקה את המשחק הזה. בגיל 7 היה יום הורים בבית ספר, של מחצית שניה, פעם ראשונה שהלכתי רק איתה לשמוע על הציונים שלי בבית ספר. המורה שלי אז, אור היה בחור צעיר ודי אטרקטיבי, וכל הפגישה איתו לא עניין את אמא שלי שקיבלתי 80 בחשבון, היא הייתה עסוקה בלפלרטט איתו. המורה חייך והסמיק אבל הסתכל עליי במבט של ״תעזרי לי״ ואני רק חיפשתי איפה יש בור לקבור את עצמי מבושה. אחרי האירוע הזה עברתי לגור אצל סבתא שלי. סבתא שלי לימדה אותי כל מה שאני יודעת, והיא עיצבה את האישיות שלי הכי הרבה. כשהייתי בת 14 סבתא שלי נפטרה מלוקמיה ומעבר לזה שהייתי עצובה שאיבדתי את האדם הכי יקר לי בעולם, הייתי עצובה כי הייתי צריכה לחזור לגור עם אמא. הכל היה איתה בלתי נסבל. לא הבנתי את ההתנהגות שלה, את בת 30 או בת 13? כל פעם שהיא פתחה את הפה אני השתגעתי כי לא יכולתי לשמוע אותה יותר, ולכל מקום שנגררתי יחד איתה היא הייתה חייבת להיות קולנית כדי לקבל תשומת לב או סתם בשביל להגיד ״היי אני כאן!!״, וכל צעד שלי היה מכוון כדי לפגוע בה, וזה עד היום ככה. ביקשתי לעבור לפנימייה, ובצבא ביקשתי לשרת רחוק מהבית, ובשנייה הראשונה שהשתחררתי רצתי לארוז מזוודה ולגור בדירה שסבתא הורישה לי וסוף סוף אני יכולה להיות שם לבד והתחלתי לפרוח, מבפנים. כל תקופת גיל ההתבגרות שלי כללה המון עימותים איתה, בעיקר על זה שחבל שהיא לא שלחה אותי לאימוץ או הפילה אותי כי החיים של כולם היו יכולים להיות הרבה יותר טובים. גם עם אבא שלי היו לא מעט עימותים, בגלל שהוא לא לקח אותי איתו לצרפת, ולו תמיד היה את התירוץ שלא ידעתי את השפה, וכנראה שלא היה יכול להיות לי שם טוב יותר, אבל אף פעם לא קניתי את זה. למרות שאבא שלי רחוק ממני פיזית או מאוד קרוב אליי, ולא עבר יום בלי שאני אדבר איתו, אפילו לשנייה. לפעמים אני מחפשת את האמא והאבא האידאליים והשפויים יותר, אלה שיתמכו בי בכל מה שאבחר לעשות, והם מצידם מאכזבים אותי בכל פעם מחדש. אני לא חושבת שאמא שלי יודעת עליי משהו בכלל, ואפילו שעברו 22 שנה מאז שנולדתי, היא עדיין מתייחסת אליי כאל מטרד וכאל הריון לא רצוי. 

חוץ מהסטירה המצלצלת שאבא שלי נתן לי בגיל 7 מהגירושים והמעבר שלו לארץ אחרת, הוא תמיד היה שם בשבילי, למרות שהוא בא לבקר אותי רק פעם בשנה, אבל הוא לא ניסה לקנות את אמוני בעזרת כסף, אבל חטפתי ממנו עוד סטירה שלא ציפיתי לה. כשסיפרתי לו שאני יוצאת עם נכה הוא לא התבייש להגיד שהוא מאוכזב ממני בגלל זה. זה פשוט שבר אותי. איך הוא מסוגל להגיד דבר כזה? מה נכנס בו? 

בשבוע החולף הספקתי להיפגש עם ההורים המאמצים של החבר שלי. הם הופתעו לראות מישהי בגובה שלהם, מישהי שהולכת, מישהי שמחליטה לשחות כנגד הזרם, וכל פעם שהייתה להם הזדמנות לומר מילה טובה הם לא היססו לעשות את זה. בדיוק ההפך מההורים שלי, שמעדיפים לעקוץ ולקטול כל מה שבחרתי לעשות בחיים. 

כשאני והוא היינו לבד הוא שאל מתי הוא יפגוש את ההורים שלי. זו השאלה שהכי חששתי ממנה. מה אני אמורה לעשות כשהם יפגשו אותו, ירימו גבה וישפילו את שנינו כי הם לא מסוגלים לחשוב קצת מחוץ לקופסה,  מה הוא אמור לחשוב? מה יהיה הצעד הבא שלו? הוא יותר מדי חשוב לי כדי שלא אאבד אותו בגלל הדפוקים האלו, ואין מצב שהוא יפגוש אותם.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להכחיש את קיומם, ולא חשבתי פעמיים לפני שזרקתי לאוויר ״הם מתו״. הוא היה מופתע והתחיל להתנצל על זה ששאל ועצרתי אותו כי אני לא מתכוונת לשקר לו בגללם, למרות שאני לא רוצה שהוא יפגוש אותם אבל סיפרתי לו את הסיפור המלא עליהם, והסברתי לו שחוץ מקשר דם אין בנינו שום קשר. הוא הבין אותי וכיבד את זה, אבל ברור לשנינו שצריך להיפגש איתם, ואי אפשר לברוח מזה שהם ההורים שלי. 

אני נורא מתביישת בהם, אבל בעיקר מתביישת בדעות שלהם, ושהם חיים את הסטיגמה, בלי שום קשר למציאות או נכונות לגלות פתיחות כלפי אנשים, ואנשים הם קודם כל בני אדם, ורק אחרי זה מה שהחברה רושמת על המצח.

אני שיניתי את הגישה שלי כלפי אנשים מוגבלים אחרי שהתחברתי איתם ונקשרתי לחיים שלהם בצורה כזו או אחרת, ובשיא הכנות אם לא הייתי בקשר רומנטי עם נכה ובקשר חברותי עם נכים אחרים (חברים שלו) אני לא הייתי יכולה לדעת איך הייתי מגיבה לזה, אבל בטח ובטח שלא הייתי מזלזלת באנשים שמולי. 

מרלין.