לפני כ7 שבועות הדיירים הוותיקים מקומה שנייה עברו דירה ומישהו חדש וצעיר הגיע להתגורר שם. לפני 3 שבועות כשחזרתי הביתה מקניות, ראיתי משאית הובלות, ו3 בודי בילדרים מוציאים דברים כבדים מהמשאית ומתחילים להעלות את זה לבית החדש של הדייר המאושר. חיכיתי יום, כדי שהאיש החדש יוכל לארגן את הדירה שלו ואז רציתי להוכיח שאני עוד שייכת לאסכולה הישנה כשמגיע דייר חדש לבניין אז אופים לו עוגיות, ומראים שכנות למופת, עד שנשכח לשלם לו ועד בית ונהפוך לאויבים מושבעים.
אז פתחתי את הספר מתכונים של סבתא, והתחלתי לעבוד במרץ על העוגיות הכי טעימות בעולם שסבתא שלי כל הזמן הכינה לי. חיכיתי שהם יתקררו ודחסתי אותן לצנצנת זכוכית וקשרתי בסרט אדום ועליתי לדירה שלו. הוא כבר הספיק לתלות מן שלט מאולתר על הדלת. צלצלתי בפעמון, ודפקתי 3 דפיקות על הדלת. חיכיתי דקה או שתיים, וצלצלתי שוב בפעמון.חיכיתי שוב ולא הייתה תשובה. הסתובבתי והתכוונתי ללכת אלא שאז שמעתי את ציר המפתח מסתובב, ואני ביחד איתו מסתובבת בשנית לכיוון הדלת, תוך כדי שאני מסדרת את השיער, שנהיו לו שוונצים מהלחות. הדלת נפתחה עד סופה ולא ראיתי אף אחד מולי, אבל אז הרכנתי את ראשי מעטה מעט וראיתי שהבחור החדש הוא נכה על כיסא גלגלים.משותק בגפיים התחתונות. . הוא שאל מי אני, ועניתי לו ״אני מרלין, אני השכנה מלמעטה. הכנתי לך עוגיות״, הוא אמר ״וואלה?״ והנהנתי עם הראש, והוא ענה ״טוב, בואי תיכנסי נראה מה את שווה״. נכנסנו אליו והלכנו לכיוון הסלון והוא ביקש ממני להתעלם מהבלגן ועניתי לו ״שטויות, חכה תראה איזה בלגן הולך אצלי בבית..״. דיברנו עוד קצת וגיליתי על הבחור עוד כמה דברים כמו ממתי הוא משותק, מאיפה הוא הגיע ועוד כל מיני שטויות ותוך כדי שאנחנו טוחנים עוגיות על ימין ועל שמאל הוא שאל ״תגידי..את רווקה? גרושה? במערכת יחסים?״ ואני עניתי לו בציניות ״אני? אני אלמנה״ והוא צחק. הוא אמר ״עם בחורות כמוך צריך להזדרז, מהר.. שלא יחטפו. גם יפה, גם אופה עוגיות שחבל על הזמן.. מציאה״ ואני הסמקתי וחייכתי. למרות הישירות שלו והנועזות שלו הוא לא יזם כלום, והתבאסתי, כי הייתי בעניין שלו. המראה שלו מושך אותי, האופי שלו מרתק אותי, הוא מחמיא לי וגורם לי להרגיש הבחורה היחידה בעולם ולהסמיק ולחייך חיוך מפה לאוזן, כמו ילדה בת 16, ונותן לי את ההרגשה של הקסם והתמימות של האהבה הראשונה. פאק איט אול, לא מעניין אותי שהוא נכה ולא נעליים. באחד הלילות, שהתקשיתי להירדם, יצאתי החוצה אל המרפסת ושמעתי אותו שורק לי ואומר ״הא שכנה?״ והציע לי לעלות אליו, קצת היססתי אבל עשיתי את זה. אחרי ששתינו בקבוק בירה, ועישנו סיגריה הוא אמר שהוא עייף וביקש ממני עזרה כדי לעלות למיטה. זה היה קשה משחשבתי. הוא משחק כדורסל נכים ויש לו חתיכת גופה, כבדה. כשבאתי ללכת נפלתי ונזרקתי על המיטה, ממש מול הפנים שלו, הסתכלתי על השפתיים שלו והם קראו לי לבוא, והסתערתי עליהן. התרוממתי ואמרתי שאני מצטערת והוא אמר שזה בסדר וניסה גם הוא להתרומם אליי, והטעם שלו היה כל כך ממכר, ולא יכולתי להפסיק לנשק אותו. כבר התחלתי לרכון מעליו, וקלטתי שהרגל שלי נשענת על שלו ומדביקה אותה למזרון והוא עצר ואמר ״זה בסדר, אני לא מרגיש את הרגליים.״ החולצה שלי ירדה והפסקתי, ירדתי ממנו ואמרתי שוב שאני מצטערת למרות שכל כך רציתי, זה פשוט לא הרגיש נכון. כשאמרתי שאני אלך הוא אמר ״מרלין, את יכולה להישאר פה. אם את רוצה..״ חשבתי על זה לרגע ואמרתי ״אני נשארת, אבל לא עושים כלום״ והוא ענה ״טוב, גם ככה אין ממש מה לעשות, החבר שם למעטה משותק, לא בדיוק פועל״ והשפיל את מבטו שכבר ככה נפול. שתקתי ולא ידעתי מה לומר, רק חיכיתי שהאווירה תיעלם, ושוב מצאתי את עצמי באותה סיטואציה שאני מתקשה להירדם.
בבוקר, הייתה אווירה מתוחה, רק בדמיון שלי כנראה. כשאכלנו ארוחת בוקר, הוא החזיק לי את הכף היד ודפק את הנאום של החיים שלו. ואני זוכרת כל מילה.
״מרלין, אני לא יודע אם יש לך קשר כלשהו למישהו מוגבל פיזית, ואני לא בטוח אם את יודעת עד כמה זה מסובך לחיות עם בן אדם כזה, בין אם קשר משפחתי ובין אם קשר רומנטי אבל.. אני לא אידיוט, ואני קולט את כל הרמזים שאת שולחת לי, ואני מרגיש שאת רוצה אותי, ולא מתוך רחמים, אלא ממש רוצה אותי ולא מעניין אותך מה שבדרך. וזה מדהים. אפילו ההורים הביולוגיים שלי זרקו אותי לאימוץ כי הם לא היו מסוגלים להתמודד עם זה. אז בדבר אחד אני בטוח, שאני לא מתכוון לוותר עלייך, לא כל כך מהר.״
הוקסמתי מהרגישות שלו וממנו בכלל והחזקתי לו את היד השנייה ואמרתי לו ״אני איתך״ והוא עוד היה באקסטזה לדבר ולהסביר לי ולקח לו זמן לעכל וזה היה כזה ״וזה שונה מלהיות זוג רגיל ו... רגע,מה?״.
אנחנו כבר כמעט שבועיים כבר זוג באופן רשמי ומה אני יגיד לכם.. פשוט זה לא. אנחנו כל כך רחוקים מלהיות זוג נורמלי, והכל נורא שונה, המין(אם ראוי לקרוא לזה ככה) שונה, אני לרוב צריכה להרים אותו מהמיטה לכיסא גלגלים, ומהכיסא למיטה, וצריך לסדר לו את תנוחת השינה כי הוא בעצמו לא יכול לזוז, ושלא נדבר על המבטים שנועצים בנו בכל מקום שאנחנו הולכים יחד. שאני הולכת אני שומעת אנשים שאומרים ״היא לא נראית פיליפינית. אולי היא אחותו שמטפלת בו״, ״אולי היא גיסתו״, ״אולי היא בת דודה שלו״ ועצוב לי שאף אחד לא מסוגל לשער בדעתו שאולי אני הבת זוג שלו. אבל זו רק התגובה של אנשים ברחוב, אפילו האנשים הקרובים אליי ביותר מסרבים להכיר בזה, שלא נדבר על לפרגן. מאוד קשה לראות מעבר ולראות שהוא אדם נורמלי ומקסים ונורא קל לחשוב שאם הוא נכה אז הוא בטח יושב בבית מתמרמר על החיים שלו, ומחכה כל חודש לקצבה של ביטוח לאומי, אבל זה ממש לא נכון, לגביו לפחות. הוא בחור מצחיק ומלא חוש הומור, הוא יוצא לעבוד ולומד מקצוע, הוא יוצא בערבים עם חברים ועושה כל מה שגבר הולך בגילו היה עושה. חברים שלי ואפילו אבא שלי אומרים לי ״חבל, תשברי לו את הלב כשיימאס לך ממנו״, או ״התחלקת על השכל?״, אפילו יש אלו שמרחיקים לכת ואומרים לי ״ואם זה רציני ותרצו חתונה וילדים, איך תעשו את זה בדיוק?״, וואי, חלאס, צאו מהסרט, אנחנו כולה שבועיים ביחד, מה חתונה וילדים עכשיו? גם צאו מהסטיגמה הזו שאם הוא נכה אז הוא צריך להתחתן עם החברה הנכה שלו, או עם המטפלת שלו, מי לימד אתכם את השטות הזאת?
אבא שלי אפילו אמר שהוא טיפה מאוכזב ממני. מאוכזב ממני? למה? כי אני עושה משהו שהוא קצת שונה? כי הבחור שאני יוצאת איתו לא מושלם ו׳נקי׳ מפגמים פיזיים? אם הבת שלי הייתה מביאה לי כזה בחור הביתה, ולא משנה איזה, הייתי הכי גאה בה ומאושרת בעולם. גם אם הוא לא היה אבא שלי הייתי אומרת שבן אדם כזה הוא טיפש, ממש טיפש.
זה לא חלילה שאני מתכוונת לוותר, אבל אני תמיד מודעת לזה שקיימת האופציה שאם אני ממש סובלת אני יכולה לחתוך את זה אם זה לא מתאים לי. הוא מקסים, והוא ראוי לאהבה, לא משנה אם הוא נכה או לא.
אולי הוא נכה פיזית,אבל הם? הם נכים רגשית. הם עיוורים שלא מסוגלים לראות נוף אחר בעין, אנשים פשוטים וחשוכים. והנכות היחידה פה היא שלכם.
רות סוף, מרלין.
_______________________________________________________________________________________________________
פאק, יש, אני במומלצים! צרחות והיסטריה בעוד 1....2....3..... 
אני רוצה להודות לכולכם על התגובות החמות שמקפיצות אותי מאושר פה, ואתם אדירים והרבה יותר טובים מאבא שלי, מהחברים שלי ומכל השמנדריקים והאפסים שמרימים גבה שהם רואים אותי ואותו ביחד ברחוב.
תמונות מהאתר הראשי של ישרא-בלוג ומהאתר הראשי של עמותת ישראבלוג(שלא שומר לי כמו שצריך
) שגורמות לי גאווה:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: