''אתה ואני'' - סיפור בהמשכים

מאוחר יותר לאחר ההרצאה כולם נכנסו לכיתות.

נועה וליטל התיישבו בפינת החדר ומלפניהם ישבה ילדה גבוהה ומסתורית בעלת שיער חום ועיניים בצבע כחול כהה שמוסגרו בצללית ועיפרון שחור שרק הדגישו יותר את צבען הכחול החזק.

"מי זאת?" שאלה ליטל בלחש.

"חדשה.." מלמלה נועה. "מאיה או משו.."
"ראית מה היא לובשת?!" אמרה תוך כד שבחנה שוב ושוב את הבגדים שעל גופה. היא לבשה גופייה לבנה רחבה שמתחתיה הייתה גופית תחרה שחורה צמודה,  שורט שחור קצרצר ומשופשף שהדגיש את רגליה הדקיקות ולא השאיר מקום להרבה דמיון , מתחתיו לבשה גרביון שחור עם קרעים,  על רגליה היו נעלי אולסטאר גבוהות שחורות גם הם.

"החיסרון בבית ספר בלי תלבושת אחידה.." אמרה נועה בקול צווחני ושתיהן צחקו.

גם הפרחות, שרית וחברתה מהמסיבה של טומי ישבו בכיתה.

"אני לא מאמינה שפוסטמות כאלו לומדות בבית ספר כזה.." אמרה נועה בהתנשאות.

"זה מה שנקרא – פרוטקציה." אמרה וראתה את שרית מביטה בה בעצבים.

המשכנו לשבת שם עוד קצת זמן עד שלפתע שמתי לב שנועה התקשרה אלי בערך מיליון פעם ולא עניתי, הייתה גם שיחה אחת מדין.

"אני חושבת שכדאי שנתחיל לזוז.." קטעתי את השקט הנעים והמרגיע.

"כבר?"

"מחפשים אותי.."

"טוב" מלמל וקמנו.

הלכנו עד שהגענו לביתי ונעמדנו בכניסה לחצר. הרחוב כבר התחיל להחשיך ורוח נעימה נשבה באוויר.

"הייה לי כיף." אמרתי והוא חייך.

"טוב.. אז נדבר מחר?"  שאל.

לא הספקתי לענות ובדיוק שמענו מן חריקה כשרכב שחור גדול נסע במהירות מופרזת עד שעצר שבפתאומיות מוחלטת.

מהרכב יצאה אישה בלונדינית גבוהה ורזה שלא הייתה מוכרת לי בערך בשנות ה20 לחייה . אחריה יצא גבר מבוגר, בערך בשנות ה40 המאוחרת לחייו אך הוא היה נאה מאוד, אותו הכרתי. זה היה השכן שלנו גר בסמוך לביתי מצידו השני.

נראה היה שהם היו  קצת שיכורים והאישה לא הפסיקה להימרח עליו.

לפתע הוא התקדם לעברנו.

"הינה בת היפה של גדעון גולד.." מלמל.

"ערב טוב." חייכתי בנימוס והם הלכו.

"הוא גר פה?" שאל דניאל "מי זה? לא יצא לי לראות אותו..."

"פלדמן.. יעקב פלדמן."

"הוא.."

"מוזר." דניאל החל לדבר אך קטעתי את דבריו.

"באיזה קטע מוזר?"

"בקטע מפחיד. עוד שהייתי קטנה הייתי מפחדת ממנו.. הוא תמיד מסתורי. יש גם תקופות שהוא פשוט נעלם לכמה ימים.. אפילו שבועות."
"נסיעות עסקים?" ספק שאל ספק אמר. "כמו כל אחד בשכונה הזאת."

"לא יודעת.." מלמלתי . לא ידעתי הסביר את זאת אבל הוא תמיד גורם לי לתחושת אי נוחות כשהוא בסביבה ולמין צמרמורת מוזרה.

"טוב.. אני זז." אמר והתקרב אלי. הוא נתן לי נשיקה קטנה ורכה בלחי והלך.הרגשתי שאני ממש מתחילה לחבב אותו

נכנסתי הביתה והתקשרתי לנועה.

"היי." אמרתי.

"אלי מה זה איפה היית כל היום ?" שאלה בדאגה.

"סתם.. לא הרגשתי טוב אז חזרתי הבייתה." שיקרתי

"ועכשיו?"

"מה עכשיו?"
"איך את מרגישה.."

"אאה.. עכשיו אני יותר טוב."

"טוב לא פספסת הרבה גם ככה.."
"אוקיי.."

לפתע שררה מן שתיקה מוזרה בניינו.

"טוב אני צריכה ללכת.. " קטעתי את המתח "ניפגש מחר?"
"כן מאמי.” אמרה.

אמרתי לה ביי וניתקנו את השיחה.

הבית היה ריק לגמרי. אפילו העוזרת לקחה כמה ימי חופש..

עליתי לחדרי וסתם ישבתי במחשב בלי לעשות משהו מיוחד.

נזכרתי שגם דין התקשר אלי אבל הרגשתי מוזר לדבר איתו אחרי מה שקרה עם דניאל.

ניגשתי לחלון שבצד השני של חדרי שפונה לכיוון של השכן יעקב פלדמן ולא לשל דניאל.

זה חלון גדול כזה שצמוד אליו יש ספה ארוכה שנפתחת גם למגירה ואפשר לשכב עליה ולהביט בנוף ברוגע. שזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.

הוצאתי מהמגירה קופסא קטנה  ישנה והתיישבתי על הספה.

פתחתי את הקופסא והוצאתי משם תמונות. אלו היו תמונות של אמא שלי ושלי שהייתי קטנה. אפשר היה לראות בתמונות האלו עד כמה היא ואני היינו דומות. העפתי מבט מעבר לחלון אפשר היה לראות את כל החצר האחורית של פלדמן, כולל את הבריכה המדהימה שלו שעלייה האירה תאורה רומנטית כזאת.. לא פלא שהוא מצליח להביא כל פעם בנות צעירות אליו.

מתוך השעמום מצאתי את עצמי בוחנת את ביתו של פלדמן השכן, הבית שלו  עוצב בצורה יוקרתית  מודרנית כזאת.. היה לו חלון גדול ושקוף שפנה לכיוון החלון שלי והציג את הסלון הענקי שלו, אבל האור שם היה מכובה ולא היה אפשר ממש לראות משהו.

המשכתי לבהות מנסה לקלוט פריטים מגניבים ולפתע בבת אחד נדלק האור למטה. הוא עמד שם. מביט בי.

צמרמורת גדולה עברה בגופי ומייד קפצתי ממקומי והתכופפתי כדי להסתתר הוא הביט בי בצורה כה מפחידה..הוא בוודאות ראה שהסתכלתי לתוך ביתו.

הוא פשוט עמד שם. מי יודע כמה זמן הוא עמד שם כשהיה חשוך.. יכולתי להרגיש את עיניו ננעצות בי כמו סכינים.