ביומיים האחרונים, באוטובוס חזרה מהעבודה, חשבתי הרבה על כמה שאני מרגישה לבד מבפנים
כמה שאני מרגישה לבד זוגית
כמה שיש לי פחד עמוק ומדמם שאף פעם לא יהיה לי אף אחד באמת. אף אחד שיאהב את כולי לאורך זמן.
פחד שאם עד עכשיו לא היה לי - אז זה אומר משהו להמשך החיים; כי אני כבר בשלב הזה שקרובים יותר לגיל שלושים מאשר לגיל עשרים - וזה מפחיד. וזה מורכב.
וזה גורם לי לבכות באוטובוס בדרך הביתה, כבר יומיים.
ואולי אני גם לפני מחזור (כוס אמק שיבוא כבר) כי אני גם בימים נורא כעוסים, אני שמה לב
אבל זה לא רק זה. זה פחד שמדמם בתוכי כבר שנים ולא מרפה.
תמיד הרגשתי לבד ותמיד רציתי אהבה
רציתי אהבה והרגשתי לבד
מגיל קטן מאוד, חלמתי חלומות זוגיים שטרם התגשמו. ואמנם הסטטוס שלי השתפר, הנה אני יפה יותר, אולי אפילו יפה מאוד, והנה מתחילים איתי, והנה אני מוכשרת ומכירים בכישרון שלי פה ושם. הנה אני 'עושה משהו מעצמי' והנה אני מיידעת את העולם שאני מעיין עמוק של יצירתיות.
אבל מה עם האהבה שלי?
איפה היא?
והדמעות זולגות ומרטיבות לי את הלחיים.
ויש לי מיליון תשובות
ואין לי אף תשובה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
