פתאום להרגיש עירום, לפקפק בדרך שלך, לסגת בך מדברים שלפני רגע הרגשת די בטוח בהם -
רק כי מישהו מותח עליך ביקורת. או אפילו לא בדיוק מותח ביקורת, אבל אתה מרגיש, את חשה, מהנימה שלהם, מאיך שהם מושכים את המילים, את מרגישה מבעד לקו הטלפון את המבט המתעקם שלהם, את הגבה שעולה קצת למעלה.
הם שואלים למה את ככה ולא אחרת; למה את אחרת, ולא ככה. למה את בדיוק בוחרת לבטא את עצמך איך שאת בוחרת לבטא את עצמך ובאותו המינון האקססיבי אולי לחלק מהאנשים שבו את בוחרת בזה.
ואז את פתאום מרגישה עירומה, ואז את פתאום רוצה לעשות אחורה פנה. למחוק מה שעשית. לעשות שאף אחד לא יוכל לראות אותך יותר אף פעם, שלא יוכל לראות את היצירה שלך ודרכה אותך, ככה, במערומייך - ואז לחשוב עלייך בראש שלו את מה שהוא חושב, לחוש כלפייך בליבה את מה שהיא חשה - כי הרי אין לך איך לשלוט בהם ובמחשבות שלהם וברגשות שלהם. זה מחוץ לטווח השליטה שלך איך מגיבים אלייך וליצירה שלך, וזה מה שהכי מפחיד כשאת ככה שולחת אותה על גבי הרשת. מה שמחוץ לטווח השליטה, ויותר מכך - מחוץ לטווח הראיה שלך.
כי את לא רואה את המחשבות והרגשות של האחר, הוא לא תמיד טורח או מעוניין לבטא אותם בפנייך בגלוי, ואפילו יותר גרוע - את לא רואה אם אחר כך הוא ועוד אחרים אחרים מדברים עלייך, מרכלים כמו שאומרים, אומרים זה לזה בפליאה "ראית את הדוטי הזאת מה היא עשתה". אולי הם קוראים לך הזויה, בינם לבינם. אין לדעת.
איזה פחד, אה? איזה פחד זה מה שהם חושבים. ואולי גם, אפשר לומר, מה הפחד הגדול ולמי אכפת. ואולי גם אפשר להמליץ בחיוך חם כזה, שתקחי רק את הטוב, רק את מי שאוהב אותך ואת מה שאת עושה, ומכל השאר פשוט תתעלמי. תסנני, חמודה, ותעשי שזה יהיה סינון קפדני, כמה שאפשר. מה את צריכה את כל הבררה הרגשית והדעתנית הזו, למי אכפת ממנה. את כאן כדי לעשות אומנות ואת כאן כדי לבקש אהבה (וגם כדי לתת, בסדר); ומי שלא בא לו לשתף עם זה פעולה, את לא צריכה אותו. זוכרת?
אבל זה קשה, אין ספק. זו באמת דרך לא פשוטה ללכת בה, ופעמים רבות נראה לך שזו הדרך היחידה שאת יכולה ללכת בה, שזה לא שמישהו באמת השאיר לך בחירה. כאילו משהו, אולי התמכרות, אולי משהו גבוה יותר כמו יעוד - כל פעם מושך אותך להתפשט מנטלית ככה קבל עם ועדה ולקוות שמצד אחד יאהבו את זה, יתווספו מזה, יעריכו את זה; ומהצד השני ידעו לא לחצות את הגבולות שלך. זה לא פשוט.
ולפעמים את תוהה אם זו באמת רק התמכרות שמוטב להיגמל ממנה, ויפה שעה אחת קודם
אבל פעמים אחרות את חושבת שזו פשוט את, בוחרת להיות הדבר היחיד שאת יכולה להיות, נותנת לעצמך מקום - וכל האחרים האלה, שמרוב שלא נותנים מקום או ביטוי לעצמם, קשה להם לראות איך מישהו אחר בסביבתם כן עושה את זה.
ואז הם גורמים לך להרגיש חולה, או פגומה, או כאילו משהו לא בסדר איתך - ואז את מפקפקת בעצמך, וכל זה. מין מעגל כזה.
לא יודעת, אבל בגדול אני באמת אוהבת אותי, ואני מקווה שהדברים יסתדרו לי. מגיע לי אני חושבת
(אולי עוד מעט עוד פוסט כי יש לי עוד קצת דברים ואני מרגישה שהם פרק אחר בספר ולא צריך לערבב)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
