מחשבות על העולם ובכלל

It has rarely rained on the Culture, Science and Citrus Town of Rehovoth, the Capital of the Judia Coastal Lowlands region, at the very Heart of the state of Israel.

Standing at her apartment, at 8 b Etsel road, NorthWestern Rehovoth and watching the sunny, spotlessly blue mid-December sky, the stark naked, tall, fair-skinned and brown-haired 28 year old girl, Daniela Qedem, felt she could scream her heart out. Three out of every five years have always been like that, even back on the eighties, when climate had been somewhat gentler – but, ever since they had cut off the large, beautiful Citrus-Plants during the nineties, in order to build further more large apartment-buildings everywhere, the situation has only got worse and worse, all the time.

She sighed quietly, as always, her large, well-proportioned breasts moving up and down, as if they were the longest summer waves of the tenderest ocean, and turned on the radio in her small kitchen. 7 o'clock news, maybe something had happened somewhere. mofaz had gone, like many of the likudh-party-members, to that new "qadima" ("forward ahead" – as in its sister corruption body, "forza italia") political-party. As if she gave a damn. mofaz was the bloody minister of war and, as such, he was responsible for countless crimes of war and crimes against Humanity, alongside with his pallies, prime-minister ariel sharon, former chief of stuff, ya'alon and the current chief of stuff, haluts. She wanted, just wanted to turn off the news but could not; as, ever since she was seven years old, she has been utterly and overly addicted to Politics. From "Merets" and "Shalom 'Akhshav" ("Peace Now"), Leftwards to the Israeli Communist Party and "Gush Shalom" ("Peace Bloc"). Then on and on Leftwards, and by now, she had been an active member of "Ta'ayush" and "Anarchists Against The Wall" – as well as a devoted member, of the Indymedian Internet Radio Station's team – and felt just SICK to the bones of all this stuff.

What good does it all make? Did they manage, even to stop the wall in Bil'in from being built? She sighed, made herself a cup of good, LemonMint Tea (as if it had been cold enough for hot beveriges… 21 degrees Celzius and rising. In December early morning!! Or, should we rather name it "mourning"?), sipped it, wore an underwear, plus her usual jeans&braless-t-shirt and went off, to take bus number 274 to the University, from the bus-stop by the entrance to Weizmann Institute.

Then, all of a sudden, as if by a flash of light, all surroundings had been changed.

It was just as if she had been taken out of one scenery, and instantenously been put into another, by some power much superior to anything she had ever known before. The familiar streets were no longer there! Well, they were, but – were very, very differentnt indeed.

And suddenly, her nearly-naked flesh had sensed the water-chill: the tempratures seem to have fallen dramatically, and it was cloudy-grey – and raining.

What the Bloody Hell?!??

She had rushed into a big, very elegant-looking department-store, that was suddenly there – in the place where only a usual apartment-building had existed, up until this very morning – and, once inside, she had tried to catch up her breath and look around her –

and then it hit her:

There were no security-guards to be seen. Anywhere. None at all. And the people – all of them – appeared to be so contently calm!!

***

"Excuse me? Can I help you, young lady?" the elderly, friendly, Grandfatherly man had, apparently, asked her this question several times, before she had actually heard him. She turned to him and smiled, sheepishly. "Nah – ah… well. Ahmm… Actually, Can you please tell me, what is today's date? And year?" "Well, it is December 12^th, 2005 of course. Are you feeling well?" And Daniela had moved her head, slightly – and collapsed.

She had regained her concious not very long after, sitting comfortably on a comfortable bench inside the department-store. "Well, glad to see You're recoverred!" said the Grandfatherly man as she was looking around her. "Thanks", she responded weakly, while examining her surroundings. "We… are we in Rehovoth?" she asked. "Come with me", said the man, "You must have been hurt".

At Gershon's – the old man – Home, which had been quite near by, she was given a fine and sweet red tea and then, he had asked her where she lived. "8 B Etsel road", she answered. "It's near by, next to Yavne road and Tnuva"… her voice died out: It was as clear as day, that he had no idea what was she talking about. "Oh God! I have to catch number 274!" she suddenly exclaimed, collecting herself. "I'm probably already late for my class! Thank You so very, VERY much for Your help!" And grabbing her bag, she had rushed outside.

And only outside, she had suddenly realized:

There was to be no bus number 274 for her here. And furthermore, even if there had been any, she wouldn't have known where to catch it.

As, where there once – up until this morning – had been Herzl street, with a bus-stop for all Tel-Aviv-bound buses and service-cabs, there was now a small wadi, a medival-like, stone-paved street named Da-Silva – and no buses anywhere in sight.

CHAPTER ONE

Where AM I?

Sheepishly, she had gone back into Gershon's small house.

"Yes?" he had looked at her amusedly.

"I was wondering… umm… if You could probably… umm"… damn it, she thought, how could she ask him that?

Well, she thought, what the heck.

"Look", she said, semi-collecting herself. "I do know it sounds utterly crazy, but – this Town seems very, very different from what I have always known her to be. I –" and here she froze.

As, from a near by building-window, she had heard the 8 o'clock news…

Which had been very, very different, of the 7 o'clock ones.

"קול ישראל מגבעתיים, שלום רב ובקר טוב, השעה שמונה, באולפן 'הבקר הזה' אריה גולן וקרן נויבך והרי החדשות ועיקרן תחילה.

"שיחות בוקרשט לאיחוד כלל-העולמי ולהרחבת הסכמי-ברגן הסתיימו אמש בהישג לתומכי כינון הפדראציה כלל-העולמית. התקדמות בשיחות-האיחוד, בין המפלגה לקידום תרבות הודו, הודו-סין, פפואה ופולינזיה לבין מפלגת האהבה. מדד המחירים לצרכן ירד, בחדש נובמבר, משבע, לארבע מאיות-האחוז והאבטלה ירדה, מארבע לשלוש עשיריות-האחוז. סיכוי לפרס-נובל נוסף לאזרח מדינת ישראל. עם השלמת כל מתקני-ההתפלה, יפורק סכר-דגניה בראשית האביב. בתל-אביב נחנך אמש המקדש הג'ייני הראשון בישראל. השבוע שעבר היה השבוע הרביעי ברציפות, ללא כל נפגעים בדרכים. שיא של כותרים חדשים. והתחזית: המשך הגשמים.

"שיחות בוקרשט לאיחוד כלל-העולמי ולהרחבת הסכמי-ברגן הסתיימו אמש בהישג לתומכי כינון הפדראציה כלל-העולמית. נשיא ארצות-הברית, ראלף ניידר ונשיא האיחוד האירופי, דניאל כהן-בנדיט, מסרו בהודעה משותפת, כי הקמת הפדראציה תחל כבר בשנת 2012, ולא כפי שחשבו תחילה.

"התקדמות בשיחות-האיחוד, בין המפלגה לקידום תרבות הודו, הודו-סין, פפואה ופולינזיה לבין מפלגת האהבה. בפגישה אמש, בין חבר-הכנסת הדוקטור יוחנן גרינשפון, לחברת-הכנסת רנן מוסינזון סוכם, כי מוסדותיהן, של שתי המפלגות, יאוחדו כבר בראשית חדש אפריל, עוד בטרם קביעת רשימתה, של המפלגה המאוחדת, לקראת הבחירות לכנסת ה-17, שיערכו ב-7 בנובמבר בשנה הבאה.

"מדד המחירים לצרכן ירד, בחדש נובמבר, משבע, לארבע מאיות-האחוז והאבטלה ירדה, מארבע לשלוש עשיריות-האחוז. כתבנו לענייני-כלכלה מתן חודורוב מוסר, כי זהו שיעור-האבטלה הנמוך ביותר בתולדות-המדינה. יחד-עם-זאת, צפוי שבדצמבר, יעמוד שיעור-האבטלה על כשתי עשיריות-האחוז, בלבד.

"סיכוי לפרס-נובל נוסף, לאזרח מדינת ישראל: חבר-הכנסת לשעבר ויושב-הראש הקודם, של פרלמנט מחוז הגליל, הגולן והבשן וראש התנועה השיעית לאחווה כלל-עולמית, מר חסן נסראללה, הוא המועמד המוביל, כעת, לזכייה בפרס-נובל לשלום, הודות לפעילותו רבת-השנים לקירוב-לבבות, לאחווה בין-דתית ולפתרון-סכסוכים בדרכי-שלום.

"עם השלמת כל מתקני-ההתפלה, יפורק סכר-דגניה בראשית האביב. כתבינו מוסרים, שאף שים-המלח קרוב, לרומו המרבי, עם הפסקת השאיבה, מאגם הכנרת, קיימת סכנה להצפת שכונותיה התחתונות של טבריה.

"בתל-אביב נחנך אמש המקדש הג'ייני הראשון בישראל. סמל הסווסטיקה – המסמל שלום, אחווה ואת חדוות-החיים – מתנוסס כעת ברמה, מעל לככר השלום.

"שיא של כותרים חדשים: הוצאות-הספרים מדווחות, כי מספר הספרים העבריים החדשים, שיצאו לאור בשנת 2005, צפוי לעמוד על כחמשת-אלפים וחמש-מאות – ברובם הגדול רומנים, אמיתיים כבדיוניים, מחיי-הארץ.

"ולתחזית מזג-האוויר: הגשמים ימשכו בכל רחבי-הארץ, מלכיש ועד לחוורן. בהרים ירד גשם מעורב בשלג ובלילה אפשרות לשלג. ולהלן מידות-החום החזויות: בתל-אביב מתשע מעלות ביום, עד לארבע מעלות בלילה, בחיפה מחמש עד אחת, בחוורן <...>, בבשן משתיים עד אפס, בגולן מארבע עד אחת, בהרי הגליל משתיים עד מינוס אחת, בעמקי הצפון משמונה עד חמש, במישור החוף מתשע עד ארבע, באיזור האגמים הקטנים משמונה עד שלוש ובלכיש מעשר עד ארבע. זה סוף החדשות מ'קול ישראל'.

"בקר טוב למאזינים, השעה שבע וארבע דקות כאן באולפני קול ישראל, כאן אריה גולן ולצדי הפרשן הפוליטי חנן קריסטל.

"ההכנות לבחירות 2006 נכנסות להילוך גבוה, כמו שאומרים, עם שיחות-האיחוד בין המפלגה לקידום תרבות הודו, הודו-סין, פפואה ופולינזיה לבין מפלגת האהבה – חנן, האם לדעתך קיימת אפשרות, שהמפלגה הזאת תצליח, פשוטו כמשמעו, להדיח את מס'ד ולהביא למהפך?"

"הדבר אפשרי בהחלט, אריה – כבר בכנסת הנוכחית, לשתי המפלגות האלו ביחד יש שלושים ושבעה מנדטים, רק שבעה פחות, מלמפלגת השלטון. וכשלוקחים בחשבון גם את תמיכתה של מקא'ט – שאני מזכיר לך, אריה, תמכה במועמדותו, של נציג המפלגה לקידום תרבות הודו, מר יוני בן-יונה, לתפקיד שר-החינוך של מחוז האגמים הקטנים, במקום נציגת מס'ד שם זיוה ויילר – אנחנו מגיעים, כבר עכשיו, למצב, שבו לברית בין השלוש יש די כח – כבר בכנסת הנוכחית! – להדיח את מס'ד ולהחליפה". And THIS is where the radio had been shut off – but Daniela had most obviously heard ENOUGH.

'Where AM I?' she thought, dazed – and fell right down onto the deep persian blue carpet, which had covered the entrance-hall's wooden floor.

***

Coming to her senses again, she had also came to realize, that her fainting rate had become something, which would have fitted much better a weak-hearted victorian-era's princess; as, to be frank, this was not the way she'd usually functioned, not even under the tear-gas granades, which the military had thrown at them as a routine, at every weekend in Bil'in; quite the contrary, in fact – those had always filled her with more vital energy than ever.

On the other hand, no one is expected to function in a perfectly normal and everyday fashion, while being mysteriously shifted from one's own World, into a World perfectly foreign to one; right?

So, while slowly sipping the fine tea, she had narrated her Story, of the World she had known, of the World she had always known as the only REAL World – as she'd been no longer worried, that Gershon would consider her insane; in fact, she was pretty sure herself that that is just what she had become; so, better just to admit that, right?

And, while chatting, the Generous old man had told her of his own World – and, as a start, he had laid down infront of her a map of the state of Israel, a map of Rehovoth – and a map of the World.

Israel did not include Jerusalem, nor its passageway; nor did it include the Negev Desert. On the other hand, it did include, not just the Golan Heights, but also the Bashan and the Havran = both integral parts of Syria, as far as Daniela had known. But then again, Syria – as well as all other Arabian states – had been a part of the United Arabic Community, which had streched from the Zagrus Mountains till the Atlantic Ocean, engulfing the tiny state of Israel from all its sides. And the border was unbelievably near by: Ramla and Lod were both Phalas – I mean, UACian towns. But – but – what on Earth WERE these little bluish patches, all around Rehovoth and its region, nicknamed "the Little Lakes"? There were no lakes there yesterday, Daniela had been most certain regarding THAT!!

But then again, yesterday everything had been different anyway.

Then, she had taken an interest in the Map of the World – which was very, very different as well.

To begin with, Russia had been much smaller. Its possessions ended just east of the Ural, while Iran had been gigantic and included, not only what she had always known to be the five Central Asian Turkic Republics – as well as Kurdistan, and the most of Afghanistan – but had also streched far, far north, including within its borders ALL the West Syberian steps and reaching the Northernmost Icebergs of the Arctic Ocean, almost all the way up until the North Pole.

And furthermore, it was not named "The Islamic Republic of Iran" – but rather "The Zoroastric Kingdom of the Greater Persia".

The rest of Syberia, by the way – as well as Korea, Alaska and Hawaii – had been an integral part of "The Chinese Empire", which had engulfed Mongolia, Papua and the Philippines, as well. Tibet, on the other hand, had been independent.

Burma, Thailand, Cambodia, Laos and VietNam had been semi-united, in "The IndoChinese Confederation", and Malaysia, Brunei and Singapur were all parts of "The American Confederation of the Eastern Indies" – or otherwise: Indonesia. East Timur, then again, had been a part of "The Polynesian Alliance", engulfing almost all the tiny South Oceanian islands, from there until the Easter Islands.

India had been united, and included what Daniela would rather have believed to be Pakistan, Bangladesh, Nepal and Sri-Lanka. There was only one tiniest dot, between India and Tibet: The Kingdom of Bhutan.

Africa was not much different than what Daniela had known, save that Darfur had been independent. But there was something else…

Turkey was not only with different borders….it was not at all "Turkey"!

It was the Byzantine Empire come alive and it included the majority of Anatolia, as well as Cyprus, Greece and about two-thirds of Macedonia ("FYR of"). It also had possession of Kirnaica, as well as Sicily, Malta and Sardegna.

Daniela took her eyes off the Map.

"Gershon", she whispered, "please… how did this World come into being? And….and… what are the relations, between us and the Arabs? Is there war?" "War?" asked the old man, surprised. "The last war ended in 1961… and ever since 1962, there is Peace, we are even closer now, than the Netherlands is with Belgium!"

Chapter Two

How Did This World Come Into Being?

In 1938, after the second world war had ended, most of the World had laid in ruins – but the worst off, of course, were Russia, Germany, most of the Countries between these two, Persia and the Balkan states – all these just happened to be the Home, of the greatest and most predominant Jewish communities around the World.

Also, the jews were the prime sufferers from the harsh brutality of the regime that had started off this History's bloodiest of all wars ever: the extreme communistic tyranny of the United Soviets of Socialist Republics, led by Leon Trotsky and his second in command, Joseph Stalin. Under their joint leadership, all "reactionaries" = meaning, everyone insisting upon keeping any sort whatsoever of "primitive traditions" – had been locked up, in re-educational concentration-camps – named "gulags" – in the heart of Syberia, where they were brutally being forced into a hard manual labour, in the coldest Sybreian winter's temperatures, with no heating and no medical care whatsoever.

At least 8 million people died there, about half of them Jews, whose sole "crime" had been: refusing to become devouted Communists.

So, after the war had come to an end and the borders were re-drawn, the few hundreds thousands of jews remaining between the Rhein River and the Pacific Ocean, had wished to migrate to their ancestors' land, to the Land of Israel. Of course, a solid jewish presence had always been in this Country – previously under the decaying Byzantine Empire, and ever since 1920 under French administration – and, ever since 1492 – when the religiously fanatic king and queen of spain, had madly decided to deport ALL non-catholic spaniards OUT of their Country – which turned out to be THE Gain, with a Capital G, of the wise and under-handed Byzantine Emperor, Henry I, who had offered them ALL a Safe Haven in his realm – there has always been a prospering, well-established Ladino-speaking Jewish Autonomic Entity, between the Litani and the Sorek. And in return, it was the jewish brigade, which had helped him in conquering Hungary, Slovenia and Northern Italy, which he and his successors had held firm for almost four hundred years, from 1526 until 1918.

And so, by now, they had expressed their wish to accept all their long-lost Brothers and Sisters, back from the cold of the extensively destroyed ex-Communistic Russia, to their rightful Home in this World.

But their Arab residents felt very much alarmed.

It has been one thing, to live in a Jewish Autonomy, be it under a Byzantine or a French Imperial government, when Jews and Arabs had numbered more or less the same and no one could ever have hoped to overrun the other.

It has been a very different thing, though, to be demographically overwhelmed, by a doubling of the Jewish presence in the Holy Land – an act, which was to degrade the status, of Phalastinian Arabs and to suddenly turn them into a potentially haunted ethnic and religious minority in their own Homeland, literally over night. Feeling unprecidently threatened by this demand, the Phalastinian Arabs presented their Jewish counterparts with an ultimatum: Give up your dream, of ethnic and religious hegemony of our Country – or go with us to war.

Overraged, the Jews had chosen war – and declared their independence, as the State of Israel, which its Declaration of Independence defines as being "an open and tolerant Jewish state, which shall joyfully accept any Jew from anywhere on this World and shall grant, him or her, with an automatic and immediate citizenship, while keeping all the enlighted rights of the Arabic and other minorities, under the HumanRights Declaration of the UN" (which had then just been created, by all the nations overpowering the Trotskystic tyranny).

For the Arabs, this could only have meant war. Just freed by the weakening French Empire (who had lost almost all its military power anyway, sacrificing an unbelievable number of close to 11 million soldiers in the battle on Moscow – an entire generation just diminished), ALL young Arab states had declared a total and exterminatory war on Israel and sent all their existing troops to do away with it and finish it off.

Lucky for the young state of Israel, it had allies too. Persia – though heavily destroyed from the Russian bombardments during the world war – have always been anti-muslim and pro-jewish, simply out of a sheer fraternity, with one of the only two other non-muslim entities in this area. And so, it wasn't too difficult for them to identify, for the sheer sake of war-time propaghada, the muslim Arabs with the sovietic Russians – and to act accordingly, with what little power they had left. Also the other non-islamic state, the Byzantian Empire, had joined forces, with Israel and Persia, against "the Arabs, new sons of the revolutionistic devils from Moscow", as they had been named by the Constantinopolis ultra-conservative Emperor, Julius XVI, who had given shelter to all royalistic figures from Russia, throughout the entire 19 years of Communism, in their Orthodox Christian Homeland.

"וכך", סיכם גרשון, "ניצחה ישראל במלחמה – וכבשה את הנגב, כמו גם חלקים, מאדום ומסיני. בתחילת שנות השישים, לאחר ייסוד קע"ם, היתה מלחמה נוספת. ישראל עמדה בה היטב, הודות לבריתה עם פרס, ביזנץ וצרפת ולאחריה, בשנת 1962, הסכימו הערבים, כולם, ליזמת השלום, של הנשיא שרת, השטחים שנכבשו הוחזרו – ומאז ואילך, אנחנו משגשגים בשלום".

"כמה יפה"... אמרה דניאלה – ואז, עלה דבר-מה בדעתה ושאלה: "אז בעולם הזה, שרת התמנה לנשיא? הוא היה ראש-ממשלה גם, לא? אחרי בן-גוריון?"

"מה?" שאל גרשון.

"ומי ראש-הממשלה עכשיו?" הוסיפה דניאלה ושאלה.

"אבל, ילדתי היקרה", אמר גרשון, "אין דבר כזה, 'ראש-ממשלת ישראל'... יש נשיא, כמו באמריקה. הנשיא הוא גם ראש-הממשלה".

"אה....או קיי. אז מי הנשיא?"

"נשיאה. זהבה שמעוני, יושבת-ראש מס'ד = המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שנוצרה, בשלהי שנות הששים, מאיחודן של מפ"ם, ר"צ ותנועת 'די לדת'. היא רחובותית".

"זהבה שמעוני? היתה לי מורה להסטוריה בשם הזה!" קראה דניאלה, מופתעת – מורתה האהובה להסטוריה – היא נשיאת – וראש-ממשלת – מדינת ישראל??

"כן, היא באמת היתה מורה, אז שרת-חינוך – ואז נשיאה, כשהדיחה את ה'פוץ' הזה, שריד. הוא באמת כבר עלה לכולנו על העצבים. כזה יורש לשולה....באמת!!" צחק גרשון בהנאה.

"וואו", אמרה דניאלה. "אתה יודע, בעולמי – ר"צ, מפ"ם ומפלגה נוספת, 'שינוי', הקימו ביניהן איחוד, שנקרא מר'צ – אבל, זה קרה רק בתחילת שנות התשעים, כשהוקמה ממשלת רבין ומר'צ מעולם לא היתה יותר, ממפלגה בינונית וחלשה, בדרך-כלל באופוזיציה". "רבין – יצחק רבין, הימני הקיצוני הזה, היה ראש-הממשלה אצלכם?" תמה גרשון. "כן – אם-כי, אצלנו – בהשוואה לכל היתר – הוא כבר נחשב ל'שמאל'"... "ומי ראש-הממשלה עכשיו?" שאל הקשיש. "אריאל שרון". גרשון החוויר. "אלהים אדירים!" קרא. "נתנו לו להמשיך להסתובב חופשי ולראות אור-יום?! אחרי קיביה?!?"

פרק שלישי

רחובות על שפת האגמים

עם שנקפו הדקות, הלכה דניאלה והשלימה עם העובדה, ש – אין מה לעשות, כח כלשהו, אשר לא יכלה להבינו, עקרה מתוך עולמה המוכר ונטעה בעולם אחר, שונה לחלוטין – אולם, לכל הפחות, עולם אחר זה, הינו נחמד, בעיניה, לאין-שיעור יותר, מאשר עולמה-שלה.

וגרשון בהחלט הסכים איתה על כך. כלומר, דניאלה התקשתה לקבוע, עד כמה האמין הזקן לסיפורה; למען-האמת, גם היא עצמה, לא נטתה להאמין לעצמה במיוחד ויותר מכל סברה, כי אין זה אלא חלום מטורף. ואולם, אי-לכך בחרה לנהוג, לפי הקביעה הרציונאלית, ש – אם חלום, אז לפחות, שיהיה חלום טוב...

והוא בהחלט היה.

אחר-הצהריים, הלכו השניים למקום, בו אמור היה להיות, ביתה של דניאלה, בדרך אצ"ל. אלא, שלא זו בלבד, ש"דרך אצ"ל", כמובן, לא היתה קיימת שם כלל – אלא גם במקום, בו (כנראה) אמור היה לעמוד ביתה, התנשא חרוט בלתי-סימטרי, אל תוך השחקים והכתובת עליו אמרה, "ברוכים הבאים למוזיאון האמנות היהודית המודרנית ע"ש הרב, האמן ורב-האמן אדולף משה היטלר". דניאלה כמעט התעלפה ונדרשו לה לא-מעט אנרגיות, על-מנת להיכנס לבניין המוזיאון ולקרוא שם, שבעולם זה, לא זו בלבד, שאדולף היטלר, דווקא, זכה ללמוד אמנות – אלא שבנוסף לכך, גם התגייר וקיבל הסמכה לרבנות!! לדברי העלון, שקיבלו בכניסה, עשה זאת לאחר שנוכח, כיצד "להט האמונה ביהדות... הביא להצטיינות יתרה, של החיילים הגרמניים מאמיני דת-משה, בשדה-הקרב נגד רוסיה, בקרבות מלחמת-העולם הראשונה" בה ניצחו גרמניה, צרפת, קרואטיה, בריטניה, ארצות-הברית, שווייץ ואוסטריה (להלן: הברית המשובעת), את רוסיה, סרביה, ביזנטיון ואיטליה (להלן: הברית המרובעת). תרומתו הגדולה ביותר לאמנות היהודית, כך למדה דניאלה, של אמן ורב אקסצנטרי זה, היתה שילוב סמי-ההזיה, כאמצעי ליצירה אמנותית, המציגה התגלות דתית. רב אדולף משה היטלר נפטר, בשיבה טובה בגיל תשעים ותשע, בביתו הצנוע בגולן, אותו כינה "קן הנשרים" ובו דאג, בין השאר, לעופות אציליים אלה, במרוצת שלושים ושמונה שנות חייו האחרונות.

משם, שב גרשון לביתו – לא לפני, שהשביע את דניאלה, שכל עוד אין לה מקום משלה, תבוא להתגורר אצלו – ואילו דניאלה עצמה, הוסיפה לסייר להנאתה, בעיר המוזרה והמדהימה ביותר, בה ביקרה מימיה = עיר-הולדתה, אשר ביקום המקביל.

משם, הובילוה רגליה לשכונת גדולי-עולם, בה כונו, כל הרחובות כולם, ע"ש מקבלי פרס-נובל בתחומים שונים, שבחרו להתגורר ברחובות בשנותיהם האחרונות – ביניהן, למשל, הוגה-הדעות וחתן פרס-נובל לשלום, החכם הסיני הנערץ מאו דזה-דונג (שהראה, לפי לוחית-המידע שבתחילת-הרחוב, כיצד ניתן לשלב, קומוניזם ודמוקרטיה יחדיו), ראש-ממשלתה הראשון של הודו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לעצמאותה וחתן פרס-נובל לשלום, המדינאי ההודי מוהנדס קרימצ'ר מהאטמה גאנדהי, הוגה-הדעות, הסופר וחתן פרס-נובל לחינוך, יאנוש קורצ'אק וכלת פרס-נובל לשירה, חנה סנש. במרכז השכונה, התנשא מקדש השלום – פגודה סינית מהודרת, שבראשה כל סמלי הדתות כולן – מגן-דוד, סהר, צלב, יין-ויאנג, סווסטיקה, כוכב מחומש ועוד ועוד... תיירת בעירה, נכנסה לשם דניאלה, בתחושת-התרגשות אשר אין-משלה.

לאחר המקדש, נשאוה רגליה לתחנת-המטרו הסמוכה.

מעולם, לא נסעה דניאלה במטרו בישראל (טוב...מלבד הכרמלית בחיפה, כמובן). היתה זו רכבת תחתית משוכללת במיוחד – והנסיעה בה, היתה בחינם. היא נסעה ארבע תחנות בקו הסגול וירדה, אקראית, בתחנה שכונתה "עתיקות חנוך".

וכאן חזו עיניה בדבר, שמעולם לא פללה לראות ברחובות.

היה זה אגם גדול.