זהו-זה. נשברתי.
במשך שלושת החדשים האחרונים, מאז שובי הביתה מוינה (בדיוק שלושה חדשים כרגע, על הדקה), לא האמנתי, שאגיע למסקנה הזאת....נאבקתי בכל כוחי, נגד המסקנה הזאת.
אבל חובתי הבסיסית, הינה להכיר במציאות: רמת-הרוע המוחלטת, רמת הריקבון המוסרי הנורא, שפשה בחברה הישראלית כולה, הינה מעבר לניתן לתיקון. אי-אפשר עוד, לעשות דבר (ובמיוחד, בהתחשב בעובדה, שאני פעיל לבדי ואפילו חלק מכם, מקבלי דואל זה, נמנעים מכל פעילות ציבורית שהיא ואף מעדיפים, שלא לדעת על המצב, כלל וכלל...) - ישראל גמורה, נקודה.
ומבחינתי, זה פשוט מאד: או לעזוב את הארץ, או לעזוב את החיים.
כי בין מוות ברעב, בודד לחלוטין, במדינה זרה, לבין המשך הקיום כאן, במדינה בה מתחוללות, זוועות נאציות, השכם והערב ולמרבית האזרחים, לא אכפת כלל - אני בוחר, בפירוש, באפשרות הראשונה.
אני מאמין, שכשם ששרדתי כאן, אשרוד גם שם (יהיה אשר יהא אותו "שם" = ברלין? וינה? מקום אחר כלשהו, ביבשת אירופה? דרום-אמריקה, לצערי, איננה נגישה מבחינתי - רק הכרטיס, עולה למעלה מ-5,000 ש"ח...) = כי הרי, גם כאן, אין לי עבודה, אז מה ההבדל??
אותו דבר בדיוק, כבר... אבל, אפילו אם לא = עדיף.
כי כאן, אינני מסוגל עוד, להוסיף ולהתגורר. מי שמסוגל, לעכל נאציזם על בסיס יומיומי, שישאר בסבבה... אני = לא!! לא אשאר כאן עוד!! שתישאר ישראל, למתנחבלים הכהניסטים ולסוגדי-הקברים המטומטמים, למעריצי כלי-הרצח ולממלמלי-המלמולים. שתישאר ישראל, לכל הטינופות המכופות, החיים איפשהו בין תורת-הגזע, של פרשת "פנחס", לזוועות-הדמים, של ספר "יהושע". אני עוזב. גם אם אמות, כתוצאה מכך. כי לא אוסיף עוד, לחיות כאן.
המועד המדוייק של עזיבתי, אינו ברור עדיין; אבל, את שנת 2014, אקבל באירופה.
כי זה פשוט מאד: או לעזוב את הארץ, או לעזוב את החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
