מחשבות על העולם ובכלל

אנשים, המתעללים בילדיהם / בתינוקותיהם(!!),

אנשים, המאמינים, שמקומי ומקום-חבריי בכלא, או שיש לטרנספרנו מכאן,

אנשים, המשתמשים בי, ככלי פסיבי להאזנה לתסכוליהם, מבלי להתעניין בי באמת,

אנשים, המצפים ממני לומר אמן אחריהם, ללא שום כבוד שהוא לדעתי והמוכנים רק להשמיע, אך לעולם לא לשמוע,

אנשים, המתייחסים לאוייבי המרים ביותר, כלחבריהם הקרובים,

אנשים, החושבים שאם אני עני, או חסר-תעסוקה, אז אני פחות בן-אדם מהם ואפשר, על-כן, להשפילני בכיף,

כל אלה (לעזאזל, הם יודעים היטב מי הם) אינם יכולים עוד, להיחשב לחבריי; לא כעת, ולא בשום זמן.

כי מוטב לי, כבר, להיות בודד לחלוטין - מאשר להסתופף בקרב אנשים, שאני מתעב אותם והם בזים לי, אבל ממשיכים להיפגש, העיקר לדבר עם יצור חי ולא עם הקיר...

נמאס לי, נשבר לי, אני חולה לחלוטין, כבר, מכל העסק הזה.

יש בני-אדם, שאני מעריך באמת ושהם (כך אני מקווה, לפחות...) מעריכים אותי באמת. אלה חברי-אמת ודי לי בהם.

כל שאר האנושות, מוזמנת, בחום, ללכת ולהתאבד.