יש לי יום שואה, יש שואה יום יום
מחר יום השואה הבינלאומי, ומחצית נבחרינו ישתטחו על אדמת אושוויץ הקדושה ואחר כך יתפנו להעליב פולנים, הונגרים, גרמנים, אוקראינים ובטח גם ערבים לסוגיהם.
פעם היה רק יום אחר לזכר השואה, אבל זה לא הספיק. עובדה, היתה שואה. אז סילבן שלום המציא עוד אחד, שבו אנחנו לא רק מספרים לבנינו ולבני בנינו, אלא גם מזכירים לבניהם ולבני בניהם. דוחפים להם את השואה דרך הגרון והוושט כדי שתתיישב להם בקיבה ותעשה להם כאב בטן כל פעם שהם אומרים לנו נו נו נו.
זה נהדר שיש כל כך הרבה ימי שואה. אם תשאלו את נבחרינו המצוינים, שניים זה לא מספיק. בישראל 2014, יש לי יום יום שואה. בכל יום אסור להשוות, בכל יום צץ איזה אנטישם, בכל יום יש לצלוב איזה פרופסור או מורה ששכח את השואה, ואומר שאולי אנחנו לא האי המוסרי שכל העמים נושאים אליו עיניים.
בכל יום זוכרים כאן את השואה, ומזהירים מפני הצורר האריתראי המוסלמי העמלקי שקם עלינו לכלותינו. בכל יום קוראים להכריתו ולגרשו, ולהביא במקומו פיליפינים ותאילנדים, שהם גם לבנים, גם נחמדים וגם מכניסים 5,000 דולר לראש לקבלני העבדים.
בכל יום זוכרים כאן את השואה ומזהירים מפני ההסתה במסגדים ובבתי הספר ברשות הפלסטינית ובמדינות ערב. בכל יום קמה איזו ספיר סבח באיזה מוסד חינוכי ישראלי וצועקת "מוות לערבים". "זאת בעיה," מסכימים חברי הוועדה הסטליניסטית שדנה בפיטורי מורה שאמר שצה"ל אינו תמיד צבא מוסרי.
בכל יום זוכרים כאן השואה, אבל אם תלמיד בכיתה ה' זוכר במסגרת "מורשת שרון" את סברה ושתילה, המורה אוסרת עליו לפצות פה בכיתה. בכל יום זוכרים דבר מה, ובכל יום משכיחים משהו אחר.
בכל יום זוכרים כאן את השואה, ובכל יום מטיחים באיראנים שהם הנאצים החדשים, בערבים שהם שונאי ישאל, באירופאים שהם אנטישמים. בכל יום זוכרים פה את השואה ובכל יום מפרסמת ממשלת ישראל איזה דוח אנטישמיות עסיסי בתפוצות. כי בתפוצות רע ופה טוב. פה זוכרים את השואה, כל יום.
(לו היתה הממשלה מטפלת בבעיית הדיור באותה צהלה שבה היא מטפלת באנטישמיות, ודאי כבר היינו יושבים כולנו בבתינו החדשים. יושבים וזוכרים את השואה.)
בכל יום זוכרים פה את השואה ומכנים את פעילי זכויות האדם בישראל אנטי ציונים, בוגדים ואנטישמים. בכל יום זוכרים את השואה ובכל יום מזהיר ארגון להב"ה מפני "יהודיות שהולכות עם ערבים". בכל יום זוכרים פה את השואה, ובכל דקה מתפרסמת בפייסבוק זוהמה של קבוצות פשיסטיות שקוראות לאונס שמאלניות בידי סודנים, רצח אנשי זכויות אדם, שריפה של חברי כנסת ערבים. בכל דקה. ושר המשטרה? שר המשטרה מאשים את ארגוני זכויות האדם שמפריעים לו ללכוד את משפחות הפשע. מאשים וזוכר את השואה. כל יום. זוכר את השואה ומאפשר את כל זה.
בכל יום רומסים פה את זכויותיהם של קשישים, ניצולים ולא ניצולים. תחת כל אבן עומד פקיד ממשלתי שעושה הכל כדי לא לשלם החזר חוקי וצודק על הוצאה רפואית של קשיש. בכל משרד של הביטוח הלאומי יושב לפחות מנהל אחד שבודק איך אפשר לדחות תשלום עוד קצת. במשרד האוצר יושב טראסק של גדולי מוחותינו ובודק איך אפשר לסחוט מעט יותר מהאדם העובד ולתת מעט פחות לגמלאי.
ומילא הממשלה, הביטו במגזר המוניציפלי והפרטי: בחברות הסלולר והכבלים, בתאגידי המים המושחתים. בכל אחד ואחד מהם יש מנגנון מיוחד שגובה יותר מקשישים ומחולים. מאנשים שלא מבינים, שלא שומעים, שלא יכולים לבוא ולעמוד בתור. לכו לבדוק את חשבונות הסלולר של הסבים והסבתות שלכם, ותגלו שהם משלמים פי חמישה מכם. למה? כי ישראל מלאה תאגידי עושק מתוחכמים שיודעים לזהות את החלכאים והנדכאים – ולקרוע להם את הצורה בשם השורה תחתונה. מזל שאנחנו זוכרים את השואה. חבל ששכחנו את סדום ועמורה.
ואחרונים, שבאמת זוכרים את השואה טוב מכולנו, חברות השיווק הטלפוני והמדוור: עסקה טובה, עסקה נוחה, לוטו מאני, דיבאני סנטר ודומותיהן. החברות האלה זוכרות את השואה טובה כל כך, שהן מתקשרות יום-יום לכל ניצול שעוד שומע, ודוחפות לו עוד מוצר באיכות אפס שאף אחד לא צריך ובמחיר מפולפל. והכל במתנה! והניצול הקשיש? הוא קונה. לא נעים לו. כל כך טובים אנחנו בלזכור את השואה, שכבר מזמן שכחנו את המשמעות שלה. כל כך טובים אנחנו בלזכור את השואה, שלמי יש זמן לזכור את ניצולי השואה?
וככה, מטקס לטקס, מיד לשם, מקינה להאשמה, אנחנו משתיקים את כל מה שאינו ממלכתי מספיק וכורתים כל ענף של חשיבה ביקורתית, של הומניזם, של מוסר יהודי. מטקס לטקס, מיד לשם, מקינה להאשמה, אנחנו זוכרים את השואה ושוכחים את האדם, זוכרים את המתים ורומסים את החיים.
(צפריר בשן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
