נולדתי ברחובות, בן בכור להוריי, ב-5 ביולי 1975.
אבי זצ"ל, אלי (אליהו) קדם (במקור מזרחי), היה יליד חיפה (1942), בן בכור להוריו, שגדל ובגר בקריית-אתא ובבגרותו, היה לקצין מורס (כלומר: קצין שני), על ספינות צי-הסוחר הישראלי ובמיוחד הפליג ליפאן, להונג-קונג, לטאיוואן... כמו-גם, כמובן, לאירופה ולארה"ב.
אביו שלו, סבי בנימין מזרחי, נולד בסוליימנייה, שבחלק העיראקי של כורדיסטאן (כנראה 1917) ועלה עם משפחתו ארצהּ ב-1920, גדל ובגר בירושלים; אמו שלו, סבתי יוכבד מזרחי (במקור קצביהו), נולדה בבית-שאן (1923) וגדלה ובגרה בטבריה.
אמי, שלומית קדם (במקור הירשברג), היא ילידת תל-אביב (1946), בת צעירה להוריה ובבגרותהּ, היתה למתרגמת ספרים, מאנגלית לעברית.
אביה שלהּ, סבי המחנך הדגול יצחק הירשברג, נולד בראדום שבפולין (1907), גדל ובגר בלודז' ובבאדן-באדן שבגרמניה ועלה עם משפחתו ארצהּ ב-1925; אמהּ שלהּ, סבתי נחמה הירשברג (במקור גרובשטיין), נולדה בוורשווה שבפולין (1914) ועלתה עם משפחתהּ ארצהּ גם-כן ב-1925.
זכרונותיי הראשוניים, מגיל שנתיים ומשהו, הם כמו תמונות-סטילס חטופות - או (בהמשך) כמו קטעוני-וידאו קצרצרים... הנה אני, יושב בראש המגלשה, שבפינה הדרום-מערבית של מגרש גורדון (שהיה אז, כל-כולו, מגרש-חול ענקי, בו פזורים היו, מתקני-משחק לילדים... משפחתון אתי, בו הייתי אז, היה בגורדון 3) וטל מנסה לטפס, דווקא, למעלה, במעלה המגלשה, מפריע לי.
הנה אנחנו, ילדי משפחתון אתי, יושבים על הדשא, איפשהו במכון.
אני נותן לסבא (מצד אמא) קערית תפוחי-אדמה והוא מרים אותי אליו; זהו זכרוני הראשון, המטושטש, ממנו... וגם היחיד. במארס 1978 נפטר.
אני יושב, על ברכיה של אמא (כנראה) ערב אחד, ליד שולחן-המטבח הלבן, בביתנו שברחוב הבנים ואבא מספר להּ משהו, על עבודתו ב"אן-ג'י" (כנראה משהו בקריית-המדע דאז), תוך שאני מתבונן, בקופסה של תה סיני, כנראה שאבא קנה, מתישהו במסעותיו, לפני שהכיר את אמא (הוא עזב, את עבודתו בים, קצת לפני היכרותם וחזר להפליג, כשהייתי בן שש).
התינוק הקטן והמפונק ביותר במשפחתון (מי זוכר, היום, מה היה שמו...), בוכה ואתי מחזיקתו, שיירגע.
השעה מאוחרת - כבר אחר-צהריים, אוטוטו ערב - ואמא עדיין לא באה לקחתני. אתי שוטפת-כלים ומרגיעתני, שבוודאי, אמא עוד-מעט תבוא... ואז, אני רואה אותהּ, בראש גרם-המדרגות... היה זה יום-מותו של סבי (אביה) והיא היתה בלווייתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
