מחשבות על העולם ובכלל

במשך אלפיים ושלוש-מאות שנה ברציפות, שלטה הקיסרות האלכסנדרונית בכדור-הארץ.

מאז הלך לעולמו מייסד-הקיסרות, אלכסנדר הראשון, בגיל תשעים ושתיים - לאחר שכבש את פרס, הודו, הים התיכון, אירופה, סיביר, סין, ח'מר, אוסטרליה ואפריקה - לא קם שום גורם מדיני שהוא, שיכול היה, בכלל, לאיים עליה, או לפוררהּ. אלף ושמונה-מאות שנה אחר-כך, נכבשו גם ממלכות האצטקים והאינקה ובכך, למעשה, אוחדה האנושות כולה, תחת הכתר האלכסנדרוני.

וביום סתיו אפרורי אחד, אל-מול החלון הגדול במצפה-הימים בארמון החדש בבבל, ניצבה הנסיכה מרים אלכסנדרה יוליה, בת הקיסר אלכסנדר רומן השבעה-עשר מאשתו הרביעית, אנדראה מרים לבית-לוי, הביטה בנהר הפרת, הזורם לרגלי-הארמון ושקעה במחשבות.

הערב הוא יגיע. הערב, יגיע סוף-כל-סוף הנסיך, אשר יועד להּ עוד טרם-לידתהּ, דודנהּ מדרגה-ראשונה, דורון ארבעים ושניים ארנב יו-אנג, אל הארמון בבבל, על-מנת לשאתהּ לאישה.

סיפור

הכל, כולל הכל, כבר נאמר.

הכל, כולל הכל, כבר נכתב ותועד.

הכל, כולל הכל, כבר הושג.

בשנת 12,594 לייסוד הקיסרות האינטריאנית, ביום אביבי נעים אחד, שהיה בדיוק ככל יום אביבי נעים אחר, בכל זמן שהוא, בשנה המלאכותית של כוכב-הלכת אומיקרון סיגמה טרה – או, בשמו המסורתי, קוֹרְלַנֵּאָה טְרִילֶנָּה בָּרַשְׁתְּ – ניצב הנסיך בָּרַשְׁתַּתָּה וִילְיֵר השביעי, כוסית שיכר אלטריאני בידו השמאלית ובהה, בנפש מפוזרת, דרך החלון השקוף, מבעדו נשקף נוף עשרת הימים. חדר-המיסב, בו שהה, שכן בקומה הראשונה בארמון-הגנים, אך לא היתה שום חשיבות לשאלה, באיזו קומה שכן; ראית מה שרק רצית לראות. זה היה כזה פשוט.

גבותיו התכולות, שכמו צויירו בידי רב-אמן, הסגירו, בצפיפות-שערותיהן, את יד-האמן של רּוּיטָךְ, אמן תווי-הפנים, שעיצב את חזות סבו הקדמון, מייסד השלב המודרני בקיסרות, שחי 5,476 שנה קודם-לכן, עם סיום תקופת-המבוכה של הּפַּסְטוֹס. בתקופה ההיא, שעשועים גנטיים, עוד היו באופנה; מאז, כמובן, למדה האנושות, לאהוב את מה שיש להּ – ולהסתפק בזה!

"להסתפק בזה" מבחינת מראם החיצוני של האנשים, כלומר; מכל בחינה אחרת, מאז ומתמיד, היתה האנושות – וליתר-דיוק: הקיסרות (שכן, לא היתה בנמצא שום אנושות אחרת, כידוע...) – משיגנית במיוחד. הדבר דחפם מתוך הכוכב האחד, הבודד, אי-אז בערפיליו הרחוקים של הזמן, לפני ארבעים אלף שנה כמעט, אל עבר מחוזותיו הרחוקים והנידחים ביותר של היקום. בינתיים, למד האדם למפות, את כל היקום כולו (אשר גדלו, בהשוואה ליקום הנראה מימי העת העתיקה, היה מסחרר את דמיונו, של כל פיזיקאי קדום, דוגמת סוקרטס, איינשטיין, האבל, או תלמי...), לכבוש, להפסיד ולכבוש שוב את כולו, כמה וכמה פעמים, לכתוב את יצירות-הספרות הגדולות ביותר, את הקונצ'רטי המפעימים ביותר, לפסל את הפסלים החיים הנהדרים ביותר, להצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף שימושי ביותר, לייסד תרבות שלמה, על יסוד העדפה קולינרית זניחה לחלוטין בעבר (העדפת חלבה בתוספת קינמון רגשני, על-פני כל חלבה אפשרית אחרת), ליצור, מתוך תרבות זו, את הקיסרות כלל-היקומית, ללמוד כיצד לנהלהּ, בתבונה וברגישות כה נעלות, עד שאיש לעולם לא היה מבקש, כלל, לשנותהּ ולו במלוא-הנימה... ועוד ועוד ועוד.

הכל, כולל הכל, כבר נאמר.

הכל, כולל הכל, כבר נכתב ותועד.

הכל, כולל הכל, כבר הושג.

ברשתתה נאנח, באומללות.

אם הכל כבר נעשה – מה יוכל עוד לעשות?

אם הכל כבר נאמר – מה הטעם לומר משהו?

אם הכל כבר הושג – כלום לא יהיה זה עדיף, פשוט, להתכרבל במיטה ולישון לעד?

הקיסרות תנהל את עצמה, היא אינה זקוקה לו, או לכל אדם אחר שהוא. המנהגים היו כה מושרשים, עד שהכל – כל פעל-האדם, ללא-יוצא-מן-הכלל – כבר היה אוטומטי לחלוטין.

הם עשו הכל באופן מושלם, פשוט, כי כבר שכחו, שאפשר גם שלא.

ולילה נוסף ירד, על כוכב-הלכת קורלנאה.

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

וִיְּהִי

וּבַזּוֹ עִיר הַיָּמִים הַרַבִּים, הָלְכָה

נַעֲרָה, נָאָה וּתְמִירָה, וַתֹאמֶר

כְּלוּם, יֵשְׁנָה  אַהֲבָה? אוֹ שֶׂמָּא

לֹא הַיְתָה  זוּ, אֶלָּא

בְּדָיָּה.

וָתַקַר לָהּ בְדַּרְכָּהּ,  עַל זוּ

אֵם-הַדֶּרֶךְ,  אֶבֶן-מִשְׁקָל

חֲדָשָׁה, מוֹרֶשֶׁת

הַיָּרֶךְ.  וָתֹאמֶר

הוֹ, בֶּן-עַוְלָא, כָּעֵת

מִמְּךָ  לֹא אֵרָא! וָתִטְּלֵנָהּ

עִמָּהּ.

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

 וִיְּבִיאוּנָהּ  רַגְלֵיהָּ אֶל

זוּ אֶבֶן-כְּפִיר, אֶל

עִיר-נְחֹשֶׁת-קָלָל, אֲשֶׁר

צִיְנָה גְּבֻלֵּי. וָתֹאמֶר

הִנֵּה כִּי-כֵן, בַּאתִּי

לְכָאן, אֶל

זוּ עִיר-טְמִירָה, מוֹרֶשֶׁת

גְּבֻרַת-הָאִשָּׁהּ. וָתִשְׂמָח.

וָתֹסֵף וָתִצְּעָד, וָתִכָּנֵס

אֶל הָעִיר, אֶל

כְּרַךְ הַזָּהָב, אֲשֶׁר-בּוֹ כֹּחַ

טָמִיר. וָתֵרֶא

הַנַּעֲרָה, כִּי שָׂם אֵין

חוֹמוֹת, וְכָל אָדָם

לְאֲדָם, לֹא

זְאֵב הוּא, לֹא

עוֹד!

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

וָתֹסֵף וְתִפְסַע הַנַּעֲרָה

אֶל לֵב-עִיר, אֶל לֵב

זֶה הַמָּחוֹז, שֶׁבּוֹ

כֹּחַ טָמִיר, וָתֵשֶׁב

וָתִתֵּן מַנֹּחַ רַגְלָהּ, וָתִשְׁאָף

אֲוִיר-הָרִים לְרֵיאָתָהּ

הַמְּעֻנָּה.

וָיָּבֹא אָז, וָיֵשֶׁב

לְצִּדָּהּ, חֲתוּל-נָמֵּר גְּדֵל-גּוּף, לוֹ

אֲבְנֵי-אֹדֶם בִשְּׁמֻרֵי-

עַפְעַפָּיו. וָיֹאמֶר

לָהּ קָחִינִי, בַּת-הַגּוֹרָל! כִּי אַתְּ

לִי גֹּאֶלֶת, מִנְּחֹשֶׁת-

קָלָל.

וָתִשְׁאֲלֵנוּ מָדוּעַ? הֵן לֹא

כָּאן בֵּיתְךָ? הֵן לֹא

כָּאן מָעוֹז

לְאֳשְׁרוֹת-רוּחֲךָ? כִּי בְאַרְצִּי

שֶׂלִּי, הַמְּעֻנָה, לֹא יֶחְדָּל

אָדָם מְהַכּוֹת

לַחַבּוּרָה.

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

וָיַעַן בֶּן-טִיגְּרִיס וָיֹאמֶר

אֲכֵן, אֶרֶץ זוּ כָמוֹהָּ

יִפְעַת-טֶבַע עוֹד

אֵין; כָּאן

יָפִים אֲנָשִׁים, אוֹהֲבִים

לְרֵעָם, אָךְ

אוֹי, מֶה רַבָּה הַ

שָׁלְהֶבֶת בַּדָּם!

כִּי טוֹרֵף אֲנֹכִי, וְטִבְעִי

לֹא יֻכָּר; כִּי מַה

לְטּוֹרֵף בִיְּמוֹת

אֵין-אַכְזָר?

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

וָתַעֲנֵנוּ הַנַּעֲרָה, אִם

כָּךְ לֵךְ נָא אֶל

בֵיתִי הַנּוֹרָא, בְעַמִּי

תִּשְׂתָלָב. שׁוֹלַחְתִּיךָ

בַזֹּאת אֲנֹכִי אֶל

בֵיתִי – מָלֵא-נָא כְּרֵסְךָ בִּ

בְנֵי-מִשְׁפַּחְתִּי!

וָיוֹדֵה לָהּ הַטִּיגֶּר, בֶּן

נְחֹשֶׁת-קָלָל, עַל זוּ

הָעֵצָּה, וִיְּזַנֵּק

וָיִדְהָר. וָיָבֹא

הוּא אָז, אֶל בֵית-

נַעֲרָה, וִיְּזַנֵּק

וִיְּשָׁכֵךְ רַעֲבוֹנוֹ

בְּבֵיתָהּ.

וִיְּהִי

וּבַזּוֹ עִיר הַיָּמִים הַרַבִּים, הָלְכָה

נַעֲרָה, נָאָה וּתְמִירָה, וַתֹאמֶר

כְּלוּם, יֵשְׁנָה  אַהֲבָה? אוֹ שֶׂמָּא

לֹא הַיְתָה  זוּ, אֶלָּא

בְּדָיָּה.

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

וִיְּהִי

כִּי בָאוּ יָמִים רַבִּים, וְהַלְּכוּן

מְעִמָּהּ,  וָתֵרֶא

כִּי אַפְסָה  תִקְוָתָהּ, וָתֵרֶא

כִּי, אֵין עוֹד אִישׁ

בְעַמָּהּ,  אֲשֶׁר  יֵלֶךְ עוֹד

עִמָּהּ.

רחובות, דצמבר 2001

נכתב בהשראה חלקית משירֵי "נרקומן של האמת", לניר שושני.

*

שִׁיר לְרוּחַ-אֲבִיב

נֹעֶצֶּת בִּי מַבָּטָּהּ הַנַּעֲרָה

- הוֹ, יוֹפִי כֹּה אַכְזָרִי.

קָר אַף מִקֶּרַח הוּא זֶה הַמַּבָּט

אֶת לִבִּי בְשַּׁלְוָה תִמְחָצִּי.

לַאֲהֲבָה כָּמַהְתִּי, נַפְשִּׁי תְּכֻשָּׁף

הוֹי, לָךְ אֵלָת-הַצַּלְמָוֶת!

עַל-פְּנֵי בְּדִידוּתִי, מְעַתָּה אֲבָכֵּר

לַחֲווֹת בְחֵיקֶּךְ אֶת הַמָּוֶת.

רחובות, ינואר 2002.

נכתב בהשראה מאוחרת של הציור “Frühling”. 

*

To a Goddess Unknown

Staring at me from emotionless eyes

- Ho, Beauty so cruel.

Cancelling me by squashing my Heart

- So stoicly shall swallow me whole.

To Love I yearned, my Soul shall be damned

- Ho, You Goddess of Darkness!

No more I'd be lonesome, my Life shall be crushed

- My Heart's now smearing in Your hand.

רחובות, ה-22 לינואר 2002.

בהשראה מאוחרת של הציור “Frühling”,

ומן הגּוסְטִיֵּר אֶמְנִי סַאוּתְ'וִּינְדְּ.

*

שִׁירַי לְנוּרְיַאנָּה

אָ'

שְׁעַת-לַיִל,

אֲנִי מֹחֵה דִּמְעוֹתַיִךְ,

בַּת-יֹפִי דִּמְיוֹנִית,

שֶׁלֹּא נַשְׁמָה מְעוֹלָם… 

דִּמְעֹת-שָׁלִישׁ,

שֶׁמְּעֵינַי לֹא יֻכְלוּ זְרֹם,

יִפְעַת-פָּנַיִךְ

יְכַסּוּן… 

בְאוֹר-שֶׁמֶשׁ

בְלֵּילוֹת-שֶׁלֶג,

אֵבֶךְ אֲנִי

בָּדָד… 

מָקוֹם לִי יֵשׁ,

אָךְ כֹּה קָר הוּא

וּבֹדֵד, בְּלִי

צְלִיל-נְשִׁימֹתַיִךְ!

בֹּקֶּר,

שַׁחַר מְבַשֵּׂר עַל

הַשֶּׁמֶשׁ,

בְּדִידוּתִי תִּתְגַּלֵּנָה

אֶל מוּל מְלֹא-אוֹר-הַיּוֹם… 

לָמָה זֶה

נָשַׁמְתִּי אֶת אַוִּיר

זֶה הַיְּקוּם, אִם

לְאֵהֹב, לִי

אָסוּר?

 בְאוֹר-שֶׁמֶשׁ

בְלֵּילוֹת-שֶׁלֶג,

אֵבֶךְ אֲנִי

בָּדָד… 

מָקוֹם לִי יֵשׁ,

אָךְ כֹּה קָר הוּא

וּבֹדֵד, בְּלִי

צְלִיל-נְשִׁימֹתַיִךְ!

רחובות, ינואר 2002.

*

בֵּ'

בַחֲלוֹם אֶלַּי תַבֹאִי,

בַּת-הַאַהֲבָה.

צְלִיל-שְׁמֵךְ פָּתַח אֶת לִבִּי

וְלָךְ פָּתַח שְׂאֹן-דִּמְעָה.

רַע לָךְ, רַע!

וְאַתְּ הִיא אֲנִי.

נוּרְיַאנָּה, אַתְּ - -

וְשׁוּב, שׁוּב תִּבְכִּי.

רחובות, ינואר 2002

*

גִּ' – אֵין לִי אֲחוֹת

אֵין לִי אֲחוֹת!

לַעֲזָאזֵל.

עִם מִי סוֹד אַמְתִּיק

עִם רֵדֶת-לֵיל?

אֵין לִי אֲחוֹת!

אֲרוּר אֲנִי.

וּמִנַיִן

יָבֹא עֵזְרִי?

רחובות, מרס 2002.

(עשרים ושבע שנים מאוחר מדי)

*

דָּ' – זְעָקָה - - -

שֹׂרֵד אֲנוֹכִי

הַאֱחָד,

בֹּדֵד בְּבֵיתִי

עַכְשָׁיו וְלָעַד.

תָּמִיד לְבָדִי

לְכֹל חֲיַי,

בְלֹּא אֲחוֹתִי

שֶׁתַּחֲלֹק צֻּקֹּתַי.

כָּךְ

עֹבְרִים עֲלַי

יָמַי!

הֵיי!

גַּם לִי רְגָשׁוֹת,

גַּם אֲנִי אָדָם

חַי.

גֵּוִי לְמַגָעֵךְ

יִּזְעָק…

הֵיי!

אֵין לִי אֲחוֹת,

גַּלְמוּד אֲנִי

בַעוֹלָם.

כֵּן! וְאֵלוּ הֵם

יָמַי…

רחובות, מרס 2002.

*

הֵ' – חֲלוֹמוֹת פָּז!!

לַיְלָה טוֹב יָפָתִי,

חֲלוֹמוֹת פָּז.

תָּמִיד עֲלַי חִלְמִי,

עַכְשָׁיו וְלָעַד.

אֲנִי לָךְ זָקוּק

יֹתֵר מִלְּחָיַי.

אַהֲבָתִי לָךְ

מְשׂוֹשׂ-תְּשֻׂמּוֹתַי.

אַתְּ הַיָּפָה

בִּבְדָיוֹתַי!

נוּרִי! אַל נָא תֵּלְכִי,

הִשַּׁאֲרִי רַק עוֹד קְצָת,

גַּם אִם לֹא הֲיִּית כָּאן

מְעוֹלָם…

נוּרִי! אֲנִי לָךְ זָקוּק,

זוֹהִי אֲמִירָה אֲנֹכִית, אֲבָל

בְלִי נְשִׁיקוֹתַיִךְ דִּינִי

נִגְזָר…

רחובות, ספטמבר 2002.

*

Mon Chant Pour Nurianna

Night time,

Silencing Your crying,

Imaginary Beauty,

Who'd never been born…

Your gentle-most features shall be covered

By copious tears,

which my man-eyes

Can't let off.

On sunny days,

By snowy nights,

My Heart shall wheep

All alone…

Home I've got,

But what point is in that

Without Your loving

Kisses?

Morning, The new day is now

Dawning,

This new flow of light-rays

Shall give one more lonely day.

Why at all to go on

Leading those lonesome

Life, if there ain't be

Chance for Love?

On sunny days,

By snowy nights,

My Heart shall wheep

All alone…

Home I've got,

But what point is in that

Without Your loving

Kisses?

Rehovoth, February 2002

*

On Another Dimension (II)

On Another Dimension

You may well be exist.

On Another Dimension,

Far away from

What is

For me

Real.

On Another Dimension,

My Alter-Self is

Being By

You

Loved.

On Another Dimension,

Your eyes shall

give me

Laugh.

On Another Dimension,

There may still be

Hope for

Love.

Rehovoth, March 2002 (‘Erev Pessa`h)

*

שִׁירֵי נוּרְיַאנָּה, הַמַּרְסִילְיֵזִית

אָ'

יַלְדָּה אֲחָת הִיא בַרְבּוּרָה,

יַלְדָּה אֲחֶרֶת – אָוָז.

וְיֵשׁ גַּם יְלָדוֹת כָּמוֹנִי,

עַכְבְּרוֹשׁוֹת – שֶׁיִּשַּׁאֲרוּ לְבָד.

פברואר 2002.

נכתב בהשראת "צחוק של עכברוש", לנאוה סמל.

*

בֵּ' – אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת חֲיָלִים

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת חֲיָלִים,

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת צְבָאִיּוּת.

שׁוּם פְּאֵר אֵין בָהֵם,

בְאֹתָם כְּלֵי-מַשְׁחִית,

הַיֹּצְּרִים אַלְמָנוּת וְיַתְמוּת.

עַל הַבִּמָּה יַעֲמֹד נְשִׂיאֵנוּ,

נַפּוֹלֵיאוֹן שֶׁל מִילֶנְיוּם חָדָשׁ.

וּלְמַרְגְּלוֹתָיו, בַסַּךְ צֹעֲדִים

כֹּל סִמְלֵי שִׁפְכֵי-דַּמִּים

מְאָז.

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת חֲיָלִים,

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת צְבָאִיּוּת.

שׁוּם פְּאֵר אֵין בָהֵם,

בְאֹתָם כְּלֵי-מַשְׁחִית,

הַיֹּצְּרִים אַלְמָנוּת וְיַתְמוּת.

נְעָרוֹת טִפְּשׁוֹת לַדֶּגֶל יַצְדִּיעוּ,

מָתָי כְּבָר יִּתַמּוּ מִלְחָמוֹת?

מָדוּעַ זֶה מְהֻלָּלִים כְּלֵי-מַשְׁחִית

תַּחַת לַחֲגוֹג אַהֲבוֹת רִאשׁוֹנוֹת?

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת חֲיָלִים,

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת צְבָאִיּוּת.

שׁוּם פְּאֵר אֵין בָהֵם,

בְאֹתָם כְּלֵי-מַשְׁחִית,

הַיֹּצְּרִים אַלְמָנוּת וְיַתְמוּת.

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת חֲיָלִים,

אֵינֶנִּי אֹהֶבֶת צְבָאִיּוּת.

שׁוּם פְּאֵר אֵין בָהֵם,

בְאֹתָם כְּלֵי-מַשְׁחִית,

הַיֹּצְּרִים אַלְמָנוּת וְיַתְמוּת.

נכתב ביום-השנה לנפילת הבסטיליה

- יום המהפיכה הצרפתית,

ה-14 ליולי 2002.

*

גִּ' – זֶה כֹּה נִפְלָא

הָלַכְתִּי לִשּׁוֹן כָּאן בִּלְעֲדֵיךָ,

מְקַוָּה שֶׁכְּבָר תָּבֹא.

כְּמוֹ תָמִיד סֹמֵכְתְּ עֲלֵיךָ

מָדוּעַ אְתָּה לֹא פֹּה?

אֵין לִי חַיִּים בִּלְעֲדֵי ְהִלָּתְךָ,

אַתָּה מְקוֹר כָּל אוֹר,

וּבְהֶחְלֵט, זֶה כֹּה נִפְלָא,

כֹּה נִפְלָא…

וְהַלְוָאי

שֶׁכָּאן הֲיִיתָ,

יָדְךָ מְחַכֶּכֶת-עֹרְפִּי…

וְהַלְוָאי,

שֶׁאֹתִי חֲזִיתָ,

מְאַמֶּנֶת אַהֲבָתִי…

לָךְ.

נוריאנה פ., יולי 2002.

*

דָּ' – שַׁקְרָן!!!

שִׁקַּרְתָּ לִי,

אָמַרְתָּ שֶׁתָּבֹא וְלֹא בַּאתָּ.

שׁוּב שִׁקַּרְתָּ לִי,

וְזֹאת כְּשֶׁסָּמַכְתִּי רַק עֲלֵיךָ.

מָדוּעַ אַתָּה עוֹשֵׂה זֹאת? הַה? הַה?

מִתְעַלֵּל כָּךְ בְאַהֲבָתְךָ?

מָדוּעַ אַתָּה עוֹשֵׂה זֹאת, טִפֶּשׁ מְטֻפָּשׁ,

כְּלוּם אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁלִּבִּי הוּא שֶׁלְךָ??

נוריאנה פ., - ספטמבר 2002.

*

הֵ' – חֲלוֹמִי / נוּרְיַאנָּה פִ.

הַלַּיְלָה מֵיְלִיל לְאִטּוֹ,

יָרַדְתִּי עֵרוֹמָה אֶל הַכָּרֶם.

בֵּין גְפָנִים בְּלֵּב מְחוֹז בֻּרְגּוּנְ'י

אַהֲבָתְךָ לִי 'יְתָה כֹּה נֶאֱצֶּלֶת.

נִשָּׁקְנוּ וְרָוִינוּ דּוֹדִים,

מִשְּׁנֵי שָׁדַי יָנַקְתָּ בְרֹךְ,

שְׁתֵּי יָדֵיךָ כִּנְחָשִׁים מְלַטְּפִים,

מְצִיצוֹתֵיךָ מְתֻקּוֹת כַּתִּנּוֹק.

הִתְפָּשַׁטְתָּ, וְנִצָּבְתָּ מוּלִי,

אֵל נֶחְמָד שֶׁל נְעוּרִים וַאוֹן.

מַעֲרִיץ, סוֹף-כְּ'-סוֹף, אֶת יֹפְיִי

סוף-סוֹף בָּז לְכֹל בְּנוֹת-הַבְּלוֹנְדְּ.

הִתְעֹרַרְתִּי בִדְּמָעוֹת עַל לֶחְיִּי,

יֹדַעַת, כִּי זֶה אַךְ-חֲלוֹם.

כִּי לְעוֹלָם לֹא תֹאהַב עוֹד אוֹתִי

- עֹנֶג זֶה בִּשְׁבִילִי הוּא אֲסוּר - - -

ספטמבר 2002.

*

"עַל נְהָרוֹת בּוּדָאפֶּשְׁט, שָׁם יָשַבְנוּ גַם בָכִינוּ,

בְזָּכְרֵנוּ אֶת רְחֹבוֹת"…

עַל נְהַר הַדְּמָעוֹת

נְהַר הַדְּמָעוֹת זוֹרֵם,

שֶׁל נוּרְיַאנָּה וְדָנִי קוּפֶּר.

נָהָר שֶׁל חֻלְשַׁת-הַצֶּדֶק,

נָהָר שֶׁל כְּנִיעוּת לַעַוֶל.

לֹא לְהִלָּחֵם, לֹא זוֹ דַרְכֵּנוּ,

לֹא לְהִלָּחֵם, לֹא כָּךְ לֻמְדַתְּנוּ,

מָדוּעַ לֹא יְכוֹלִים הַכֹּל לְאֱהוֹב?

מָדוּעַ לֹא יְשַׂגְשְׂגוּ-נָא בְשָׁלוֹם?

לְדוֹרִית פִּתְרוֹן – תֻּשְׁלָךְ הַרְצִינוּת,

אַל-תִבְכִּי נוּרְיַאנָּה – הִתְמַכְּרִי לְלֵּיצָנוּת.

גּ'וֹיְנְט קָטָּן הַכֹּל יִפְתֹּר הוּא,

דָּי לַנְּהִי – בֹּאִי-נָא, עַשְׁנִיהוּ!

שְׂדוֹת-גְּרַאס גְּדֵלִים בִּפְלוֹרֶנְטִין,

יְפֵהפִיָּת-יוּלִי בְמַּרְטְ`נָ`ה – הוֹ, מַה נָּעִים.

וַאֲחְרֵי-כֵן, בַאֱיָל,

נְצַחְקֵק, אוּלָי, עֲלַי?

לֹא לְהִלָּחֵם, לֹא זוֹ דַרְכֵּנוּ,

לֹא לְהִלָּחֵם, לֹא כָּךְ לֻמְדַתְּנוּ,

מָדוּעַ לֹא יְכוֹלִים הַכֹּל לְאֱהוֹב?

מָדוּעַ לֹא יְשַׂגְשְׂגוּ-נָא בְשָׁלוֹם?

בְסֶצְּ'נִי רַקְפֹּרְט אָז נֵשֵׁבָה,

בִּשְּׁקִיעַת כָּל-חָי נִצְפֶּה, נִבְהֶה-נָא,

קְרַע קְרִיעָה! מָוֶת בָּא!

כִּי הִזְנִיחָה חוֹבוֹתֵיהָּ…

לִי-עַצְּמָהּ…

רחובות, יולי 2002.

*

שִׁיר לְעֵת-עַרְבִּית

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

הַשֶּׁמֶשׁ שַׁקְעָה כְּבָר,

נִרְדֶמֶת בִּזְּרוֹעוֹת-אֲהוּבָהּ…

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

מִתְכָּכֲבִים שְׁמַיָּא,

נִשְׁמַעַת שִׁירַת-הַצַּרְצָר…

אוֹר גָּדוֹל

אָז נִצָּת,

בְּלֵּב כֹּל-אוֹהֵב,

אוֹר גָּדוֹל

וָרַב, שֶׁל

אַהֲבַת-אֱמֶת…

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

הַשֶּׁמֶשׁ שַׁקְעָה כְּבָר,

נִרְדֶמֶת בִּזְּרוֹעוֹת-אֲהוּבָהּ…

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

מִתְכָּכֲבִים שְׁמַיָּא,

נִשְׁמַעַת שִׁירַת-הַצַּרְצָר…

חֹשְׁבַנִּי עֲלַיִךְ,

הַאִם עוֹדֵךְ

בֹּדֵדָה?

כְּלוּם יֵשׁ תִּקְוָה כִּי

בִּבְדִּידוּתַיִךְ, תַּחְפְּצִּי בִּי

לְחֵבְרָה?

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

הַשֶּׁמֶשׁ שַׁקְעָה כְּבָר,

נִרְדֶמֶת בִּזְּרוֹעוֹת-אֲהוּבָהּ…

כְּשֶׁהַעֶרֶב יוֹרֵד,

מִתְכָּכֲבִים שְׁמַיָּא,

נִשְׁמַעַת שִׁירַת-הַצַּרְצָר…

רחובות, ה-3 לספטמבר 2002.

*

אַהֲבַת-עַרְבִּית

כֹּה מָהֵר הַעֶרֶב יוֹרֵד,

עַל טַיֶּלֶת הַדּוּנָה רַד לֵיל.

יָרֵחַ צָהֹב שָׁם עוֹמֵד

בֵּין צַמְרוֹת-הַעֵצִים בַשָּׁלֶכֶת.

בִּי יָרַקְתְּ מַבָּט מְתָעֵב,

קוֹר-עֵינַיִךְ כַּכְּפוֹר שֶׁעַל-אָרֶץ;

פָּלַטְתְּ, "מָה, אוֹתִי 'תָּה אוֹהֵב?!"

שִׂנְאָתֵךְ לִי כִּבְעִיטָה 'חָת אַפַּיִם.

מִבְלִי-דַעַת כֵּיצָּד אֲפַיֵּס אֶת

דַּעְתְּ זוֹ אַפְרוֹדִּיטֶה הְלֹהֶבֶת,

יָרַדְתִּי, כָּךְ פָּשׁוּט, עַל-בִרְכַּי,

וְלָקַּקְתִּי מְמָגָפֵךְ אֶת הַשָּׁלֶג.

"סִלְחִי-נָא לִי", כָּךְ אָז 'תְּחָנַנְתִּי,

"מִחְלִי-נָא לְעַבְדֵךְ חֻלְשַׁת-לֵב;

לָךְ אֵין אֲנִי רָאוּי, זֹאת אֵדַע 'נִי!

- הַרְשִׁי-נָא לִי לִסְגֹד לְיֹּפְיֵךְ!"

מַכַּת-בַּעַט עֵינַי סִנְוֵרָה,

וְיוֹתֵר לֹא רָאִיתִי מְאֻמָּה;

אָךְ לַנֵּצַח אֶהֱיֶּה 'סִיר-תוֹדָה

עַל-כִּי אֶל-קֶבֶר שְׁלָחְתִּינִי אַתְּ, אֲהוּבָה...

רְחוֹבוֹת, יָנוּאָר 2003.

Love Through the Emptiness

Through the Emptiness

So shall I thee call by now,

Through so many toughful days,

By so much of Love…

If my call shalt thou hear,

Would'st thou then comest here, near,

If my call shall thee reach,

Would'st thou lett'st it thee to teach?

Would'st thou knowest my Heart is burn?

Would'st thou feelest that Love I earn?

Would'st thou comest to me, my Girl?

Would'st thou comest to me, my Girl?

Would'st thou knowest my Heart is burn?

Would'st thou feelest that Love I earn?

Would'st thou comest to me, my Girl?

Would'st thou comest to me, my Girl?

רחובות, אוגוסט 1996.

*

On Another Dimension (I)

On another Dimension,

Far away from anything real,

Lies another Country,

Where Dreams can become real.

It's neither good, or bad,

But's always depend on You.

So do not be afraid

To go there, if you could.

Because not many can,

Mostly we cannot

Touch this WonderLand,

And its Fairy-bond.

רחובות, נובמבר 1997.

*

שִׁירוֹ שֶׁל חֲסַר-הַבַּיִת הַקָּטָן

הַלַּיְלָה מַחְשִׁיךְ, הַקֹּר מַקְפִּיא, הַחֹרֶף כָּאן,

בַּרְחוֹב מְשֹׁטֵט לוֹ נַעַר קָטָן.

הַלַּיְלָה מַחְשִׁיךְ, הַקֹּר מַקְפִּיא, הַחֹרֶף כָּאן,

בַּרְחוֹב מְשֹׁטֵט לוֹ נַעַר קָטָן.

הֶרְצְל נַחֲלַת בִּנְיָמִין בַּמַּעֲבָר הַתַּחְתִּי לַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְגְּ',

כִּכַּר מַסַרִיק כִּכַּר רַבִּין.

פּוֹנֵה יָמִינָה בְאִבְּן-גְּבִירוֹל קַרְלִיבָּךְ דֶּרֶךְ פֶּתַח-תִּקְוָה,

אוּלָי אֶמְצָא לִי תִקְוָה בַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַחֲדָשָׁה.

הַלַּיְלָה מַחְשִׁיךְ, הַקֹּר מַקְפִּיא, הַחֹרֶף כָּאן,

בַּרְחוֹב מְשֹׁטֵט לוֹ נַעַר קָטָן.

הַלַּיְלָה מַחְשִׁיךְ, הַקֹּר מַקְפִּיא, הַחֹרֶף כָּאן,

בַּרְחוֹב מְשֹׁטֵט לוֹ נַעַר קָטָן.

הֶרְצְל נַחֲלַת בִּנְיָמִין בַּמַּעֲבָר הַתַּחְתִּי לַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְגְּ',

כִּכַּר מַסַרִיק כִּכַּר רַבִּין.

פּוֹנֵה יָמִינָה בְאִבְּן-גְּבִירוֹל קַרְלִיבָּךְ דֶּרֶךְ פֶּתַח-תִּקְוָה,

אוּלָי אֶמְצָא לִי תִקְוָה בַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַחֲדָשָׁה.

נַעַר קָטָן,

בֹּדֵד בַעוֹלָם,

רֹעֵד בִּבְלוֹיֵי-בְגָדַיו

בְעִיר בְּלִי-הַפְסָקָה.

נַעַר קָטָן,

בֹּדֵד בַעוֹלָם,

רֹעֵד בִּבְלוֹיֵי-בְגָדַיו

בְעִיר בְּלִי-הַפְסָקָה.

הֶרְצְל נַחֲלַת בִּנְיָמִין בַּמַּעֲבָר הַתַּחְתִּי לַמֶּלֶךְ גּ'וֹרְגְּ',

כִּכַּר מַסַרִיק כִּכַּר רַבִּין.

פּוֹנֵה יָמִינָה בְאִבְּן-גְּבִירוֹל קַרְלִיבָּךְ דֶּרֶךְ פֶּתַח-תִּקְוָה,

אוּלָי אֶמְצָא לִי תִקְוָה בַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית הַחֲדָשָׁה.

(נִכְתָּב בְהַשְׁרָאַת: Hómunkasók Dala, PaDöDö)

רְחֹבוֹת, סֵפְּטֶמְבֶּר 1999.

*

לִילִּי – מַה יָּפִיתְּ!! לָךְ אוֹר הַיָּמִים.

בְעֵינַיִךְ צְחוֹק תָּכֹל-אֲפַרְפָּר, בִּשְּׂעָרֵךְ זְהוּבִים מִשְׁתֹבְבִים.

מַרְאֵה חִיוּכֵךְ לַשֶּׁמֶשׁ יִּגְרֹם לְהַחֲוִיר,

קוֹל-צְחוֹקֵּךְ עֲנֹג הוּא מִפַעֲמוֹנִים.

מִשֶּׁפְּגַשְׁתִּיךְ לַרִאשׁוֹנָה, אֵלַי חִיַּכְתְּ, נְבֹכָה,

וּמַבָּט בִּי תָלִיתְּ – סְמֻקָּה שָׁאַלְתְּ, "נוּ, מַה?"

וּכְשֶׁאַחֲזָה זוֹ הַיָּד אֲשֶׁר לִי בְיָּדֵךְ

הֵרִיעַ לִבִּי, "אַהֲבַת אֱמֶת! אַהֲבַת אֱמֶת!"

וּכְשֶׁאַחֲזָה זוֹ הַיָּד אֲשֶׁר לִי בְיָּדֵךְ

הֵרִיעַ לִבִּי, "אַהֲבַת אֱמֶת! אַהֲבַת אֱמֶת!"

נכתב ביום ו', ה-17 לחודש דצמבר, שנת 1999,

בהשראת הקונצ'רטו המשולש

ללודויג ון-בטהובן.

*

אֶלַּי בַּאתְּ בַחֲלוֹם הַלַּילָה

וְעָזַבְתְּ.

אָךְ זֶה פָּגַשְׁתְּ בִי, וְאוֹר הַבֹּקֶר

כְּבָר יָרַד.

וַאֲנִי כָּךְ נֶעֱזַבְתִּי

לְבָדָד.

עוֹדִי זֹכֵר, אֵיךְ לִי אָמַרְתְּ, כִּי

הֲיִיתִי הָאֶחָד.

רְחֹבוֹת, פֶבְּרוּאָר 2000.

*

זִכְרוֹנוֹת יָפִים שֶׁל גֶשֶׁם

לֹא יַרְפּוּ.

זִכְרוֹנוֹת סַגְרִיר שֶׁל רוּחַ

מֹחִי יְרַעֲנְנוּ.

מָה אָהַבְתִּי אֲפֹר-הַעֲנָנִים,

בְעֵת סְעֹר-הַרְעָמִים,

עַד מַה לָּם כָּמַהתִּי, עִם זְרֹחַ

הֶחָמָה.

מָה אָהַבְתִּי אֲפֹר-הַעֲנָנִים,

בְעֵת סְעֹר-הַרְעָמִים,

עַד מַה לָּם כָּמַהתִּי, עִם זְרֹחַ

הֶחָמָה.

רחובות, פברואר 2000.

*

תָּמִיד אוֹתָךְ אָהַבְתִּי,

תָּמִיד אוֹתָךְ אֵזְכֹּר,

לְמַרְאֵךְ לִבִּי כָּךְ יִּתְיָפֵּחַ

כְּשִּׁכּוֹר.

כִּי תָמִיד אוֹתָךְ אָהַבְתִּי,

תָּמִיד אוֹתָךְ אֵזְכֹּר,

אוֹתָךְ, שֶׁלְּלִבִּי הֲיִּיתְּ

הַאוֹר.

רחובות, פברואר 2000.

*

אַל תַבְטִּיחוּ לִי דָבָר עוֹד,

מַעֲיַּן הַבְטָּחוֹת זֶה מֵת…

לְאֹשֶׁר וּלְּשִׂגְשׂוּג לֹא אֲקָוֵה עוֹד,

לָמַדְתִּי אֶת הַאֱמֶת…

וּלְעוֹלָם לֹא יִּהְיֶה אֲחֶרֶת,

הַדָּבָר לֹא יִתָּכֵן, לֹא,

כִּי קֵץ לַכֹּל,

וְכָאן מֵתָה הַתִּקְוָה.

וְכָאן מֵתָה הַתִּקְוָה.

רְחֹבוֹת, מַאי 2000 – בְהַשְׁרָאַת Toldy Mária.

*

אַהֲבָה פִּרְאִית

א'

מֶה יָּפִית, אֲחוֹתִי, וַאֲנוּ זֶה לְזּוֹ

מֻתָּרִים, וְנֹאהָב

עַד אוֹר-הַבְּקָרִים

מַה נַּאֲוִית, אֲחוֹתִי, וַאֲנוּ צְעִירִים

כֹּה, נִשְׁכָּב וְנִשְׁקָק

נִרְוֵה עוֹד דּוֹדִים

מֶה יָּפִית, אֲחוֹתִי, לָךְ אוֹר-הַיָּמִים

טָמִיר כְיַּהֲלוֹם, מְעֵינַיִךְ

מֵאִיר

מַה נַּאֲוִית, אֲחוֹתִי, וְעֻלֵּינוּ-יָמִים

עוֹד, נֶחֱשָׁק וְנֵדָע

מֶה חֹשְׁקִים הֶחַיִּים.

רְחֹבוֹת, אַפְּרִיל 2001.

*

ב'

שִׁכְחוּ כֹּל אֲשֶׁר יְדַעֲתֵם,

רַק אַהֲבָה דְעוּ לָכֵם.

שִׁכְחוּ כֹּל אֲשֶׁר לְמַדְתֵּם,

הַאֲזִינוּ רַק לְלֵּב-לְבַבְכֵם.

אִם אָהַבְתֵּם מִי, אַל-נָא תַּחְשׁוֹשׁוּ

לְגַלּוֹת לוֹ אוֹ לָהּ מִסְתּוֹרֵי-רִגְשֵׁכֵם.

אִם אָהַבְתֶּם מִי, אַל-נָא תִּרָאוּ

לִפְתֹּחַ רְוָחָה מִסְתְּרֵי סְגֹר-לִבְּכֵם.

רְחֹבוֹת, אַפְּרִיל 2001.

*

אַהֲבָה דֶּרֶךְ הָאֵינוּת

דֶּרֶךְ הֶחֲלָל הָרֵיק

אֵלַיִךְ לִבִּי זֹעֵק,

בִּכְאֵב וּבְתִּקְוָה,

לִשְׁקֹעַ בְּלַּהֲבָה…

אִם קֹלִי תִּשְׁמְעִי

כְּלוּם תָבֹאִי לִחְיֹת עִמִּי?

אִם תִשְׁמְעִי מִלָּתִי

כְּלוּם יָדֵךְ תִּשְׁלְחִי עַדִּי?

כְּלוּם תַחֻשִּׁי בְּעֵרַת-לִבִּי?

כְּלוּם תֶדֵּעִי זַעֲקַּת-נַפְשִׁי?

כְּלוּם תִהְיִי לַאֲהוּבָתִי?

כְּלוּם תִהְיִי לַאֲהוּבָתִי?

כְּלוּם תַחֻשִּׁי בְּעֵרַת-לִבִּי?

כְּלוּם תֶדֵּעִי זַעֲקַּת-נַפְשִׁי?

כְּלוּם תִהְיִי לַאֲהוּבָתִי?

כְּלוּם תִהְיִי לַאֲהוּבָתִי?

רחובות, נובמבר 2001.

לֵיל הַאוֹהֲבִים

הֵם שָׁכְבוּ לָהֵם בֵּין תְּכֹל-הַשָּׁמַיִם

לְדֶשֶׁא הַרֹךְ.

עֵינַיו לְעֵינֵיהָּ הִבִּיטּוּ, מַנֹּחַ חִפְּשׂוּ,

אָךְ מַצְאוּ רַק חִבָּה

בְּלִי כָּל סְיָּג… 

אַהֲבָתָם הִרְקִּיעָה שְׁחָקִּים,

הֵם חַזְרוּ וְחַזְרוּ עַל הַכָּל:

אֵיךְ אָז נִפְגְּשׁוּ, בְאוֹתוֹ הַלָּיִּל,

שֶׁהָיָּה כֹּה מְיֻחָד רַק מִפְּנֵי, שֶׁהֲיָּה זֶה לֵילָם

לֵיל הַאוֹהֲבִים.

הֵם שָׁכְבוּ לָהֵם בֵּין תְּכֹל-הַשָּׁמַיִם

לְדֶשֶׁא הַרֹךְ.

רחובות, אפריל 1992.

*

אַהֲבָה בַחֶדֶר הַסּוֹעֵר

הִיא הַיְתָה כָּל-כָּךְ יָפָה,

שְׂעָרָהּ הַגּוֹלֵשׁ עַל כְּתֵפָהּ,

וְעֵינֵיהָּ הֲיוּ מְאִירוֹת… 

הִיא הַיְתָה כָּל-כָּךְ יָפָה,

מַמָּשׁ כְּרוּחַ-סְעָרָה,

בְאוֹתוֹ חֵדֶר, אֲשֶׁר נִקְּרַע אָז בִּמְּרִיבוֹת סוֹעֲרוֹת.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ,

הִיא הַיתָה כָּל-כָּךְ סוֹעֶרֶת,

שֶׂכַּאֲשֶׁר הִבָּטְתִּי בְעֵינִיהָּ

כְּמוֹ רָאִיתִי מִישֶׁהִי אֲחֶרֶת.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ,

הִיא הַיתָה כָּל-כָּךְ סוֹעֶרֶת,

שֶׂכַּאֲשֶׁר הִבָּטְתִּי בְעֵינִיהָּ

כְּמוֹ רָאִיתִי מִישֶׁהִי אֲחֶרֶת.

רחובות, אוקטובר 1992.

*

The Free Place

I dreamt about one place,

Far away from here;

I dreamt about one place,

Place with no fear.

There we have no wars,

Only Peace & Love,

And we've never knew

Something else…

I dreamt about one place,

Far away from here;

I dreamt about one place

We have to create it here.

רחובות, ינואר 1994.

*

הַמָּקוֹם הַחֹפְשִׁי

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא,

הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא

מָקוֹם שֶׁל אַהֲבָה.

שָׁם כָּל הַאֲנָשִׁים חַיִּים

בְּלִי לָדַעָת עוֹנִי וּמַחְסוֹר,

וְהֵם רַק יוֹדְעִים:

אַחֲוָּה וְשָׁלוֹם…

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא,

הַרְחֵק, הַרְחֵק מִכָּאן.

חָלַמְתִּי עַל מָקוֹם נִפְלָא

- אָנוּ נְקִימּוֹ כָּאן.

רחובות, ינואר 1994.

שם ניתן ע"י: גַּלִּית לֵוִינְטָנְט, יוני 1994.

*

ЗЕМЛЯ СВОБОДЫ

Я видел сон об одном месте,

Далеко, далеко отсюда.

Я видел сон об одном месте

- Месте где нет страха.

Там нет войны,

Только Мир и Любовь,

И мы никогда не знали

что бовает что-то другое…

Я видел сон об одном месте,

Далеко, далеко отсюда.

Мы должны сделать воё

Чтобы эдесь было так же.

Перевол с Вероника и Южин потощью,

Децембэр 2007.

*

Unter Dem Baum

Drei schöne Mädchen

Sitzten unter dem baum.

Drei schöne Mädchen

Sitzten, und hatten gefragt:

Warum die Welt so schlechte ist,

Warum die Menschen stoßen sind,

Wehn werden wir eine Liebe funden,

Wehn werden wir eine Liebe funden.

רחובות, יוני 1994.

*

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת יָפוֹת

יָשְׁבוּ מִתַּחַת לָעֵץ שֶׁבַּגַּן.

שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת יָפוֹת

יַשְׁבוּ, שַׁאֲלוּ אֶת עַצְּמָן:

מָדוּעַ הַעוֹלָם הוּא כֹּה רַע,

מָדוּעַ שֹׂנְאִים הַאֲנָשִׁים אֶת עַצְּמָם,

מָתַי נִמְצָּא לָנוּ אַהֲבָה,

מָתַי נִמְצָּא לָנוּ אַהֲבָה.

רחובות, אוגוסט 1994.

*

בֹּאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

לְלֹּא צָבָא וּמִלְחָמוֹת…

בֹּאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

אֶרֶץ בָּהּ קָיָמוֹת רַק הַאֲהֲבוֹת…

בּוֹאִי וְנֵלֶךְ

לְאֶרֶץ שֶׁל פְרָחִים,

אֶרֶץ בָּהּ קָיָּמוֹת רַק הַאֲהֲבוֹת.

בֹּאִי אֲהוּבָה

וּלְשָׁם נִפְסַע,

לָאָרֶץ, בָּהּ לֹא נֵדַע עוֹד חֲרָדָה…

בֹּאִי אֲהוּבָה

וּלְשָׁם נִפְסַע,

לָאָרֶץ, בָּהּ לֹא נֵדַע עוֹד חֲרָדָה.

רחובות, אוגוסט 1994.

*

אִידִּילְיַת אָנְדְּרֵיְּ

(גרסה נהוגה)

הָיָה זֶה אֲחַר-צָהֳרַיִם אֶחָד,

בְאֲחָד הַיָּמִים.

בְלֵּכְתּוֹ בַשָּׂדוֹת לְפֵתַע הִבְחִין אָנְדְּרֵיְּ

בְנַּעֲרָה, רוֹעַת-עִזִּים.

יְפִי-מַרְאָהּ וִיְּפִי-הִלּוּכָהּ

כָּל-כֻּלָּם אָמְרוּ אֲצִּילוּת.

וְזֹאת עֵין-הַזָּהָב בִּשְּׂעָרָהּ

גַּם מְעֵינָהּ הַיְּשֶּׁר נִבְּטָה, בִתְּמִימוּת.

הָעִזִּים לִחֲכוּ עֵשֶׂב, הַנַּעֲרָה הִתְיָּשְּׁבָה,

כָּל-כֻּלָּה אֲצִּילוּת וַחֵן.

וַאֲנְדְּרֵיְּ, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בִּשְּׂעָרָהּ,

הִתְיָּשֵּׁב אַף הוּא תַּחְתָּיו, גָּם-כֵּן.

הָעִזִּים לִחֲכוּ עוֹד, הַאֶפֶר גָּדוֹל,

כָּךְ גַּם לֵב נַעֲרָה.

וְרַק מִי שֶׂלְמַעֲנָה, יִּתֵּן אֶת הַכֹּל

לוֹ תִתֵּן אַהֲבָתָהּ.

לְפֵתָּע הִפְנְתָּה הִיא פָּנֵּיהָּ אֶלַּיו,

וּמָּבָּט בְמָּבָּט הִצְּטָלֵּב.

וּפִעֲמּוּ הָלְּבָבוֹת, בְרִגְּשָּׁה כֹּה רָבָּה,

כִּי זוֹ שְׁעָתו שֶׁל הָלֵּב.

לֹא אֵדַע מֶה הֲיָּה בֵּינָם עוֹד,

כִּי מִי יֵּדַע דַּרְכֵי-אַהֲבָה.

אַךְ כַּאֲשֶׁר אוֹהֲבִים אַתֶּם עַד-מְאֹד

- אָז אֵין עוֹד גְּבֻלּוֹת לַתִקְּוָּה.

רחובות, אוגוסט 1994.

*

אִידִּילְיַת אָנְדְּרֵיְּ

(גרסה מלאה)

הָיָה זֶה אֲחַר-צָהֳרַיִם אֶחָד,

בְאֲחָד הַיָּמִים.

בְלֵּכְתּוֹ בַשָּׂדוֹת לְפֵתַע הִבְחִין אָנְדְּרֵיְּ

בְנַּעֲרָה, רוֹעַת-עִזִים.

יְפִי-מַרְאָהּ וִיְּפִי-הִלּוּכָהּ

כָּל-כֻּלָּם אָמְרוּ אֲצִּילוּת.

וְזֹאת עֵין-הַזָּהָב בִּשְּׂעָרָהּ

גַּם מְעֵינָהּ הַיְשֶׁר נִבְּטָה, בִתְּמִימוּת.

מִמֶּנָּה אֶת מַבָּט עֵינָיו,

לֹא יָכוֹל הָיָה אָנְדְּרֵיְּ לְהַסִּיר.

אָךְ אֲפִלּוּ הַיְתָה הַבְּחִירָה בְיָּדַיו,

לָבֵטַּח הָיָה מַבָּטוֹ עֲלֵיהָּ מַשְׁאִיר.

הָעִזִּים לִחֲכוּ עֵשֶׂב, הַנַּעֲרָה הִתְיָשְׁבָה,

כָּל-כֻּלָּה אֲצִּילוּת וַחֵן.

וַאֲנְדְּרֵיְּ, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בִּשְּׂעָרָהּ,

הִתְיָשֵׁב אַף הוּא תַּחְתָּיו, גַּם-כֵּן.

לְפֵתַע אֶת רֹאשָׁהּ הִפְנְתָּה,

וּמַבָּט בְמַּבָּט הִצְטָלֵב.

וּפַעֲמוּ הַלְּבָבוֹת, בְרִגְשָׁה כֹּה רַבָּה,

כִּי זוֹהִי שְׁעָתוֹ שֶׁל הַלֵּב.

וַיָּקַם, מַסְמִיק, וַיָּבוֹא לְצִדָּהּ,

וַיִּתְיָשֵׁב, לִבּוֹ מִשְׁתֹלֵל.

וַיַּחֲשֹׁב, מִי זֶה אֲשֶׁר בְרָאָהּ,

תְּבֹרַךְ אַתָּה, הָאֵל.

אַט אָט, זֶה בַּזּוֹ, נַתְנוּ מַבָּטָם,

מַבָּט שֶׁל אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה.

וַיַּבִּיטוּ, בְמֻּשָּׂא-אַהֲבָתָם,

בְרִגְשָׁה כֹּה מְרֻבָּה.

הָעִזִּים לִחֲכוּ עוֹד, הָאֶפֶר גָּדוֹל,

כָּךְ גַּם לֵב נַעֲרָה.

וְרַק מִי שֶׂלְמַעֲנָהּ, יִּתֵּן אֶת הַכֹּל

לוֹ תִּתֵּן אַהֲבָתָהּ.

בָּחֲנוּ זֶה אֶת זוֹ, בִתְּשֻׂמֶּת-לֵב וּמְקָרוֹב,

זְהִירוּת מִמַּסְקָנָה חֲפֻזָּה!

אָךְ כְּכֹל שֶׁבַּחֲנוּ, כֵּן הִרְבּוּ לְאֵהוֹב

- הוֹ, אֹתָה אַהֲבָה.

אַט אָט אֶת יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית הֵרִים,

הִנִּיחָה בְרֹךְ עַל כְּתֵפָהּ.

הִיא נִרְעֲדָה, חִיְּכָה בִמְּעָט בַּיְשָׁנוּת,

וְאֶת פָּנַיו לְפָנֵיהָּ קֵרְבָה.

לֹא אֵדַע מֶה הֲיָּה בֵּינָם עוֹד,

כִּי מִי יֵדַע דַּרְכֵי-אַהֲבָה.

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֹהֲבִים אַתֶּם עַד-מְאֹד

- אָז אֵין עוֹד גְּבֻלּוֹת לַתִּקְוָה.

רחובות, אוגוסט 1994.

*

בַּדֶּרֶךְ אֱלָיִךְ

דּוֹהֵר אֶל בֵית אֲהוּבָתִי,

עוֹבֵר בַדֶּרֶךְ עָרִים וּכְפָרִים,

כִּי אֲקָוֵה, שֶׁאֹתִי תְּקַבְּלִי,

שֶׁאֹתִי תְּקַבְּלִי – וְנָשׁוּב לִהְיוֹת רֵעִים!

דּוֹהֵר, וְעַל פָנַי גְּשָׁמִים,

מַיִם אֶת דַּרְכִּי סֹחֲפִים,

כִּי אֲקָוֵה, שֶׁאֹתִי תְּקַבְּלִי,

שֶׁאֹתִי תְּקַבְּלִי – וְנָשׁוּב לִהְיוֹת רֵעִים!

שֶׁאֹתִי תְּקַבְּלִי – וְנָשׁוּב לִהְיוֹת רֵעִים, וְאוֹהֲבִים…

רחובות, אוגוסט 1994.

נכתב בהשראת: “My Green Tamburine”.

*

Love at Starless Night

The empty Sky

Makes me so sad,

Where is the Girl

I used to Love?

The empty Space

Makes me so depressed,

When I think

Of loneliness…

So if You're there,

Please come, my Friend,

You and I will fall inLove…

If You're there,

Please know I am

Willing to give You all my Love…

If You're there,

Please know I am

Willing, to give You all my Life.

רחובות, אוגוסט 1994.

*

אַהֲבָה בְלַּיִל נְטוּל-כֹּכָבִים

הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים

אֹתִי כֹּה מְדַכְּאִים,

הֵיכָן הַנַּעֲרָה, שֶׁאֲהַבְתִּי כָּל הַיָּמִים?

הֶחֲלָל הָרֵיק

לְלִּבִּי חֹדֵר,

כַּאֲשֶׁר אֲנִי חֹשֵׁב עַל בְּדִידוּתִי…

אָז אִם אַתְּ שָׁם,

רַק בֹאִי לְכָאן,

אַתְּ וַאֲנִי עוֹד נִתְאָהֵב…

אִם אַתְּ שָׁם,

רַק זִכְרִי שֶׁאַתְּ

הַנַּעֲרָה, לָהּ אֵתֶן אַהֲבָתִי לָעַד…

אִם אַתְּ שָׁם,

רַק זִכְרִי שֶׁאַתְּ

הַנַּעֲרָה, לָהּ אֵתֶן אֶת חַיַּי לָעַד.

רחובות, פברואר 1995.