היה-היה, לפני שנים רבות, שאשכרה היתה כאן פעילות.
בסוף חדש דצמבר, שנת 1991, שוכנעתי - בעקבות הרצאה של יוסי - להצטרף לר"צ. כמובן, הדבר היה אך טבעי, הרי אמי, תמכה בר"צ כבר מ-1973 ופעלה פה בסניף, מאז 1986, יהודה ניהל המטה, בבחירות 1988 וגם אני עזרתי אז... בקיץ 1990, אמנם, התפקדתי ל"שינוי" (בזמנו, כמובן, לא הבנתי כלום, בנושאי קפיטליזם/סוציאליזם/קומוניזם, פורז היה בעד חיות ונגד ניסויים בהן וזה הספיק לי), אך לאחר, שבאביב 1991, הביעה "שינוי" תמיכה מלאה, בחוק לבחירת-דיקטטור ישירה - ומנגד, התנגדה לשיפור תנאי-המשכנתאות לצעירים - פרשתי ממנהּ, ביולי אותה שנה (בעיקר בהשפעת מכתב, מטומטם במיוחד יש לציין, שכתב לי דב חפץ, בתשובה לביקורתי... כתבתי לו, שהרעת תנאי-המשכנתאות, תפגע בהמוני צעירים - וגם בי, שהייתי אז בן 16, בעוד שנים אחדות - והוא, האידיוט, כתב לי "כל חוק, פוגע במישהו. איסור-גניבה, פוגע בגנבים"... מאז אותו יום ואילך, ידעתי כעובדה מדעית נתונה: דב חפץ = אידיוט מושלם) וכאמור, אך טבעי היה, שאתפקד לר"צ ואפעל במסגרתהּ...
לאחר, שביום ד', ה-29 בינואר 1992, קבעה הכנסת, מועד לבחירות = את-ה-23 ביוני, אותה שנה (במקום ה-4 בנובמבר, כפי שתוכנן בתחילה) - התקיימה, במוצאי אותו יום, ישיבת סניף במשרד-ר"צ הישן, ברחוב אחד-העם 25 (בניין אהוב עליי בכל תקופה, גם-אם מסיבות שונות למדי), בפתחהּ אמר רוברטו, "אוקיי חברים, יש תאריך, הגיע הזמן להתארגן"...
ביום ב' שלאחר-זאת, ה-3 בפברואר, באתי - לראשונה - לפגישה השבועית של נוער ר"צ, שנערכה באותו מקום ומאז, למשך קרוב ל-17 חדשים, הייתי פעיל מרכזי, בנוער ר"צ ובנוער מר"צ, ברחובות ובכלל.
ב-9 בפברואר, הוכרז על הקמת מר"צ: ר"צ מפ"ם "שינוי". הכח לעשות את השינוי! ולעשייה, תכל'ס, אנחנו מחכים, אשכרה, עד היום...
אבל!! הנוער, בהחלט עשה אז והמון.
מערכת-הבחירות התעוררה, ממש, רק מפסח ואילך. עד אז, התקיימו רק הפגישות השבועיות הרגילות, של נוער ר"צ בסניף ר"צ ברחובות, כמו-גם הסמינר (בו נבחרו, גם, נציגי הנוער למועצת ר"צ - הגשתי מועמדות אך די-מהר, הבנתי, שאין טעם בדבר - זה עתה הגעתי, עדיין לא הספקתי כלום...), שהתקיים באפעל בסופ"ש, ה-21-22 בפברואר. ואולם, החל מפסח, התארגנה פעילות משמעותית - יובל בן-דור, ארגן אז את מטה-הבחירות, של מר"צ ברחובות, ששכן - כמובן - בסניף/מועדון מפ"ם, ברחוב לוין אפשטיין 10 / הרצל 161 (פסג' חרל"פ) למעלה, מול קופות קולנוע "הדר" (שנסגר ב-1991).
מדי יום אחה"צ - במשך כל אותם חדשיים, שבין פסח לבחירות - היינו עומדים, בדוכן מר"צ, בפינת הרצל / פסג' השקם, מחלקים פליירים וסטיקרים, מברברים עם אנשים וכיו"ב. והיה חם!! והיינו עסוקים בבגרויות!! אבל, למען הכלל = איזו שאלה, בכלל??
כמובן, שבאנו ועמדנו!! אנחנו = זוהר טנא, דודו רוטמן, ענת כהן, אני (שאז, עוד היה שמי "עודד קדם") ועוד רבים וטובים... וכמובן, באותה עת, גם הצטרפו אלינו, פעילים רבים נוספים, כמו הדס מאיר, עדי מולכו, תום מודעי המעצבן, ענבל עוז ועוד ועוד.
תשעת השבועות הללו, היו מן הדחוסים ביותר, שידעתי בכל ימי-חיי. וזה השתלם: ניצחנו ולאחר הבחירות, קמה ממשלת רבין-מר"צ (שעל-אף כל חסרונותיה, היתה הממשלה הסבירה היחידה, שהתקיימה בישראל באיזשהו זמן, במשך כל שנות-חיי).
כמדומני, שכבר באותה תקופה, התחלנו להיפגש, לישיבות ועדת-ארגון, בימי שישי אחה"צ, לפעמים בסניף מפ"ם (הגדול יותר, שכבר הפך, אז, לסניף מר"צ) ולפעמים בסניף ר"צ (שהמשיך לפעול, עד שפונה בפסח 1993). ובכל מקרה, בשלהי חדש יולי (כשכבר התאוששנו מן הבחירות ונלהבנו שוב לפעילות!
), כבר היה הדבר לשגרה.
ברחובות של אותה תקופה, בשישי בערב, היו כל מקומות-הבילוי, ללא יוצא-מן-הכלל, סגורים. מה, שבעס!! שבעס!!
אי לכך ובהתאם לזאת, פצחנו ביזמה, כבר חדש לאחר הבחירות, שכונתה "פאב אברהם אבינו". מדי-פעם, בימי שישי בערב, היינו מארגנים פאב, בסניף מר"צ, עם שטיחים ופופים ועוגות ומיצים, שארגנו ביחד, במטרה לספק, לבני-הנוער בעיר, מקום לבלות בו וגם להוכיח, לכלל תושבי רחובות, שיש קהל נרחב, הדורש פתיחת מקומות-בילוי בשישבת...
הפאב הראשון, "אוהל בדואי", אורגן ב-1 באוגוסט; הפאב השני, "חג האהבה", אורגן ב-8 באוגוסט; הפאב השלישי, "גן העדן" (עם ציורים, מנייר, של זמרי-עבר שונים, כמו האל ג'ון לנון), אורגן ב-18 בספטמבר; הפאב הרביעי (עם הקרֶפּים על התקרה, שהרגיזו מאד!!!!!! את נחום ומנחם = מישישי-מפ"ם...), אורגן ב-9 באוקטובר (יום שישי שלפני סוכות) = ואז, כבר היינו פיצוץ!!
שתבינו, כולה סניף מר"צ!! ובשלב מסויים, כך שמעתי, אמר תום לדודו, "המקום מפוצץ" ודודו ענה "אז תפסיק להכניס אנשים!" שלוש-מאות איש, עברו בפאב באותו ערב... שלוש-מאות איש!!
אבל, כאמור - הקרפים, שהדבקנו על התקרה, הרגיזו מאד, משום-מה, את נחום פורת וחבריו, לקבוצת ישישי-מפ"ם. הם לא ממש התחברו, לאווירת-פאבים ולאוהל בדואי ולשירי "צליל מכוון", הביטל'ס ואביב גפן. הם אהבו, את המועדון שלהם, כמו שהיה מאז מעולם: שומם, משמים, משעמם ומשמש, בעיקר, לפגישות בית גיל-הזהב של מפ"ם (גיל ממוצע: ארבעת-אלפים חמש-מאות תשעים ותשע) וללימודי-העברית, של יבגניה הקשישה וחבריה, ה"עַלים חדשים". והם הטילו וטו (זמני), על כל עניין הפאבים הזה ובכלל, השתדלו מאד לסלקנו משם, בחזרה לסניף ר"צ.
אז הפעילות בעניין הפאבים הוקפאה; ועדיין: לא נחנו ולא שקטנו!!
רודן "קציר" הטוטליטאר, הֶר אבר'ם סלע (פשיסט ותיק), הוציא, באותה תקופה, הוראה סקסיסטית - שהתבססה (לטענתו) על איזשהו "חוזר מנכ"ל" תמוה, מתחילת שנות השבעים - לפיה בנים, ישלחו לשיעורי-נגרות ואילו בנות, ישלחו לשיעורי-תפירה - וכאשר העבירו עליו ביקורת, טען, ש"בנים אינם מסוגלים לאחוז במחט ואילו בנות, אינן מסוגלות לאחוז בפטיש - וזאת מחמת הבדלים, בין מוח-הגבר, למוח-האישה" (החלאה היה ביולוג, בהתמחותו האוניברסיטאית - וזה מה שלמד, מן הסתם, אי-אז בפיפטיז).
כמובן, מייד פתחנו, אנו נוער מר"צ רחובות (ובקיצור נמ"ר!) במתקפה רבתי כנגדו. תוכננה הפגנה גדולה - בהּ ילכו, הבנים עם מסרגות והבנות, עם פטישים - ברחוב הרצל ברחובות, ביום ה' ה-19 בנובמבר 1992 אחה"צ - אולם, מספר ימים לפני-כן, יצא החלאה באזהרה, לפיה יבוא לשם עם מצלמה וכל תלמיד, אותו יתפוס מפגין = יסולק מ"קציר" לאלתר. האיום, למרבה-הצער, פעל את פעולתו - ומכָּאן, החלה הירידה... של נמ"ר ושל מר"צ ככלל.
כמובן, העניין לא הסתיים בכך - שרת החינוך, היתה אז שולה וגם היא, גם התקשורת (המקומית והארצית) וגם הציבור הרחובותי בכללותו, מיהרו להתייצב לצדנו ותוך פחות משבוע, לאחר אותה הפגנה-שלא-היתה, נשבר אבר'ם סלע, נסוג וביטל, לחלוטין, אותה הנחיה סקסיסטית.
בכל רחובות ובכל ישראל כולה, העריצו את נוער מר"צ רחובות. העיר והמדינה, הונחו לחלוטין לרגלינו. לא היה בישראל דבר, שייבצר מאיתנו: אנחנו, נוער מר"צ רחובות, היינו הגדולים מכולם.
ב-4 בדצמבר, נערך הפאב החמישי. במרוצת החדש וחצי שלאחריו, נערכו גם השישי והשביעי - וב-8 בפברואר, נערך הפאב השמיני והאחרון. זהו-זה, כבר לא היה בו עוד צורך: בתוך חצי-שנה בלבד, שינינו, את פני-הדברים בעיר, עד-כדי-כך, שמצאנו עצמנו מתחרים(!!), בפאבים אחרים, רשמיים ומסודרים, שנפתחו בשישבת בעיר... כן: אנחנו, נוער מר"צ רחובות, פתחנו את רחובות בשבת. כל המבלים, בשישי בערב, באיזשהו פאב / מסעדה / בית-קפה בעיר, חייבים לנו, חוב של תודה.
לאחר-זאת, פצחנו במיזמים נוספים, תקצר היריעה כאן, מלכתוב על כולם. שימשנו דגם מוצלח, לכל נוער מר"צ, בישראל כולה. והעיקר: תמיד, לכששמענו על איזושהי עוולה, בכל מקום, בו סבל איזשהו אדם - לשם באנו ונגד הפגיעה בו הפגנו. הפגנו מול שגרירות סרביה, במחאה על פשעי-המלחמה שלהּ. עשינו "מבצע קרוואנים" (למען האתיופים עולי יוני 1991) ו"מבצע עזה" (עם חולצות "לעזהזל", בדרישה לנסיגה מיידית מן הרצועה - עוד בטרם נחשף קיומם, של הדיונים באוסלו ותריסר שנים, לפני ה"התנתקות"). עזרנו, לאייבי נתן, לארוז מצרכים, למען הפליטים הרעבים בסומליה... ועוד ועוד ועוד...
עשרים שנה, חלפו מאז.
במשך כל אותן שנים, הייתי פעיל, קצת פה, הרבה שם... אבל: בניגוד מוחלט לאווירה, בהּ ברגע, בו מישהו שומע על עוולה, הוא מודיע לחבריו וכולם יחד, מתארגנים מייד, במטרה לפעול כנגדהּ ולתקן המצב (=קלי-קלות מצחיקה, אם רק פועלים, בנחישות מספקת; אין שום דבר, היכול לעמוד, בפני קבוצת-פעילים רצינית, מוסרית וראויה) - כיום (ובכל זמן), כשאני מתריע וזועק, על איזושהי עוולה = התגובה האחת והיחידה, להּ אני זוכה, בכלל, היא "אה, כתבת לי? טוב, זה לא מעניין... בבקשה, תסיר אותי מן הרשימה... אל תספר לי... זה לא מעניין"...
משום-כך, הידרדרה ישראל והתרסקה. משום-כך, המצב בהּ, הוא כה חסר-תקווה. משום-כך, כעת, ציוני = כהניסט ניאו-נאצי ויצור נתעב, כפייגלין (שהצהיר, בפומבי, על הערצתו למשטר הנאצי!!!!), הוא סגן יושב-ראש הכנסת וחבר נכבד, בוועדת הפנים של הכנסת (שבראשהּ ניצבת הגברת מירי "הסודנים הם סרטן - לא גנבה - פשיסטית גאה - כפיים!!" רגב). משום-כך, בראשות ועדת-החוקה, יושב תולעת נתעב, כדוד רותם ולצדו, מכהנת אורית אום-אל-טרוריסט סטרוק. משום-כך, לא רק רבין האיש נרצח - אלא גם מורשת-השלום שלו.
אך ורק משום-כך: כי השמאל הישראלי, בחר להירדם לו על המשמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
