>>בתי המשפט מבזים את שליחותם- והילד משלם את המחיר<<
זה פוסט בדיני נפשות, שבמרכזו עומד ילד קטן שנלקח אתמול מאמו לצמיתות, בצל שיטת המשפט הישראלית.
על פי שיטה זו, ניתן לקחת ילד פעוט מחיק אמו, מבלי לקיים משפט תקין, מבלי לקיים דיון הוכחות, מבלי להמציא הוכחות ממשיות כלשהן שיצדיקו מהלך שכזה, ומבלי לשתף את האם כלל בדיונים על התיק.
איזה סוג של החלטה מושכלת יכול לקחת שופט שכלל לא ראה את האם?
בית המשפט משמש כחותמת גומי של הרבה רשויות, הפעם מדובר במשרד הרווחה.
והפעם, מדובר בילד קטן.
| עינב
שלומית צפרי מתארת איך משרד הרווחה לקח את בנה היחיד לפני שנתיים.
מאז היא נפגשת איתו פעם בשבוע ומנסה להחזירו, ולא הצליחה אפילו לקבל דיון הוכחות על הסיבות שגרמו להוצאתו מהבית.
היום התברר לה שהחליטו לשלוח אותו לאימוץ, כך שלא תוכל לראותו יותר לעולם!
אולי זה בגלל שהיא אירגנה הפגנה לא אלימה ביום חמישי האחרון בכיכר הבימה כדי להפיץ את הבעיות הקשות והניהול הכושל של משרד הרווחה ולדרוש את תיקונן!
הכוח שלנו הוא באיכפתיות שלנו, באהבה הרבה שלנו והעזרה שאנחנו מוכנים לעזור לחברינו בשעת צרה כזו.
אז נא להפיץ את הפוסט הזה לכל החברים, לקבוצות, לתכניות הטלויזיה, לערוצי הטלויזיה והרדיו, כדי שנוכל למנוע את העוול הזה.
מי שמוכן לעזור מעבר לשיתוף שיכתוב לי פה תגובה, או יפנה אליי בפרטי.
-
שמי שלומית צפרי .
אמא, חד הורית בת 27 לילד קסם בן 4 .
אני אמא בלי ילד .
לפני כשנתיים הילד שלי נחטף ממני ע"י רשויות הרווחה.
לא, הוא לא נלקח והוא לא הוצא מחזקתי. הוא נחטף.
מאז ומתמיד התפרנסתי בכבוד ותפקדתי כמו כל אישה נורמטיבית.
נכון, אף פעם לא היה יותר מדי כסף ולא היו יותר מדי אופציות,
המצב אף פעם לא היה מזהיר אבל, תמיד היה הכל .
כשילדתי את בני הייתי בת קצת פחות מ-24 אז אפשר להגיד שהייתי נערה ולא רב הניסיון שהיה לי בלגדל ילד, לכן היה (ועדיין יש) לי את אמא שלי.
כל מה שלא ידעתי (כמו כל נערה שיולדת בגיל הזה) אמא שלי לימדה אותי
שהקטן שלי הגיע לגיל עשרה חודשים בלב כבד החלטתי שהגיע הזמן לשים אותו במעון, מצד אחד מאוד חששתי כי אין הוא יכול לספר לי במידה ונעשה לו משהו רע ומצד שני ידעתי שזה חשוב להתפתחותו ולגדילתו.
העלות של מעון בזמנו הייתה 2000 ש"ח, בנוסף לשכירות והוצאות שוטפות, זו הוצאה כבדה לחד הורית.
פניתי ללשכת הרווחה באזור מגוריי בבקשה לעזרה במימון המעון,
אני לעולם לא אשכח את מילותיה של אותה עובדת סוציאלית - "אם לא תגידי שאת מתעללת בילד אין לנו משאבים לעזור לך"
הזדעזעתי . כעסתי . לא האמנתי למשמע אוזניי, איזו מן אמירה מקוממת וכל כך שגויה זו להגיד לאם שבאה לבקש עזרה !
לא וויתרתי .
לבקשה של העובדת הסוציאלית יצאתי ממשרדה, אך חזרתי שוב למחרת.
שוב עם אותה בקשה , "בבקשה תעזרו לי לשים את הילד שלי במעון"
בקשתי נפלה באוזניים ערלות, התנהגו אלי ביחס משפיל
כאילו גנבתי או ביצעתי פשע כלשהו.
יצאתי ממשרד הרווחה מיואשת, מתוסכלת, חשה חוסר אונים עצום
ואז הטלפון שלי צלצל - זו הייתה חברה שכאילו נשלחה לחייג אלי באותה דקה.
חברתי שמעה אותי בוכה וישר שאלה מה קרה ונרתמה לעזור, בזמנו היא הכירה אדם שהיה עיתונאי נחשב ואותו היא העלתה לועידה
והוא אמר לי כך - "תכנסי שוב למשרד הרווחה ותזכירי את שמי, תגידי שאני על הקו." כך עשיתי.
תוך שנייה, אני אפילו לא יודעת איך זה קרה.. קפצו עלי ארבע עובדות סוציאליות - אחת מלטפת את ידי, השנייה את גבי, השלישית מציעה לי קפה והרביעית מכריזה "בואי נסדר לך גן לילד מה הבעיה, הכל בסדר"
חשבתי שניצחתי, קיבלתי את שלי ! הילד שלי יזכה כמו כל ילד בזכות הבסיסית לחינוך והתפתחות. טעיתי.
את מתן העזרה הכללית של משרד הרווחה הם התנו בכך שאפגש אחת לשבוע עם עובדת סוציאלית, קפצתי על ההזדמנות.
בתור חד הורית מאוד רציתי לדעת מה הזכויות שלי ובמה עוד הם יכולים לעזור לי.
בימים שלאחר מכן התקשרתי ללשכת הרווחה על מנת לקבוע פגישה עם אותה עו"סית והיא לא הייתה במשרד.
כך במשך חודשיים היא אינה במשרד - "היא בהשתלמות", "היא בכנס", היא אפילו לא טרחה לחזור אלי למרות הודעות חוזרות ונשנות שהשארתי בעבורה.
חששתי שמא יבטלו לי את הסיוע שהם נתנו לי לגן של הילד כי אני לא מצליחה לקבוע פגישה עם העו"סית, אז נגשתי לשם.
דיברתי עם מנהלת הרווחה, היא אמרה לי "אל תדאגי, תלכי הבייתה, מחר היא תתקשר אליך"
הלכתי לביתי ואכן למחרת התקשרה אלי העו"סית, בואו נקרא לה - יעל פדידה .
יעל הודיעה שהיא מעוניינת לבוא לביקור בית, הסכמתי בשמחה וכך קבענו.
לאחר שבוע יעל הגיעה לביתי, האמת? שכחתי בכלל שהיא צריכה להגיע.. היא באה והייתי באמצע משחק עם הילד, כמובן שהמשכתי לשחק איתו בזמן השיחה איתה כי מבחינתי הילד שלי והצרכים שלו באים הרבה לפניה.
היא שאלה מעט שאלות, שאלות בסיסיות כגון : "כמה הילד אוכל", "מה הוא אוכל", "מתי אני מקלחת אותו", ו"מתי הוא הולך לישון".
עניתי לשאלותיה בשמחה ובו בזמן הסתיים לו המשחק והאכלתי את הילד.
היא אמרה "תודה רבה" הגבתי לה "תודה לך" היא חייכה, אני חייכתי והיא הלכה...
מאותו רגע ועד אותו יום ארור שהילד שלי נקרע מזרועותיי לא ראיתי יותר את יעל. לא כי לא רציתי, היא לא הייתה פנויה. לא היה לה זמן.
בערך כשישה חודשים לאחר מכן, בשעת אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלתי, דפיקה חזקה ואף בהמית. אימי שאיתה התגוררתי ניגשה לפתוח את הדלת ואז נכנסו (מבלי לשאול או להגיד דבר) שלושה גברים חסונים ואחד מהם הביט בי ושאל - "את שלומית צפרי?" עניתי שכן, הוא אמר לי "תמתיני רגע" ואז נכנסו שלוש פקידות סעד שאת אף אחת מהן אני לא מכירה (מסתבר שאחת מהן היא מיכל שחור והיא האחראית על העובדת הסוציאלית יעל פדידה). כאן התחיל הסיוט של חיי .
מיכל שחור הפקידת סעד הכריזה "באנו לקחת לך את הילד"
הוכתי הלם ותדהמה, לא האמנתי למשמע אוזניי, לא קלטתי בכלל שהסיטואציה הזו אכן קורית ואיננה לקוחה מאיזה סיפור אימה.
שאלתי את מיכל מזתומרת לקחת לי את הילד?? למה? על סמך מה?
מיכל אמרה "שלומית, שמענו שאת צורכת סמים" אמרתי למיכל שאני מבקשת שהיא תבוא איתי ונלך יד ביד והיא תבדוק את הטענה הזו, שתערוך לי בדיקת דם. פקידת הסעד השנייה התערבה ואמרה "אין לנו צורך לבדוק" ואז השוטר הודיע לי "יש לך שתי אופציות, או שנקח את הילד בצורה יפה או שנקח אותו בכוח."
התרסקתי, התחלתי לבכות .. לא הבנתי מה קורה.. איך זה ייתכן..
בעודי בוכה הרמתי את הילד שלי חיבקתי אותו חזק והתיישבתי על הספה, לא נותרה לי ברירה אלא להושיב ילד בן שנתיים על ברכיי ולהגיד לו שאמא אוהבת אותו הכי בעולם ושאמא תתגעגע אליו שאף פעם לא ישכח את זה! הוספתי ואמרתי לו שהוא יוצא עכשיו לטיול ואמא מבטיחה לבוא בקרוב ולקחת אותו חזרה הביתה.
שיקרתי לו, כבר שנתיים שאני משקרת לו.
שנתיים ולא הבאתי אותו הבייתה..
אחרי שתלשו את התינוק שלי ממני התקיים דיון בבית המשפט למשפחה, שם השופט פסק כי אין להם הוכחות לשום דבר ויש להחזיר לאם (לי) את האפוטרופסות במיידית.
הן לא עשו כך.
הן פנו לבית משפט לנוער, שלוש פעמים שפטו אותי והחליטו על חיי ועל חייו של הילד שלי מבלי שנכחתי. הן טוענות כי הודיעו לי על הדיונים אך זו אינה האמת. אף אחד לא הודיע לי על קיומם של דיונים אלה רק לאחר שכבר התקיימו.
אני כבר שנתיים נלחמת על הילד שלי , על החיים שלו .
נלחמת על האמת והצדק שנראה כאילו הם לא קיימים .
שנתיים שבהם פקידת הסעד והעובדת הסוציאליות פועלות כנגדי בצורה נחרצת ולא צודקת.
הן דוברות דברי שקר, מתנכלות לי ומכשילות את דרכי בכוונה.
הן מונעות ממני לראות את הילד שלי אפילו שיש פסק דין שמחייב אותן לקיים ביקורים אחת לשבוע, הן מגיעות אלי לעבודה ומפיצות עלי דברי שקר ומכפישות את שמי, הן מתעללות בי בזדון ומטילות סנקציות מגוכחות כגון "אין בעיה, נסדר לך ביקור עם הילד אבל אל תביאי לו אוכל", "אל תבואי לביקור עם גופיה", "אל תשחקי עם הילד בצבעי גואש", "אל תביאי לו משחקים שמרעישים" (מכוניות מנגנות וכדומה), "אל תשחקי איתו בכדור", "אל תצלמי אותו" ואבוי לי אם אפר את אחד מהתנאים ההזויים הללו כי אז יבטלו לי את הביקורים שוב. אגב, ביטלו אותם כבר בגלל כל הסיבות הרשומות למעלה. ביטול ראשון הם גרמו נתק של חצי שנה ביני לבין הילד, ניתוק שני היה לשלושה חודשים והניתוק האחרון היה לארבעה חודשים.
פקידת הסעד והעובדת הסוציאלית מגיעות לבית המשפט ומציגות בפניו תמונה שיקרית, ללא שום הוכחה או בדיקה של הדברים.
לצערי הרב, בית המשפט מקבל את דבריהן כאילו הן כותבת את פסק הדין.
ביקשתי לקיים דיון הוכחות בכדי שסוף סוף מערכת המשפט תאלץ את הרווחה להראות ולהוכיח למה לקחו את הילד שלי ממני?!
הרווחה התנגדה לקיים דיון שכזה ובית המשפט קיבל את התנגדותן.
בבית המשפט קמתי, הסתכלתי לשופטת בעיניים וכך אמרתי לה - "גברתי השופטת הנכבדה, כאשר אדם נתפס נוסע ברכבו ומבצע עבירה, הוא מקבל קנס. לאותו אדם ניתנת הזכות להגיע לבית המשפט, להציג את הנסיבות, טיעונים מנגד, לחקור את אותו שוטר שנתן לו את הקנס ולהציג ראיות שסותרות את טענת השוטר שנתן את הדו"ח.
איך ייתכן שבהוצאת ילדים מהבית אין את האפשרות הזו??
האם החיים של הילד שלי פחותים מכסף??!!!
בית המשפט אטום. רשויות הרווחה אטומות אפילו יותר.
בזמנים שהרווחה כן מאשרים ומאפשרים לי להפגש עם הילד שלי הוא קופץ עלי, מחבק ומנשק, מלטף את פניי עם ידיו הקטנות
במהלך הביקור אנחנו משחקים, קוראים ספרים, אוכלים ביחד, בעיקר משתובבים. הילד מספר לי דברים מאוד קשים, שאמרו לו שאני מגרשת אותו ושאני לא רוצה אותו.. הסברתי לו שזה ממש לא כך. הוא הבין. החיבור ביננו הוא עמוק וטוב, הוא יודע שאני אוהבת אותו. אני שואלת אותו "מי החיים שלי?" והוא עונה "אנייייייי", "מי אהבה גדולה ונפלאה שלי?" "אנייייייייי" נכון ילד שלי, אתה החיים שלי! אתה אהבה גדולה ונפלאה שלי!!
בזמן המשחק או קריאת הספר (אני מקריאה לו והוא מספר לי מתוך מה שהוא רואה בתמונות) הילד מספר לי שמרביצים לו בבית (בבית האומנה)
שאבא נתן לו סטירה כאן (והוא שם את ידו על הלחי) והוא בכה, שאמא עשתה לו ככה עם סכין בפנים (והוא מנפנף את ידו אל מול פניי) שמי שילד רע מקבל מכות ושמי שלא עוצם עיניים בלילה גם כן מקבל מכות.
הילד אומר המון אמירות קשות, יש לו גם את הסימנים לגבות אמירות אלו אך בבית המשפט פקידת הסעד טענה שהילד (ילד בן 4) אינו מבחין בין מכה לצעקה ושצועקים עליו הוא מפרש זאת כמכה.
קמתי וטענתי בפני בית המשפט שהילד גם מספר שהגננת צועקת עליו, או שילד בגן צעק על ילד אחר.. הוא לא אומר הרביץ, הוא אומר צעק. הילד שלי לא טפש. למעשה, הוא הרבה יותר חכם מהעו"סיות.
אך לצערי בית המשפט מתעלם מזה כמו שמתעלם מהצורך הבסיסי של הילד שלי להיות איתי. כמו שמתעלם מזה שלא הייתה שום סיבה לקחת את בני ממני.
סוף הביקור הוא תמיד קשה .
הילד בוכה, צורח, מתחבא, כועס. הוא אומר לי "אמא אני רוצה לבוא איתך", "למה אני לא יכול לבוא איתך", "אמא תקחי אותי איתך", באחת הפעמים הוא אפילו בכה לעו"ס "אל תקחו אותי" ...
הוא לא מבין ..
ואיך אסביר לו? גם אני לא מבינה..
לא מבינה למה הוא לא איתי , לא מבינה למה נחטף ממני , לא מבינה מדוע מערכת המשפט כל כך אטומה, לא מבינה למה לא ניתנת לי הזכות להוכיח שאני אמא ראויה, לא מבינה את הרוע, את הבצע, ואת הצורך הנקמני של רשויות הרווחה להחריב, להרוס, להזיק.
לא מבינה !!
יודעים מה, אני מוכנה לוותר על ההבנה, לוותר על ההגיון,
רק שיחזירו לי את הילד שלי ואני מוותרת על הכל.
היום קיבלתי הודעה ששולחים את הילד שלי לאימוץ.