היום הוא עבר תאונת דרכים.
איזה ביטוי מפחיד זה, "תאונת דרכים". זה כמו "סמים", מחנכים אותנו לחשוב שזה כל כך נורא. יכול להרוג.
אבל אם הסמים לא הרגו אותו, תאונת דרכים בטח שלא תהרוג אותו...
בכל מקרה, זה היה יחסית קל. זאת אומרת, האוטו הלך, מת, לגרר, למוסך ולחלקים... נקבל עליו קצת (מאוד קצת) כסף.
הוא נפצע, קצת. המכות היבשות הרגילות - צוואר, גב, בטן. קצת דימומים, שריטות ושפשופים, והוא יצא בריא ושלם.
הוא פונה לבית חולים. באתי אחריו.
יצאתי באמצע היום מהעבודה, הלב שלי לא הפסיק לדפוק.
אני אשמה, כמובן.
הבלמים האלה.... כמה הוא ביקש שנחליף אותם, וכמה אני התעקשתי שהוא מגזים.
והבלמים האלה.... לא פעלו כשהוא התקרב לרכב שמולו.
בום.
כרית אוויר התפוצצה עליו, הוא טוען שהיו גזים, אני לא כל כך הבנתי מה המשמעות שלהם.
הוא לא מצליח לזכור מה בדיוק קרה וממה הוא קיבל את השריטות, אבל הוא לא איבד את ההכרה.
החליפו פרטים, הגיעה ניידת, הוא הסדיר את הקצב של הלב והתקשר אלי.
"אל תדאגי, הכל בסדר, אני בסדר, הכל בסדר, מבטיח... אבל עברתי תאונה"
הבוס שלי היה מקסים, באמת. דרש ממש שאני אצא ואצטרף אליו בבית החולים. כך עשיתי. ואחר כך הוא גם התקשר לקבל עדכון.
בבית החולים הרגיעו, נתנו תחושה שזה קורה כל הזמן (עד כמה שעובדה כזו אמורה להרגיע), שלא מדובר במקרה נדיר.
בבית החולים אני ראיתי ילדים קטנים בכיסאות גלגלים, בחור חצי מורדם וחצי מסומם שמסתכל עלי דרך עיניים אדומות ומנסה לזהות אותי... ראיתי את ההומלס השכונתי במדי בית חולים, מחייך לעברי. יבניאל אמר שהוא שמח, פה הוא מקבל מיטה חמה ואוכל.
ראיתי דם על הריצפה.
זקנה צועקת.
בחור צעיר עם גבס בכל הגוף.
אדם מבוגר שלא מצליח לנשום.
ראינו את המוכרת שמכרה לנו את הנעליים החדשות שלו, רק לפני יומיים, כשהיא סוחבת את אביה בכיסא גלגלים, והוא לא מצליח להסביר לה מה הוא רוצה. ראינו אותה מתוסכלת.
בבית החולים אתה נכנס לפרופורציות.
אתה מבין שהדאגה שלך לגבי דברים שוליים בחיים, היא כל כך קטנה... אבל טוב שיש אותה. כי זה עדיף לדאוג לדברים שוליים, מאשר לדאוג לכל הדברים שראיתי היום.
הענקתי לו את כל מה שהוא תמיד מעניק לי כשאני חולה.
פינקתי אותו, נישקתי אותו, שאלתי אותו מה חסר לו ומה הוא רוצה, כתבתי לו מכתבי אהבה וקניתי לו ממתקים.
לראות אותו חבוש, מקבל זריקות, מתושאל על ידי רופאים במדים, עשה לי צמרמורת קלה... אבל הכניס את החיים שלי לפרופורציות.
נפרדתי לשלום מהאוטו הראשון שהיה שלי אי פעם, הודיתי לו שהוא היה כמגן, ראיתי אותו מדמם על הכביש ונופפתי לעברו.
נשבעת שהוא חייך בחזרה. "בבקשה", הוא אמר לי, "על זה שאני טיפלתי באהובך. ותודה", הוא המשיך, "על שטיפלת בי כשהייתי כל כך זקן".
אנחנו נקנה רכב חדש, קצת יותר טוב מזה שהבלמים לא עבדו אצלו.
ואנחנו נתקן כל תקלה שתהיה אצלו, אי פעם. מבטיחה.
והפצעים שלו יפסיקו לדמם עד מחר. הכאבים ייפסקו בשבוע הבא.
והלקח שלמדתי היום, הוא ישאר עוד תקופה ארוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
