התחלתי לרוץ לא מזמן,

לא,אף פעם לא אהבתי לרוץ,גם לא בשיעורי ספורט.

לא הייתי עצלנית,להפך,הייתי ילדה מאוד ספורטיבית,אבל הפעולה של ריצה לשם ריצה,נראתה לי חסרת פואנטה

ועדיין קינאתי באנשים שרצו. לקח לי זמן להבין את זה, אבל משהוא בלבד,בחופש, בספורט,בהרגשה הטובה שאכשהו הייתה להם....

קינאתי בהם.

התחלתי לרוץ,בחוסר חשק,כי אני עדיין לא סובלת את זה,ובפעמיים הראשונות גם לא נהנתי במהלך הריצה,עד ששמעתי שכדאי בהתחלה לרוץ בליMP.

אנשים אומרים לי שאני חושבת יותר מדי,ובאופו מדהים,באותם רגעים,לא חחשבתי על כלום...אבל ממש כלום

פשוט רצתי

לא היה עבר,לא היה הווה ,לא היה עתיד,פשוט רצתי...

בשלב כלשהו לא חשבתי אפילו על הריצה עצמה,

פשוט רצתי...

חזרתי מוטשת , אבל עם הרגשה נפלאה,, הרגשתי פשוט טוב,פתאום הבנתי מה אנשים מוצאים בספורט הזה...

נכון.רוב הסיכויים שגם פעם הבאה אני אצא לריצה בחוסר חשק,אבל הכמה הדקות האלה של העינוי העתמי,שוות את תחושת הרעננות של אחריי (שלא לדבר על הסיפוק,ייאי לי,רצתי 3 ק"מ עכשיו ).

RUN TWEETY RUN

RUN LIKE THE WIND...