אף פעם לא הבנתי מה יש באוכל שכל כך מנחם אותי.
באמת. אם היה תואר "מלכת הסטרס איטינג" הייתי זוכה בו בקלות, בהליכה. מבחן חשוב? בולסת. דייט? בולסת. הופעה פומבית? בולסת. סתם-מתח-דבילי-של-גיל-הנעורים? בולסת. כל דבר הוא תירוץ לגיטימי.
כי בעצם אין שום דבר שיכול להרגיע יותר מאוכל. אוכל לא ישקר לך. אוכל לא ילך. אוכל תמיד יישאר שם ברגעים הקשים, לנחם אותי. הוא יהיה מתוק שאני שמחה, מריר שאני עצבנית, מלוח שאני לחוצה וחריף שאני רוצה לשחרר מתחים. אוכל תמיד יגרום לי להרגיש קצת יותר שלמה. כל ביס מרחיק אותי ממידה 34 (לא שהייתי קרובה אליה), אבל מקרב אותי קצת יותר לשקט נפשי.
ואין לזה מחיר בעצם. אני חושבת שאני מעדיפה לאכול ולהיות רגועה ושלווה עד כמה שאפשר מאשר לרדוף כל הזמן אחרי הדיאטה והרזון. בעצם, אני בטוחה בזה. מעדיפה לדפוק עוד משולש פיצה מאשר להתחבט בשאלה "אני צריכה את זה? אני רוצה את זה? זה כדאי?". אני פשוט מוסיפה לעצמי עוד ועוד החלטות, עוד ועוד התלבטויות. ואני כבר נמצאת במצב שאני חושבת כל כך הרבה. כל הדברים הקטנים האלה, שלכולם נראים כל כך טבעיים? האם לשלב רגל, האם להעביר יד בשיער? בשבילי אלו החלטות. כל דבר הכי קטן בחיים שלי הוא החלטה. הוא צומת. הוא בחירה. שום דבר לא בא לי בטבעיות, בנונשלנט.
רק לאכול.
זה כל כך טבעי לי. לפעמים אני חושבת שזה באמת הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב. הכישרון המיוחד שלי. לאכול ולבלוס ולטחון בלי תחושת שובע אף פעם.
אז כן, לפני עשר דקות דפקתי שלוש כפות אורז ככה סתם מהסיר. למרות שאכלתי בשעה שבע במסעדה. למרות שמחר יש לי טקס חשוב שאני צריכה להידחס בשבילו לתוך שמלה כדי ש500 איש יוכלו למחוא לי כפיים.
ועל זה יש לי שאלה:
אז מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
