אני חייבת להאמין בזה. וגם אם אתה לא משקר, אני חייבת לשכנע את עצמי ששיקרת לי. אני לא יכולה להיגרר לתוך זה שוב. התהום הזאת של חוסר הודאות משגעת אותי. זה מביא אותי למקומות כל כך קטנים וחשוכים, מקומות שאני לא רוצה להיות בהם.
דיברתי איתך אולי שלוש דקות. הרגשתי כל כך שלמה. משהו עם התחלה, אמצע וסוף. משהו עם קצוות מוגדרים. לא מטושטשת כמו שאני תמיד. משהו שקיים לחלוטין, בלי אף ספק.
אני לא מבינה למה. למה לא אמרתי לי הכל. 100% מהאמת. מה הבעיה לתאר לי את מהלך האירועים מא'-ת' בלי לשקר. בלי לחרטט. בלי לסבן. בלי לסובב את האמת כדי שהיא תיראה יפה לכל הצדדים. אני רוצה את האמת הגולמית, המקורית, זאת שאי אפשר לערער עליה. זאת שרוב הסיכויים תגרום לי לבכות עד שייגמרו לי הדמעות. אבל אז אני אוכל לישון בשקט בלי לתהות כל הזמן מה היה יכול להיות.
ניסיתי להאמין שעברתי הלאה, שכבר לא אכפת לי כל כך. זה קצת נכון, שחושבים על זה. אם היינו נפגשים ככה לפני שבוע, הייתי אומרת דברים אחרים. הייתי פחות חזקה. הייתי הולכת (לא שעכשיו הייתי איזה צוק איתן שאי אפשר לערער עליו). בעיקר מפריעה לי הסיבה. למה הרגשת בצורך לעשות את זה. למה לא יכולת להיפתח בפניי. מי פישל כאן, אני או אתה? אתה שלא נפתחת או אני שלא אפשרתי לך להיפתח?
אני הולכת לישון.
לילה טוב.
אין לך מושג בעצם, אבל זה השיר שמשקף בדיוק, במאה אחוז, את איך שאני מרגישה. מההתחלה ועד הסוף. השיר הזה הוא הדבר היחיד שהצליח לשחזר, ולו במעט, את הרגשת השלמות שהרגשתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
