אז קראתי את הספר "עולמה של סופי" של יוסטיין גורדר (מומלץ ביותר), הגעתי לפרק של החלומות, או תקופת הרומנטיקה בשם אחר. אני אצטט מהספר:
"נניח שישנת. ונניח שחלמת בשנתך. ונניח שבחלומך עלית לשמיים וראית שם פרח יפהפייה, מסתורי למראה. ונניח, כאשר התעוררת, ראית את הפרח בידך... מה אז?"
הציטוט מאת המשורר האנגלי קולרידג'.
בכל מקרה, הפסוק הזה ממש עניין אותי. כי בעצם, כמו שקלדרון דה לה ברקא וכמוהו אומרים, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו לא חולמים עכשיו, נגיד. האם אפשר להבדיל בין מציאות לחלום?
הטענה שלי היא שאנחנו חולמים מציאות שונה במקום אחר. לאו דווקא תוצר של המח שלנו! אנחנו מודעים רק ל-10% מהמח, והכל אפשרי (גם אם זה אומר שהוא יכול לפתוח לנו מן שער בין מימדי למימדים ומציאויות אחרות), לכן חבל לפסול את הטענה על ההתחלה. מה דעתכם? חלום זה מציאות? אפשרי?
תחשבו על זה שאתם חולמים על יום בבית ספר (מי לא חלם כך?), והחלום נראה כל כך אמיתי שיכולתם להרגיש שזה אתם. אבל זה לא אתם. אתם במקום אחר, לכן אתם לא יכולים להרגיש כאב פיסי. כשאתם חולמים שאתם מלמעלה (כמו סופר יודע-כל), אתם יכולים לחשוב על זה כמו רוח של עצמכם שעוברת בין יקומים ומציאויות. כשאתם חולמים שאתם הדמות הראשית, אתם רק ננמצאים בתוכה ומניעים אותה כמו בובה, אתם לא באמת הדמות. וכשאתם חולמים על עצמכם ורואים את עצמכם מהצד (זה די נדיר לדעתי), אתם רואים מציאות שונה של עצמכם, או יכול להיות פתח לעתיד של מציאות אחרת?
בדר"כ אנחנו עוברים מהמציאויות במהירות, ולא חוזרים חזרה לאותה מציאות. אבל יש את המקרים האלה שאנחנו תקועים במציאות אחת (לא המקורית שלנו), ולא מצליחים לצאת ממנה- הגוף שלנו מעורר דחייה נגדה וזה יוצר פחד ורצון להשתחרר. וזה, חברס, נקרא סיוט.
הסיוט מתחיל כמו מציאות רגילה לחלוטין, בין אם היא רעה או לא, ואז מתחיל להתמלא בדברים נוראיים שהמח מחדיר לנו לראש (הפעם זה המח, כן) מתראומות שנצרבו לנו בראש כצלקות או מזכרונות רעים שעולים על פני השטח במציאויות שונות שהמח שלנו כבר לא מנסה להסתיר. כשזה קורה אנחנו מתחילים להיבהל ולצאת מהמציאות הזאת, אבל לפעמים זה לא מצליח, ואנו נתקעים במציאות הנוראית. "סיוט".
יש סיוטים מתמשכים, שזה כמו מציאות מקורית, ואנחנו מבקרים בה כל הזמן ולא מסוגלים לברוח. היה לי סיוט מתמשך בגלל תראומה שקרתה לי (ואין לי עדיין מושג למה ואיך היא קרתה), ולקח לי כמה שנים עד שהצלחתי לברוח. scary, isn't it?
אני מאמינה שהתאוריה שלי אפשרית, כלומר איך אפשר לדעת כשאנחנו יודעים בערך כלום על המח האנושי? ומעניין אם זה קורה גם אצל כלבים. *^*
אשמח לפתוח פה דיון, רק שאף אחד לא קורא את הבלוג שלי, אז זה חבל לי וזה -,-
כי זה עניין מעניין כוסעמק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שיר קטן שכתבתי לשירותכם:
איזו מן סיבה
וההבעה
על פנייך כשאני לוחשת
סליחה
לא בכוונה
הכל היה...
תאונה.
היא הסתכלה, מהמשקוף
והיא חיפשה את הסיבה הנכונה
והשמלה שלבשה, והמחשוף
אותה אותה אני רוצה אני רוצה
את שיערה, אספה ברשת
ונראתה כלואה כמו ציפור, בכלוב
ועם גופה, העירום ניגשת
רוצה אותה חופצת בה כך שוב ושוב
איזו מן סיבה
וההבעה
על פנייך כשאני לוחשת
סליחה
לא בכוונה
הכל היה...
תאונה.
אז היא שכבה, כך לצדי
ולא יכולתי שלא לגעת בגופה הדל
היא חייכה, זה רגש חד-צדדי
היא רק רוצה וגם אני וזה חבל
למחרת, כשהתעוררתי
נערת החלומות שלי כבר נעלמה
ובעיניי, כבר לא ראיתי
הן נמלאו בשטף קר ובאימה
איזו מן סיבה
וההבעה
על פנייך כשאני לוחשת
סליחה
אולי בכוונה
דחיפה קטנה והנה את נופלת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רב השירים שלי מדכאים. אני לא יודעת אם זה נחשב מדכא, אותי זה מדכא. זה מזכיר לי שהייתה מישהי והתנשקנו אבל לא יצא שום דבר מזה, רק גרמתי לה להצטננות המסכנה -.- חשבה שהיא אוהבת אותי? בולשיט.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
וסיפור, עדיין לשירותכם:
עדן קם מוקדם באותו בוקר, בלי כל סיבה הנראית לעין. הוא הזיז את הבוקסר של אתמול מהמיטה ברגליו הגדולות, והמיטה התייפחה כשקם במהירות. טודי ליקק לו את הרגל, מבקש שיוציא אותו לסיבוב.
"בסדר," לחש עדן בעייפות. "קלטתי."
הוא לבש את הסווצ'רט האדום, מכנסי ג'ינס שמצא זרוקים על הרצפה ומגפיים אפורים. הוא ירד במדרגות העץ המעגליות וטודי אחריו, זרק עליו מעיל ועצר מול שולחן המטבח.
"בוקר טוב, אמא," הוא לחש בחיוך. התמונה שלה חייכה אליו בחזרה. הוא המשיך ללכת, באיטיות ובעייפות, מפהק יותר ממה שבן אדם רגיל מסוגל לפהק במשך כל החיים שלו. את שיערו הכהה ואוזניו כיסה בכובע גרב לבן, ויצא את הבית.
"טודי! אליי! טודי!" הוא קרא, וכלבו הנאמן עוקב אחריו בתוך השלג שהספיק להתערם בחצר האחורית. "בוא ניסע לכיכר."
הם נסעו בקטנוע הישן של עדן (זה עם המושב הנוסף מצד שמאל) שפלט עשן וקרטע בעייפות גם הוא. עדן רק נאנח כשהגיעו לכיכר הלבנה משלג ושחרר את כלב הבוקסר מהמושב. הם הלכו לאורך השביל, ועברו כמה שכנים ומכרים של עדן.
"בוקר טוב, נערי!"
"מה אתה ער בשעה כזאת?"
"מה נשמע, אחי?"
"כלב יפה יש לך."
עדן רק הנהן לכל עובר, מנסה לחייך (והתוצאה הייתה חיוך מעוקם שרק גרם לכולם לחשוב שמשהו לא בסדר). היה קור אימים בבוקר שכזה, והוא רעד וקילל בשקט על זה שלא לבש משהו מתחת לסווצ'רט הארור. לכן כשראה את המסעדה של עידו הוא התחיל לרוץ ולהודות לעולם שיש שם אש דולקת. טודי ישב במרחק מה, ליד האש, מתחמם לו גם הוא.
עידו צחק כשראה את עדן משקשק ויושב מחובק ליד האש. "קר היום, בהחלט. מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מקודמת?"
"למ-מה כולם נש-נשמעים כל כך מו-מופתעים שאני ער ב-ש-שש בבוקר?" ענה עדן בתוכחה והמשיך לרעוד. עידו הביא לו עוד שמיכת צמר וכוס שוקו חם, כשנכנס עוד לקוח ואחד העובדים כבר טיפל בו.
"אני לא הראשון שאומר את זה, הא?" אמר עידו וגירד את שיערו הקצרצר. עידו רק הביט בו בתוכחה גדול יותר, לוגם מהכוס החמימה. "טוב, זה בגלל שאתה, אתה יודע, לא נוהג להתעורר בשעה כזאת מאז-" עידו השתתק באמצע המשפט. המסעדה נהייתה שקטה יותר, מובן שהם שמעו את השיחה. ומובן שהם ידעו מה המשך המשפט. כולם ידעו את הסיפור של עדן.
עדן רק הכניס את האף לתוך השוקו המהביל שבידיו ונשם במהירות. "עידו. אתה יכול לומר את זה, זה לא משנה לי."
עידו רק הביט בו מהכיסא שעליו ישב, מחייך בהתנצלות. "די עכשיו, די. בוא נדאג שיהיה לך חם שוב, בסדר?"
-
מה קרה לפני 11 שנים? עדן לא זכר במפורט. כל מה שידע זה שכל מה שהיה לו זה אח ואמא, ועכשיו שניהם אינם. הוא ידע שהם מתים, אבל הוא היה קטן מדי בשביל להבין מה קרה. אבל כל הכפר יודע, כמובן שכולם יודעים. הם רק לא רצו לומר לו.
הוא גילה את זה בעצמו, כששמע את השיחה של עידו ויאן בחדר ההסקה. הוא ירד לקחת כמה עצים לאח שבביתו, כשראה את גבו הצר של עידו ואת צדו של יאן, בפנים חמורות. הוא התגנב, דבר שקשה מאוד לעשות כשאתה כבר בן 16 ויש לך גוף של בן 17, והתחבא מאחורי ערמה של גזעי עץ הקשורים בחוט.
"אני לא מאמין שהעלית את הנושא הזה בכלל," אמר יאן. פניו נראו מפחידים בחשכת החדר, כשרק חצי מהן חשופות לאור. " אתה יודע שהוא לא צריך לדעת."
עידו נאנח. "הוא ידע בסופו של דבר. הוא כבר בן 17 עוד מעט, למען השם! כמה זמן אפשר להסתיר ממנו את זה?"
"הוא לא גדול מספיק. הוא לא יתנהג באחריות." יאן עצם את עיניו. "הוא ינקום. הוא יהרוג אותו."
"הוא לא!" עידו צרח את המילים האחרונות בקול. "עדן לא יעשה דבר כזה! אני..."
"לא אכפת לי מה אתה חושב! זה לא הזמן, אז אתה תסתום את הפה הארור שלך!"
עידו איגרף את ידיו בזעם, אבל לא אמר דבר. הוא רק הנהן ולחש משהו באוזנו של יאן. עדן הבין לפי תנועות השפתיים.
"שלא תעז לגעת בו."
עדן נשך את הלשון בשביל לא להתעצבן על יאן, האדיוט הזה, ולקום ולתת לו מכת אגרוף הולמת או משהו. כלומר, מי הוא חושב שהוא? לא רק שהוא דיבר אל עידו ככה, הוא גם מנסה להסתיר ממנו את האמת. אבל הוא גילה דבר אחד. הוא גילה דבר אחד ששום דבר שיאן או עידו יאמרו לא ישנה. כי מי שזה לא יהיה שאחראי לכך,
הוא כן ינקום. והוא כן יהרוג אותו.
-
עברו כמה ימים מאז השיחה. עידו התנהג כרגיל; כך גם עדן. אבל היה מתח באוויר, וכל אזרח שלא היה רגיל בו היה מרגיש אאותו מקילומטרים. יאן, אחיו של עידו, לא נראה מאז, ועדן רק נשם לרווחה. הוא לא רצה להתמודד איתו עכשיו. מספיק התכנון- התכנון לנקום. ולרצוח את מי שהעז לגעת במשפחה שלו.
"אני אהרוג אותו," עדן הבטיח לעצמו. "ואת הראש שלו אני אתלה לראווה על התקרה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְְ
אז... המשך יבוא? ((פרצוףתוהה))
((פרצוףחמוד))
((סתםעודפרצוף))
יאללה ביייייייי
נתראה
זה מה שיש לי לומר
להת'.
LADY Q IS HERE FOR YOU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת