The Flying BooBs

אז כנראה שיש פרק שני? מה? טוב...

לפני זה... אני חושבת שגיליתי שאני מזוכיסטית. כלומר, באופן נפשי (אוהבת שמרחמים עליי ושמכאיבים לי באופן נפשי בכללי), בקשר לכאב פיסי אין לי מושג. זה נראה כל כך ברור עכשיו! וזה דופק לי כמה דברים. לעזאזל עם הרצון שלי לפגוע בעצמי (נפשית). ארג, נראה איך זה ימשיך-

תהנו בינתיים מפרק שתיים (מה? איך?!)

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שני: רצונות לא רציונליים- הרגשות של לפני ואחרי

עברו 3 שבועות מאז שהתחלתי לצאת עם אלעד, חבר הילדות הטוב שלי, וזה לא מרגיש לי שונה יותר מלצאת עם בחורה, או פשוט להישאר כמו שהיינו לפני הconfession שלו כביכול- הוא לקח אותי לקניות איתו (כמו תמיד), אכלנו במסעדות (כמו תמיד) והמשכנו לשחק בפלייסטישק במקום ללמוד לבגרויות (כמו תמיד). הדבר היחידי שלא היה נורמאלי בסיטואציה הזו זה שבכל פעם שנמצאנו לבד בבית היינו מתמזמזים- אלעד התמזמז. אלעד. אני פשוט זרמתי.

מעניין כמה גברים היו לו בחיים שהוא נראה כל כך מומחה.

איזה חרא זה.

אני לא מרגיש שוני, וזאת הבעיה. איך אני אמור לצאת על גבר ולא להרגיש שוני, בשם כל הכבשים שבעולם?!

אולי זה בגלל שהוא כל כך קרוב אליי, שאני לא מרגיש שום דבר שונה. כמו שהזכרתי, אני והוא אפשר לומר יצאנו מהרחם ביחד. אני לא יודע אם זאת אהבה, וזאת אהבה, אבל איזו מן אהבה בדיוק?

קבעתי להיפגש איתו בשדרות שליד הבית שלי בבוקר אחד. השדרה הייתה יחסית ריקה, ואפשר להבין למה; היה קר יחסית לחודש ינואר, קיללתי בלחש שלא לבשתי משהו חם יותר מסווצ'רט שהתחלתי לפרום מהלחץ. איזה לחץ? לחץ של 'אני הבויפרנד שלו ויש לו יום הולדת בעוד יומיים ועדיין לא קניתי לו שום דבר ו-SCREW WITH THIS'. בויפרנד, הא...

"איתי!"

הוא צעק מצד הרחוב, עושה תנועות רחבות עם הידיים. ניפנפתי לו בחזרה וסימנתי עם האצבע שיבוא. הוא התחיל לרוץ לעברי, לבוש בצעיף ארוך סביב הצוואר, מעיל אפור על המותניים ומגפיים גבוהות על הג'ינס. ולחשוב שהוא בן 16 עוד יומיים... מבחינה גופנית עדיין נראה לי 15 וחצי, אבל הוא רק late bloomer, מה שעושה אותו חמוד יותר...

מה אני חושב?

הוא התנשם מהריצה ונשען על ברכיו עם ידיו, מרים את ראשו ומביט בי, מחייך חיוך מלא בהתרסה. "יכולת לרוץ חצי מהדרך בעצמך, רשע אחד."

"תתמודד," אמרתי בהחלטיות, ומפי יוצאים אדי קור. "אני צריך להתמודד עם זה שקפוא לי."

"הריצה הייתה מחממת אותך," הוא סינן ועשה פרצוף שהצחיק אותי. המשכנו להתקדם ברחוב, כשאלעד אמר, "מתי התגלחת פעם אחרונה?"

"הא?"

"מתי התגלחת-"

"שמעתי. למה אתה שואל?"

"כי גדל לך זקנקן," הוא אמר והעביר אצבע על הסנטר.

"וואלה," שמעתי את עצמי אומר בהשתהות.

וזה היה אמור להיות סימן לנשיקה?

כי הוא רק חייך ועצם את העיניים האסייתיות שלו וליטף את הלחי שלי. ואז הוא המשיך ללכת, נותן לי לפגר מאחוריו קצת.

לא הייתי בטיימינג?

אני לא מבין אותו.

אז מכיוון שהאגזוז המזוין של המכונית הישנה שלי הפסיק לעבוד, ביקשתי מבן ולורה הלוואה קטנה לרכבת לחיפה, והם הסכימו בשמחה. אלעד הודה להם בעצמו בנימוס, ונסענו באוטובוס לרכבת סבידור.

אני חולה על רכבות. זה המקום היחידי שאפשר להטעין את הפלאפון שלך ולשבת ולהירגע, להביט בנוף היפה שמחוץ לחלון.

רק שהפעם הנוף היפה היה בתוך הרכבת.

כל הרכבת הייתה מלאה בנערות שופעות בגילאי 17-18 (נוסעות למסיבת ברכה לפי חזיות בגדי הים שבלטו בחולצות השקופות.) כמובן שהכוונה ל"שופעות" זה מפותחות-מבחינה-גופנית. יכולתם לראות כל גבר ברכבת מרייר במקום שבו ישב, מתחת לעיתון פוסט שקראו. גם אני לא יכולתי להפסיק ללטוש בהם מבט.

"הי, אלעד, 'תה קולט? תראה את הסקסאפיל הזה-" התחלתי לומר, כשקלטתי אותו נועץ מבט בחלון באדישות. הו, כן. אלעד הומוסקסואל. אוי, שיט. מיהרתי לעבור לשבת לידו במקום מולו, דואג שאולי הכעסתי אותו. "אה.. אלעד... איך אני אסביר את זה..."

הוא רק נאנח, וכשהסתובב בחזרה חיוך היה מרוח על פניו. השינוי הפתאומי מהאדישות לשמחה המוזרה הזאת הפתיע אותי עד כדי כך שהתחלתי לגמגם. "אה.. אה..."

"להסביר מה?" הוא אמר, עדיין מחייך. "אתה סטרייט, לא ככה? שכבת כבר עם בנות כאלה, לא ככה?" הרכבת התחילה לנוע והבנות התיישבו במושבים שלהן, לא הבחנתי כל כך. "לא הייתי מצפה ממך לתגובה אחרת."

כיווצתי גבות. "אתה לא כועס?"

"לא כועס."

"באמת?"

"באמת."

"בטוח?"

"אני עייף, איתי. אכפת לך אם אני אניח אלייך את הראש?"

הנהנתי באוטומטיות. הוא נשען עליי ועצם את העיניים, והשיער שלו נפל לו על הפרצוף. הוא כיווץ את הרגליים הארוכות שלו כך שהברכיים נגעו בשלי. העברתי יד מאחוריו וליטפתי את השיער שלו, אבל המבט שלי סטה לבנות בספסל ממול. הן קלטו את המבט שלי, קרצו בפלרטוט והאדמתי קצת, מחייך. אה, רגע. אני לא יכול לעשות את זה. אני בתקופת נסיון כאן! למה אלוהים מנסה להכשיל אותי בלנסות לספק את חבר הילדות\בויפרנד (הכחשה) שלי?

בשם כל הכבשים.

הן התחילו להימרח בקרם הגנה, ברכבת.

ניערתי את המח הדפוק שלי. stop looking at these chicks, הוריתי לעצמי. אלעד נשם בשקט, והמקום בו נשען עליי נעשה חם יותר. אני רוצה לחבק אותו, חשבתי לשנייה. ואז הן התחילו למרוח את הגב אחת לשנייה. אילו מן בנות עושות דבר כזה ברכבת?! רגע, אני מרייר? אני פאקינג מרייר רק מהמראה הזה? הייתי צריך לקחת עיתון פוסט כמו כל האחרים. הבנות קלטו אותי שוב, וצחקקו, מה שגרם לי להסמיק שוב.

"איתי..." שמעתי מלמול. נחנקתי, הוא היה ער כל הזמן הזה? "תתקרב רגע."

בלעתי בקול, מחייך בבהלה. "מ-מה יש?"

"תתקרב."

התקרבתי.

"יותר, תתכופף, שאני אוכל להגיע לאוזן שלך."

התכופפתי. הוא עדיין היה ישנוני קצת, אז הנשימה שלו הייתה רדודה ועשתה לי צמרמורת. 

"תפסיק להסתכל על בנות אחרות כשאתה יוצא עם מישהו. זה לא מכובד."

זה היה הקול הכי מפחיד ששמעתי כל החיים. הנהנתי נמרצות, חושב על איך להתנצל והראש הסתובב לי מחשיבה. ואז אלעד נשך לי את האוזן.

"אווץ'," אמרתי. "א-אני לא אעשה את זה יותר,סליחה. זה- אווץ', תפסיק!- זה היה הֶרגל."

"אני יודע," הוא אמר בין נשיכה לנשיכה. "היית מביא אותי למועדונים בתל אביב להכיר בחורות כאלה, אם אתה לא זוכר."

האוזן שלי כבר האדימה מנשיכות. באמת, אבל- אפילו האקס גירלפרנדס שלי לא היו נושכות אותי! כלומר, זה סקסי והכל (אני אשכרה אומר כאן שאלעד סקסי? די כבר לחשוב, מח אדיוט), אבל זה פאקינג מוזר.

ואז הוא ליקק את המקום שבו נשך, וזה העביר בי את הצמרמורות. מוזר שאף אחד לא שם לב, חשבתי. אולי זה כל כך ברור שדבר כזה יקרה, שהם בכלל לא חושבים שזה מוזר (ציניות. רק ציניות). טוב, וואטאבר. בתחנה הבאה אנחנו יורדים.

מתברר שכל ה"שופעות" (ככה אני אקרא להן) ירדו בתחנה שלנו. אלעד רק שתק ברוגז, ואני שתקתי בכאב על מותה של אוזני הימנית. בחיפה היה קור מקפיא עוד יותר, והתחלתי לרעוד כמו משוגע. אלעד שם לב כמובן (שמשהו יעלם מהעיניים שלו?).

"ממש קר לך, הא?" הוא אמר, והקול שלו התרכך קצת. הנהנתי במרץ, מנסה להמריץ את מחזור הדם הקפוא שלי באזור הפרצוף. הוא הוריד את הצעיף שלו וכרך לי אותו סביב הפנים, מהדק אותן בידיו הקפואות. "יותר טוב?"

מזל שהוא כיסה את האזור שהפכתי בו לאדמדם.

הנהנתי, והוא חייך חיוך של  'אני שמח'.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הגענו למסעדת הבשרים שבשבילה נסענו עד כאן. סוף סוף מקום עם הסקה! זה היה כל כך טוב שהתחלתי לצחוק וגרמתי גם לאלעד לצחוק. אני חושב שהוא שכח את עניין ה"שופעות" וסלח לי. מקווה בכל מקרה.

אבל זה מוזר, איך שאני מגיב להתנהגות שלו. מי אמר שכשהוא מתקרב אליי הכוונה שהוא רוצה להתנשק? מי קבע את החוק הזה? הגוף שלי נדרך בכל פעם שהוא עושה משהו, אפילו תנועות רגילות של טפיחה על הגב מקפיצות אותי. זה כאילו שאני... מחכה שהוא כבר יעשה משהו? כלומר, זה בלתי אפשרי, נכון?

ישבנו בפנים, מול האח, הזמנו כמה בשרים.

"מרגיש יותר טוב?" הוא אמר לפתע כבדרך אגב, אבל הוא נראה קשוב ומודאג. זה גרם לי להרגיש טוב.

"כן, כן. הרבה יותר טוב, היה קפוא בחוץ, לא ככה?"

"לא ממש הרגשתי. אבל יש לי לחץ דם גבוה, אז הגוף שלי חם רב הזמן." ואז הוא ניסה להיזכר. "אמרתי לך את זה פעם, לא?"

רק מהמשפט הזה גוף שלי נדרך שוב. נו באמת. הוא רק אמר שהגוף שלו חם, הוא לא התכוון לשום דבר מוזר.

"איתי?"

"הא?"

הוא הקליק באצבעותיו, עד שהבנתי שהוא רכון מעליי עם מבט מודאג. "אתה בטוח שלא חטפת איזה צינון? אתה אתי בכלל?"

הלב שלי הלם במהירות. הוא היה כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את הנשימות שהוא נושם ולראות את איגלי הזיעה שהצטברו לו על המצח. הבטתי בו במבט של 'אני רוצה לומר משהו, אבל לא מצליח' והתחלתי להיכנס לטרום-פאניקה מהחום והכל היה כל כך חם פתאום ו...

אלעד הביט בי באותו מבט. לא אותו מבט שלי, אלא אותו מבט שהביט בי באותו יום כשהתנשקנו בפעם הראשונה. הוא משך קצה אחד של הצעיף (שעדיין היה עליי), כרך אותו מאחורי צווארו כך שהסתיר את הפרצופים של שנינו ורכן. ואז התנשקנו.

ופרץ חם נוסף התפרץ לי לכל האיברים. מוזר, חשבתי. זה לא קרה בפעמים האחרות כשהתנשקנו, אז זה היה תפל מצדי, לא חשבתי על זה יותר מדי. אבל עכשיו, הלהט... והחום במסעדה הזאת... והשפתיים שלו קרירות ונעימות על הלוהטות שלי...

הוא שחרר מעצמו את הצעיף ושוב כרך אותו סביב הצוואר שלי, ישבתי משותק. הוא חייך בממזריות וחזר לשבת מולי, מרוצה מעצמו. לא ידעתי מה הייתה ההרגשה הזאת.

"אלעד..." התחלתי לומר, כשהמלצר הפריע באמצע ופינה את המנות הראשונות, וכמובן שאל אם נרצה עיקריות. אלעד עשה בשפתיים 'אל תשכח את מה שרצית לומר' ופנה למלצר, מזמין כבש והרבה יין אדום (כמובן שאז הפכנו לפתע לבני 18 ומעלה).

מה בעצם רציתי לומר?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"הארוחה הייתה מעולה! אני כל כך מלא שאין לי כח לחזור הביתה," אלעד התלונן. נאנחתי. הוא לא היה קל (במיוחד לא אחרי כל מה שבַּלַס, המטורף) והכביד לי על הגב כמו אבן ענקית. אחרי שהוא שתה כל כך הרבה יין (ומי אני שאעצור אותו, גם אני שתיתי, אני פשוט טוב יותר בשתייה ממנו) הוא פשוט התחיל למלמל שטויות והלך בזיגזג, עד שלא הייתה לי ברירה אלא לסחוב אותו על הגב.

"פשוט תסתום את הפה, אדיוט," מלמלתי וסידרתי אותו על הגב באופן נח יותר. אם ניקח מפה אוטובוס לתחנת הרכבת זה יהיה אפשרי...

"אל תדבר אליי ככה, איתיייי," הוא משך את ההברה האחרונה במתיקות. להגיע לרמה כזאת רק מיין אדום! אח, התמימות.

"אני אדבר אלייך איך שבא לי," אמרתי. "עכשיו תהיה בשקט. מספיק קשה לי גם ככה."

הוא השתתק לרגע, ואז הוא רכן קרוב לאוזן השמאלית שלי.

שיכור אדיוט!

"תפסיק עם זה כבר," מלמלתי כשהוא התחיל שוב לנגוס לי את האוזן הארורה. זה שלח גל חדש של צמרמורות לגוף שלי בכל נשיכה, ולא הבנתי למה. אני מזוכיסט או משהו? למה אני אוהב את זה? למה זה גורם לי להרגיש...

ואז, כמה כלב שנשך את הבעלים שלו והבין שזה לא בסדר, הוא ליקק אותה. "הממ," אמרתי. מצרמורת נוספת. גל חום. למה אני...?

"האוזן של איתי הכי טעימה, מכל האוזניים בעולם." הוא ליטף את השיער החום שלי. "אני אוהב אותך. מאוד אוהב אותך. אמרתי לך את זה פעם?" והוא התחיל לצחקק.

"כן," אמרתי. "אמרת."

"הו," הוא הרהר בכך. "איתי זה איתי. כמה זמן אהבתי את איתי...? מאז ש..."

ואז הוא נרדם לי על הגב.

מאז שמה?

ברכבת אלעד כבר התחיל להתעורר מהיין והביט בי בחוסר הבעה עד שהתחלתי לדאוג. ואז הוא פשוט נשען עליי שוב.

"מה רצית קודם?" הוא מלמל, עוד שנייה נכנס לשינה.

"הא?" מה רציתי?

"מה רצית לומר לי קודם, במסעדה?"

אה... זה. מה באמת רציתי לומר לו? בלהט של הרגע, מה זה היה? זה לא ששכחתי. אני פשוט לא מאמין שחשבתי לומר לו את זה.

"אני חושב שזה היה..." לחשתי. הוא הביט בי במבט מזוגזג. "אני חושב שאני מתחיל..."

לא הייתי צריך לסיים את המשפט בשביל שהוא יבין. הוא עצר את הנשימה לשנייה, וחייך. "אני שמח," הוא אמר. "אני ממש שמח."

הרצון שלי לאלעד השתנה ביום אחד. או שזה היה בשלושה שבועות והסתיים להשתנות רק עכשיו?

זאת תשוקה? רצונות שלא בשליטה שלי?

ומה לקנות לו לפאקינג יום הולדת אני לא יודע.

אח, איזו קריעת תחת.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שני סוף.

מעניין אם יהיה גם פרק שלישי (אוהו, אני אתעלה על עצמי אם כן!)

ולמי שעוד לא הבין- אלעד הוא נער אסייתי. נער אסייתי עם עור מוקה (כמה מן שזוף כזה) ועיניים צרות ושיער שחור קצר. ואיתי... איתי נע בן חום לבלונד (שטני כזה?) ואני חושבת שהוא אשכנזי.

have a good day, gentlemen.

LADY Q IS HERE FOR YOU