הנה הפרק השלישי (איך ומתי? למה. למה אני מכאיבה לעצמי מזוכיסטית שכמותי). תזכורת למי שמצטרף עכשיו-אלעד הוא אסייתי חום-עור וחבר ילדות של איתי, בחור שאני לא בטוחה אבל נראה לי שאשכנזי, בלונדיני-שטני-חום ועכשיו גם די החבר שלו בקטע הרומנטי. כל ההומופובים שבינינו, מוזמנים לסבול או להתחפף.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק שלישי: הפחד שחוזר והמרפא שלו
כמו שכבר הזכרתי, לצאת עם אלעד זה לא רחוק מלצאת עם בחורה. חוץ מהקטע של הלמטה, כמובן. הוא מתנהג כמו אחת (בקטע של 'קלוט את הלק החדש שלי' ו-'אל תיגע לי בדובון, אדיוט!'). למרות זאת אני מרגיש כמו בחורה בעצמי בקשר המוזר הזה שלנו-בנסיון. נסיון, גאדאמיט.
היום הולדת שלו היה במרחק של יום אחד בלבד, ועדיין לא ידעתי מה לקנות. אולי אני אקנה לו משחק של פוקימון ל-xbox וזה יספק אותו? אח, אבל מה אם יש לו כבר אחד? אולי איזו עוגה חמודה עם קרם. לא, בלתי אפשרי, אני לא אצליח להחזיק מעמד מספיק זמן בשביל להימנע ולאכול אותה בעצמי. אז מה אני כבר יכול...?
מה קניתי לו בשנה שעברה? אה, כן. משחק פוקימון ל-xbox. אז כן יש לו אחד, איזה חרא.
נגמרו לי הרעיונות.
למה הכל כל כך מסובך?
זאת ה-קריעת תחת.
הסתובבתי בשוק, מחפש משהו יאה מספיק בשבילו. מה עם חולצה? כן! חולצה תהיה מושלמת. זה לא יקר מדי, לא קשה להשיג, והוא יהיה מרוצה גם אם הוא לא יהיה מרוצה (אני אכריח אותו לאהוב אותה). איך לא חשבתי על זה קודם? טוב, הוא אוהב חולצות רחבות וכאלו עם כתפיות, שאני אבין את הטעם שלו. כשפניתי לרחוב צדדי, כי ידעתי שיש שם חנות בגדים מגניבה, נתקלתי במישהי. טראח!
היא החליקה בגמלוניות והשקיות שהחזיקה התעופפו לכל עבר. מיהרתי לאסוף אותן ולעזור לה לקום. "אני כל כך מצטער, גברתי-"
"לא, זאת אשמתי- איתי?" היא מצמצה.
"הא?" היא מכירה אותי?
"איתי! הרבה זמן!" היא חייכה וכמעט הפילה את השקיות שלה שוב. "שיט. יותר מדי שקיות." היה לה שיער חום כהה שנקשר בגולגול עגבנייה, והיא הרכיבה משקפיים על עיניה הירוקות הכהות. היא לבשה טייץ שחור וחולצה ירוקה צמודה, ועל רגליה היום מגפי גשם חומות. מי זאת?
"אה..." התנצלתי. "אני אשמח אם -תני לי קצת מהן, אני אעזור לך- תרענני לי את הזיכרון? אני מצטער שוב."
לקח שנייה עד שהיא קלטה. "הא? אתה לא זוכר אותי?"
"מצטער," אמרתי שוב. אני חייב להפסיק לומר את המילה הזאת.
"זה בסדר, קורה," היא אמרה בקול אגבי. "השם 'יוליה' אומר לך משהו?"
"יוליה... יוליה?" תהיתי לרגע. אה. "יוליה!"
"נזכרת," היא חייכה. כן, נזכרתי. יוליה הייתה... היא האקסית שלי. "הגיע הזמן באמת."
"מצטע- ז'תומרת, סליחה והכל," מיהרתי לומר.
"מה דעתך להזמין אותי לקפה במקום להתנצל כל הזמן?"
"אז שמעתי שעברת לתל אביב," היא המהמה. הנהנתי. "מתי זה קרה?"
"בתחילת השנה," לגמתי מהקפה שלי. "לאמא היו בעיות כספיות, אז שכרתי דירה לא רחוק מכאן ועברתי לתיכון עירוני במרכז. מה את עושה כאן?"
היא שתתה את הסיידר תפוחים שהזמינה ("חשבתי שרצית קפה?") וסידרה את המשקפיים על חוטמה. "ביקרתי בת דודה. אז אתה גר קרוב? וואי, כל כך הרבה זמן עבר. אפילו שכחת ממני."
האדמתי ממבוכה. "הרבה דברים קורים סביבי, אל תקחי את זה ללב, יוליה."
"אל תדאג, לא לקחתי," היא חייכה. "האמת שאני נשארת אצל בת דודה שלי השבוע, תהיתי אם נוכל לשמור על קשר?"
"באיזו כוונה?"
"אתה יודע... נוכל לצאת לקניות ביחד או משהו. סתם להחזיר זכרונות." היא גירדה את הראש, סימן ההיכרות שלה. מה שגרם לי לחבב אצלה בתחילת הקשר שלנו.
יוליה בת 19, אם אני לא טועה. יצאנו ביחד במשך חמישה חודשים בערך, כשהייתי בן 15, וזאת הייתה תקופה שאני לא אשכח. הייתי מופתע מכך שמישהו שמבוגרת ממני בשנתיים יוצאת עם בחור כמוני. אהבתי אותה מאוד, יותר מכל בת אחרת שהייתה לפניה. ואז באה הפרידה כמובן.
"להחזיר זכרונות?" ואז הכל בא, עלה על פני השטח. זכרונות מכוערים שהטבעתי מזמן. זה רק החזיר לי כאב, לא יותר מזה, כאב שלא רציתי להיזכר בו. כאב שהדחקתי.
ואני יודע למה שכחתי אותה.
היא החזיקה לי את היד, והיד שלה הייתה עדינה ורכה. "תקשיב. אני לא רוצה שתרגיש פגוע. אל תדאג, רק כידידים, בסדר?"
לא לדאוג? "למה לי לדאוג?" עניתי במהירות. רציתי להכאיב לה כפי שהיא הכאיבה לי. "אני לא רווק יותר."
"הא?"
"אני מתראה עם מישה- מישהי."
"אה." היא רק חייכה בטיפשות והחזירה את היד שלה לחיקה. "אני שמחה בשבילך."
את שמחה בשבילי?
אל תעשי לי טובות.
"אמ... אז בוא ניפגש השבוע. מה הכתובת שלך?" היא הוציאה נייר ועט מהתיק שלה בגמלוניות. נאנחתי. אוקי, חשבתי. ידידים. אוקי. אני יכול להתמודד עם זה, כל עוד אלעד לא יגלה...
אלעד?
אלעד.
מתנה.
אח, שיט.
"אני- אני חייב לזוז!" קמתי מהשולחן ופתחתי מהר את הארנק, זרקתי שטר של עשרים ו-10 שקל טיפ.
"מה? למה פתאום?-"
"תקשיבי. הפלאפון שלי נשאר אותו פלאפון. תתקשרי אליי כשתרצי לבוא, אני חייב לעוף." חטפתי את המעיל שתליתי על הכיסא ויצאתי מבית הקפה במהירות. איך שכחתי? איך לעזאל שכחתי, כשכל מה שחשבתי במשך איזה שבוע היה על זה? מה לא בסדר איתי?!
יוליה באה משום מקום. מבלבלת אותי.
אני לא יודע כבר. לא יודע...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"הלו?"
"אלעד."
"מה קורה?" הוא נשמע ישנוני.
"הערתי אותך? שאלתי בדאגה.
"לא, זה בסדר."
ישבתי על המיטת מטר וחצי שלי, הראש בין הרגליים ומחזיק בקושי את הפלאפון. "אתה... עסוק?"
שתיקה קצרה. "לא, רוצה שאקפוץ?"
מה אני עושה? אני מפחד כל כך. הפחד שלי חזר לחיים שלי בדמות הבחורה הזאת, ואני מתקשר למי שאני לא רוצה שיידע על זה שהיא חזרה בכלל. כי למי התלוננתי הכי הרבה באותה תקופה? לאלעד. למי בכיתי בפחד? לאלעד. למי סיפרתי איזו בת זונה זאת היוליה הזו? לאלעד. ואיך שאני מכיר אותו הוא רק ישמע את השם שלה, ידאג למצוא אותה וידאג "לטפל בה", ואני לא רוצה את זה.
"איתי? אתה על הקו?"
"אה.. כן, כן. לא משנה, נראה אותך מחר."
שתיקה נוספת. "אם יש בעיות, תדבר אתי. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי."
העברתי אצבעות בשיער. "אני יודע."
"נשיקות."
ניתקתי.
שכבתי על המיטה, הרגשתי את הראש מסתחרר. כשאני נזכר במה שקרה, אני לא יכול לנשום. קמתי באיטיות וזחלתי למטבח לשתות משהו, איזו בירה אולי. יופי, איתי. זאת הדרך שלך להתמודד. אולי פשוט תזיז את התחת הדפוק שלך ותלך לאלעד? או אפילו לאנה או לבועז, חברים טובים הם מה שיעזור לך להירגע עכשיו. לא בירה מסריחה.
כמובן ששתיתי את הבירה הארורה.
ועוד אחת. ועוד אחת.
הייתי חצי מעופף כשהיא התקשרה.
"איתי? תגיד, אכפת לך אם אני אקפוץ עכשיו?"
"לא..." אמרתי בעירפול. מה שהתכוונתי לומר היה 'לא רוצה שתתקרבי אליי... לא רוצה שתבואי...'
"אה, ייאי! אז מה הכתובת שוב?" היא אמרה בקול מתרגש.
משום מה אמרתי לה את הכתובת.
למה? לעזאזל!
היא דפקה לא מאוחר יותר מדי. רציתי לדפוק את הראש בקיר.
הייתי מסטול. מה עבר לי בראש? להביא אותה לכאן כשהיא הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות? מה לא בסדר עם המח הדפוק הזה?
פתחתי את הדלת. היא הייתה לבושה בחצאית לבנה עד הברכיים וחולצת וינטאג' חומה, וכמובן נעלי עקב, כך שהייתה גבוהה ממני. הבטתי בה בזיגזג, ולקח לי זמן להבין שאני פשוט עומד כמו אדיוט ולא נותן לה להיכנס. "ס-סליחה," מיהרתי לומר.
"אתה חייב להפסיק לומר את זה," היא שרבבה שפתיים וכיווצה את הגבות. "להתנצל. בית יפה יש לך!"
"תודה," אמרתי. היא נעצה בי מבט.
"תגיד, איתי."
"מה יש?"
"אתה שיכור?"
"רק קצת." מצמצתי פעמיים. "זה יעבור עוד מעט."
ואז היא שלחה את המבט. את המבט הזה שפחדתי ממנו כל כך. "יעבור עוד מעט? חבל, אתה נראה הרבה יותר חמוד כשאתה שיכור. שנשמור עלייך שיכור?"
צעדתי צעד אחורה. "אין צורך," מלמלתי. "ב-בכל מקרה..."
היא צעדה קדימה אליי. למה אני משקשק? תעמוד כמו גבר, איתי. אל תראה לה שאתה חלש נגדה! אבל האלכוהול לא עזר בכלל.
לעזאזל עם האלכוהול.
היא חייכה. "אני רואה שלא שכחת את מה שלימדתי אותך, הא, איתי?" היא ליטפה את הלחי שלי. "תהיתי אם תרצה לצאת איתי שוב. אבל אתה תפוס, לא ככה?"
"תפסיקי עם זה," הקול שלי רעד מבלי שיכולתי לשלוט עליו. זה רק גרם לה לצחקק. "אני כבר לא..."
"לא מה?"
"תפסיקי כבר."
היא קרבה את הראש שלה לשלי והביטה בי מעל לעפעפיים הורודות שלה. "אתה מתנהג כמו נערה בת 15, איתי. כזה חמוד..."
בלעתי רוק. לא, אני לא אתן לזה לקרות שוב. לא הפעם. "אני לא..." התחלתי שוב.
"לא מה?" היא נשמה לי על העורף.
"לא חושב עלייך..." נשמתי עמוק בכדי להסדיר את הנשימה, "ככה יותר." הרגעתי את הקול שלי. "אז תורידי את הידיים. אני הולך לשטוף את הפנים שלי ולהתעורר, ואת תשבי על הספה ותשתי כוס מים." הורדתי את היד שלה מהלחי שלי, היא הייתה מופתעת. "no beer for you."
יוליה לא שחררה לי את היד, אז הייתי צריך לתלוש אותה בכח. היא רק הייתה מופתעת, לא יותר מזה.
היא לא חשבה שאני אתנגד אליה, כי אף פעם לא באמת התנגדתי עד עכשיו.
לחיי האלכוהול שנתן לי את האומץ.
היא ישבה כמו ילדה טובה על הספה ובידה כוס המים, כפי שהבטחתי. ישבתי מולה על כיסא, וכבר הייתי עירני יותר.
"אני מצטערת," יוליה לחשה. היא הרכינה את הראש קצת, נראית אומללה. זה לא יעבוד עליי, חשבתי. אני יודע מי את באמת.
"אני לא קטן יותר," אמרתי בקול מתון, לא ממצמץ ולו שנייה. "אז תפסיקי לחשוב שאת יכולה לשלוט עליי."
"לשלוט עליך? בכלל לא התכוונתי-"
"לא אכפת לי למה התכוונת. אני לא פנוי, יוליה." היא משכה באפה בקול, נאנחתי. "אל תבכי עכשיו."
"אני- לא- בוכה," יוליה הרכינה יותר את ראשה. נאנחתי שוב. כל בן אדם נורמאלי היה מרגיש נורא באותו רגע, אבל לא נשארה לי טיפת רחמים בשבילה.
"את... את מודעת לכך שפגעת בי באופן המגעיל ביותר שאני יכול לתאר לעצמי לפני שנתיים," אמרתי. היא השתתקה, רק משיכות באף נשמעו מהכיוון שלה. נזכרתי בעבר, זה כאב. "הייתי שבור, כי את פשוט עזבת אחרי זה... ועכשיו את מנסה שוב. לא את זאת שנפרדת ממני?"
"אני לא התכוונתי," היא מלמלה, קופצת על ההזדמנות לדבר. "אני רוצה שנתחיל שוב, מההתחלה. אין לך באמת מישהי עכשיו, נכון?"
נכון.
"אין לי מישהי."
זה נכון.
"יש לי מישהו."
השתעלות מאחוריי. "והוא עומד בדיוק כאן."
הא?
הייתי בטוח שאני עומד לקבל התקף לב כשאלעד הופיע משום מקום, עם מבט מעוצבן על הפנים שלו. נפלתי מהכיסא בבהלה, והוא משך אותי מהחולצה למעלה לעמידה בכח שלא ידעתי שיש לו. ויוליה הייתה סיפור אחר לגמרי. היא נראתה כל כך בשוק שאם לא הייתי כל כך לחוץ זה היה גורם לי לגחך. "אלעד רוסו? מה?-"
"מה אתה חושב שאתה עושה!" אלעד התעלם ממנה לחלוטין, מה שגרם לה להסמיק כמו עגבנייה. התחלתי להזיע בעצבנות. "מה לעזאזל עובר בראש שלך?"
התחלתי לגמגם. "מ-מ-מה אתה עושה כאן-"
"למה לא סיפרת לי שהזונה הזאת קפצה לבקר?!"
"הי!" היא קפצה. הוא שלח לה מבט שבהחלט גרם לה לסתום את הפה.
"אני אמור לנחש את זה בעצמי? אמרתי לך שאתה יכול לסמוך עליי בהכל!"
איבדתי שליטה בקול שלי. איבדתי שליטה בהכל בכללי. "חכה, שנייה, תקשיב לי..."
שריר התכווץ לו במצח מהעצבון. "למה לי להקשיב?"
"זה לא מה שאתה חושב, באמת שלא, אם תתן לי להסביר- פחדתי... כל כך..."
הוא הביט בי בשקט. "יש לך מזל שאני בכלל אוהב אותך. דבר."
"זה רק גורם לי לרצות להחטיף לה עוד יותר," אלעד מלמל אחרי שהסברתי הכל, ושלח מבט מוות ליוליה שישבה לידו בכיסא.
"אין צורך," אמרתי. "אני חושב שהיא הבינה."
יוליה הנהנה במרץ.
"שלא תעזי לגעת בו שוב," אלעד יקד, מראה מפחיד שלו. אני ויוליה האדמנו ביחד- היא כנראה מהפחד. אני האדמתי מהמבוכה. ואז הוא פנה אליי. "אני מופתע שאתה לא זה שרוצה להחטיף לה, אחרי כל מה שהיא עשתה."
נשמתי עמוק. "אני אולי לא אשכח... אבל לפחות אני אסלח. אין לי סיבה לנטור לך טינה."
היא חייכה לראשונה מאז שאלעד הגיע. זה היה חיוך אמיתי. "עוד לא וויתרתי, איתי."
אלעד הכה אותה עם האגרוף שלו.
היא המשיכה לחייך, גם כשדם נזל לה מזווית הפה. זה היה קטע מלחיץ.
"זה לא היה הכרחי," מלמלתי לאלעד. הוא רק שילב ידיים ושתק ברוגז, דבר שהקסים אותי משום מה. "תגיד, הוספתי."
"מה?"
"איך נכנסת לבית שלי?"
"די ברור שדרך החלון." הוא אמר את זה כאילו זה מובן מאליו. "אתה בכלל שואל?"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שילחתי את ויולה הביתה, נשארנו רק אני ואלעד. הוא עזר לי לפנות את הבקבוקים הריקים.
"אתה..." הוא אמר. "פחדת על כדי כך?"
שתקתי. לא ידעתי מה לומר. הוא חושב שאני פתטי? זה בטח מה שהוא חושב, אמרתי לעצמי. בטח עובר לו בראש משהו בסגנון 'אני יוצא עם פחדן פתטי שלא יודע לעמוד כמו גבר מול בחורה'. מגיע לי שיחשוב ככה, מגיע לי. מגיע לי מגיע לי מגיע לי-
"תסתכל עליי," הוא ביקש לפתע. הוא עבר את השולחן והביט בי מהגובה הנמוך שלו.
הסתכלתי.
"תתכופף," אמר.
התכופפתי.
הוא הרים את הידיים שלו וערסל את פניי בכפות ידיו. מלטף אותן. עצמתי את העיניים, התמסרתי להרגשה. תפסתי יד אחת שלו ונישקתי אותה, וזה גרם לו להאדים. (לא ציפית לזה, הא?)
הוא עמד על קצות האצבעות ואני רכנתי קדימה. כשהשפתיים שלנו התנגשו שכחתי מהכל. שכחתי מהפחד שהציף אותי, מהזכרונות, מהכאב... הצלקות עוד שם, אבל אלעד היה כמו קרח מרגיע על פצע מזוהם. הוא העביר את ידיו למאחורי הצוואר שלי, נתלה עליי בחיבה. חייך באמצע הנשיקה. התרגלתי לכל הקטע הזה, והוא שם לב. אני חושב שזה שימח אותו.
מעניין אם זה היה בגלל שהייתי כל כך לחוץ,
שזרמתי בקלות,
שהתמסרתי,
לא ידעתי
תשובה מדויקת.
השעון הראה חצות. זה אומר שאלעד בן 16 עכשיו, חשבתי. סוף סוף הוא בן 16, והוא אתי כאן, והוא יודע לנחם אותי הכי טוב.
"תראו תראו," הוא מלמל, מתנתק ממני לאט. לא, אל תפסיק עדיין. "גדלתי בשנה."
"ממ." זה כל מה שהצלחתי להוציא מהפה. הוא חייך וניקה עם האגודל את הרוק מהפה, והעיניים שלו הראו עייפות.
"אז... תגיד, איתי," הוא חזר לקול הביישני שלו. "יש סיכוי ש..."
"שמה?"
"כי פשוט ההורים שלי בחופשה והבית ריק ומשעמם וכל זה.."
נאנחתי. "תגיע כבר לעניין, בן 16 טיפש."
"יש סיכוי שאני נשאר לישון אצלך הלילה?"
אה. מה? מה. רגע.
"הא?"
awww are the drilling
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>ת
פרק שלישי סוף.
לא יודעת אם זה טוב, יש לי חששות. פרק רביעי בדרך? (פאק, באמת? מיי גאד, איך זה אפשרי)
לילה טוב לכל מי שחי בבלוג הזה.
LADY Q IS HERE FOR YOU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת