פעם שנייה שלי היום שאני כותבת את הפרק המחורבן הזה (הוא נמחק לי כי המחשב נפל ונכבה. לעזאזל.)
טוב, נקווה שייצא לי טוב ^~^ פרק רביעי! מהמהמהמה מתי אבל
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק רביעי: על שני נערים ותמונה אחת
הערה: הסיפור הוא על אהבה בין שני בנים.
תקציר מהפרקים הקודמים- אלעד ואיתי חברי ילדות, ומתברר שלאלעד יש קראש על החבר טוב שלו. בינתיים, חוץ מזה,, נכנסה דמות חדשה בשם יוליה, הידועה כאקסית של איתי וכהאחראית לתראומה המסתורית שלו. בכל מקרה, היא לא מתכוונת להיעלם מהשטח בזמן הקרוב. אלעד מתחיל משפטים אבל אף פעם לא מסיים אותם, איתי מבולבל עד לקרשים והאוזניים שלו נאכלות חיות. בכל מקרה, אחרי מה שקרה עם יוליה, אלעד נשאר ללילה אצל איתי, אבל... בעיה?
"אתה רציני?"
"ברור שכן!"
"אבל, איך בדיוק...?"
"פשוט ניצמד ונצטופף, זה אפשרי!"
אנחה.
אין לי שום בעיה לישון באותה מיטה עם אלעד (באמת שלא! אני לא נערה בתולה שחושבת שרק מלישון עם גבר היא תיכנס להריון, כן?), כי בתור חברי ילדות היינו נוהגים לעשות את זה כל שני וחמישי. לישון יחד, אני מתכוון. הייתי מתגנבים על קצות האצבעות במדרגות, נכנסים אחד לשני לחדר ומתכרבלים ביחד (בתור חברים טובים. היינו קטנים. ארג.) אבל זאת כן נהיית בעיה כשאתה נזכר שהמיטת מטר וחצי שלך מיועדת לבנאדם יחיד. אלעד עדיין לא הבין.
"אני פשוט אשן על הספה בסלון," אמרתי ופיהקתי. "תרגיש חופשי לבלות עליה את הלילה."
"אבל, איתי," הוא ניסה שוב. הוא היה לבוש בבוקסר אפור בלבד, ככה שאפשר היה לראות שהוא מגלח את הרגליים עד למעלה וגם את בית השחי שלו. את בית הפאקינג שחי שלו. איזה מן גבר נורמאלי יעשה דבר כזה? השיערות זה סמל הגבריות! "אבל רציתי... 'תה יודע..."
"לא, אני לא יודע, וגם לא אכפת לי. סליחה שאני לא רוצה להיחנק למוות עוד לפני שיגיע הבוקר."
"אבל רציתי..."
"לך כבר לישון," אמרתי וזרקתי עליו כרית. הוא נפל על המיטה בחבטה רכה.
"רשע," הוא מלמל מתחת לכרית.
"לישון, אלעד. אני לא שומע אותך נוחר."
ירדתי במדרגות באיטיות, בעייפות. הייתי כל כך עייף שרק פשטתי מעליי את החולצה ונפלתי על הספה, שוכב על הבטן, עוצם עיניים. גירדתי טיפה את השיער, והתחלתי לחשוב.
המח שלי כל כך דפוק.
הוא אוהב להוריד לי את המצברוח.
כי נזכרתי ביוליה, נזכרתי במה שקרה לא רחוק מחצי שעה קודם לכן. בפחד שעטף אותי, בהשתכרות שלא התאימה לי, בחוסר הביטחון. והכל בגללה, הזונה הזאת. טוב, חשבתי, אני לא נוטר לה טינה יותר. זה מה שאמרתי גם אז בכל אופן, וזה מה שרציתי להאמין בו. אבל איך אני יכול לשכוח? את התקופה ההיא... ואותו יום שהיא באה אליי הביתה, בדיוק כמו עכשיו. רק שאז היא הייתה השיכורה, היא הייתה החזקה, היא הייתה ה...
שמעתי את עצמי מחניק צעקה. אני נכנס עמוק לזה מדי, חשבתי. לחשוב על משהו אחר, משהו אחר. אלעד. מה הסיפור שלו באמת? אפילו שאני מכיר אותו מאז ומעולם, ב-3 השבועות האחרונים הוא הפתיע אותי לגמרי, ואני לא יודע אם בטוב או ברע. לפעמים הוא מתנהג כמו ליטל פרינסס, אבל הוא יכול לשנות את המצברוח שלו ולהפוך להר-אדם מעוצבן.
והוא גם מתחיל משפטים ואף פעם לא מסיים אותם, כמו עכשיו בחדר שלי, וכמו כשחזרנו מחיפה באותו יום. "איתי זה איתי," הוא אמר. "אני אוהב את איתי מאז ש..." מאז שמה?! לעזאזל, אם אתה מתחיל משפט הוא מספיק שווה בשביל לסיים אותו, לא ככה?
הוא כל כך מבלבל אותי,
והראש שלי מסתחרר מהראש שלו.
זאת ממש קריעת תח-
רעש. שמעתי רעש מהמדרגות.
"אלעד?" אמרתי בקול מנומנם, כבר כמעט שקוע בשינה. "אתה רוצה לשתות? יש מינראליים... במקרר, משמאל."
דממה. ואז צעדים יחפים על הפרקט.
זה פורץ? לא יכול להיות, נכון?
"אלעד? זה את-"
"ששש."
הרגשתי יד חמימה נוגעת לי בשיער. יד קטנה של נער אסייתי בן 16. תפסתי אותה עם היד שלי, לא בכח, ברפיון. "לא מצליח לישון?"
"תהיה בשקט," הוא ביקש. השתתקתי. הוא ישב לי על הגב (כבד כמו סלע!) וליטף את הלחי הלא-מגולחת שלי. "אני עצבני מדי בשביל להירדם."
אוי, לא. הוא עצבני.
"ומה זה קשור אליי?"
"אמרתי שתהיה בשקט!"
השתתקתי שוב.
הוא חיבק אותי מאחור, הגוף שלו לוהט כנגד שלי. יש לאלעד טמפרטורת גוף חמה, הוא אמר לי. הייתה גם את הפעם ההיא שהזכיר את זה שוב, כשהיינו ילדים בגן והייתי בטוח שיש לו חום, והייתי ממש לחוץ. למה אני נזכר בזה עכשיו?
"אתה סומך עליי," הוא לחש. "נכון?"
הוא צריך בכלל לשאול? הנהנתי.
"אבל אני לא חושב שאני סומך עלייך," הוא לחש יותר חלש. נדרכתי.
איה.
זה ממש כאב.
"אני לא יכול לסמוך עלייך," הוא סינן, "כשאתה לא מספר לי כלום."
לא מספר לך כלום? יש משהו שאתה לא יודע עליי?
"מה זה אמור-"
"אתה לא מבין מה זה להיות בשקט?" הוא רעד טיפה.
"אלעד."
"תסתום."
"אלעד!"
"שתוק כבר!"
דאגתי בנוגע לשני דברים- אחד, למצב של אלעד. שניים- למצב שלי (בקצב הזה אני לא אשאר בחיים.)
"אלעד, תירגע," ניסיתי להתיישב, אבל הוא היה כל כך כבד! "תסביר לי מה שינה לך את השכל?-"
"אולי כדאי שנפסיק עם ה'נסיון' הזה שלך," הוא אמר, מחייך חיוך מריר. "אתה יכול למצוא אותה ולעשות את מה שלעזאזל לא יעלה לך בראש."
אותה? את מי?
"אתה מתכוון לויולה?" שאלתי. פיהקתי בגועל ((הערת הכותבת: זה בכלל אפשרי??)) "איכס, למה שאני ארצה לחזור לטינופת אדם הזאת?"
"אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא מבין," הוא אמר בקול חד, מניח את כפות ידיו על הברכיים ולא מעז להביט בי. "ראיתי."
אני לא מבין. אני באמת לא מבין. אתה עד כדי כך לא סומך עליי יותר? מה לעזאזל קרה שגרם לך להתנהג ככה? ואתה רוצה להפסיק את הנסיון שלי, אף על פי שאמרת שאתה... אוהב...
רציתי להחטיף לו סטירה ולעורר אותו.
אבל לא יכולתי להניע את היד שלי לעשות כן.
ולא יכולתי לענות, כי לא הבנתי על מה הוא בכלל מדבר. גם מת מעייפות...
הוא הביט בי חצי דקה בערך, נאנח וקם מעליי. "הבנתי."
הבנת מה? הבנת מה? הייתי כל כך עייף, שלא הצלחתי להוציא הגה. חכה, רציתי לומר. לא סיימנו את השיחה המחורבנת. הוא עלה במדרגות בחזרה, עם הבוקסר האפור הוא נעלם לקומה למעלה. למה אני אדיוט.
למה אני איטי.
למה אני useless.
למה אתה לא סומך עליי.
שקעתי בסיוט עמוק באותו לילה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אלעד עזב בבוקר למחרת עוד לפני שפקחתי את העיניים. הוא סידר את המיטה, השאיר פתק 'תודה', אבל זה לא עזר לי להרגיש טוב בכלל. פגעתי בחבר הילדות היחידי שלי. שהיה לי כמו אח, ועכשיו כבר בא לידי ביטוי כמשהו חשוב יותר. יש יותר נורא מזה? ולא, אני לא מדבר על שילוב של מריחואנה וודקה ובחורה (עד כמה שזה לא נשמע רגיש מצדי, זה באמת יותר נורא).
עברו שבועיים, אלעד לא התקשר ולא ענה לשיחות, לא ביקר, אפילו לא במסעדה שעבדתי בה במשרה חלקית. הרגשתי לבד זה הרבה זמן. לחיות בתל אביב ולהרגיש לבד זה נדיר, ונדיר בצורה הרעה. כי אני לא מכיר פה אף אחד חוץ מבן ולורה בני ה-30 פלוס ואיזו מוכרת זקנה מעבר לכביש שלא מפסיקה לזעוף לי פנים. אני גר פה כבר פאקינג חצי שנה וכמות האנשים שאני מכיר מסתכמת בשלושה (תלמידים לא נחשבים). שיפשפתי כמה מהשולחן עם מטלית, באיטיות.
הוא מתנהג כמו ילדה קטנה.
וזה גורם לי לרצות...
"הי! איתי בר!" אה כן, זה מסתכם בארבעה.
"מה את רוצה."
האחמ"שית שלי נשענה על הרגל השמאלית שלה והניחה את ידה על המותן בתנועה פרחית. למרות שהיא לא פרחית. ממש ממש לא. שיערה הכחול (צבוע) היה קשור במן קשר סבוך שהיא קראה לו 'גולגול'.
"כנס לקצב, באים לקוחות עוד מעט! כבר פתחנו. מה אתה נראה מדוכדך כל כך?"
"לא עניינך," עניתי בעוקצניות, מתרכז במטלית הסגולה.
"נו," היא התקרבה. "אני אוהבת רכילות."
"אל תתחילי איתי עכשיו, אני עצבני."
"הו, אני ממש מפחדת."
נאנחתי. "פשוט לכי."
האחמ"שית רק צקצקה בלשונה וחזרה למטבח, לדבר עם השפית.
החולצה שלו עדיין בארון שלי.
המתנה שלי.
אחרי העבודה קפצתי לקנות כמה מצרכים לארוחת ערב, כשהפלאפון צלצל. התרגשתי, הייתי בטוח שזה אלעד סוף סוף, אבל זאת הייתה רק אמא.
"הי," עניתי בקול מדוכדך.
"התאכזבת, מה?" הקול שלה היה קשה כתמיד, כשהיא מתוסבכת. "איך הולך? עברו כבר חודשיים מאז שדיברנו."
"כן," אמרתי. "הרבה זמן. מה נשמע איתך? איך הולך עם השו-ביזנס?"
"בסדר, כבר הספקתי לעשות 4 סטנד-אפים בבתי תמחוי."
"יופי לך."
"מה איתך, יקירי? אתה נשמע עייף יותר." אם היה לך קול מודאג, לא יכולתי לזהות אותו.
"כלום, חזרתי עכשיו מהעבודה ואני הרוס. נדבר יותר מאוחר."
"בסדר. אה, חכה! מה שלום אלעד?"
מה אכפת לך? למה את צריכה להזכיר לי שהוא כועס כמו ילדה בת 6 ושהוא פגוע ושאני עצבני בגלל זה?
"מה אני, הבייביסיטר שלו? אם את רוצה לדעת מה שלומו, תתקשרי אליו."
"מקנא?" היא אמרה במתיקות.
"ביי, אמא." ניתקתי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נכנסתי לחדר, נזכר שאלעד שכב על המיטה הזאת. עדיין היה לה הניחוח המתוק של הבושם שלו. איך קראו לזה, "בלק רוז"? הלכתי לשולחן הכתיבה שלי, פתחתי את המגירה כדי לראות את התמונה שלה. התמונה הזאת תמיד הרגיעה אותי כשהייתי לחוץ. היא תמיד הזכירה לי שאני לא לבד בעולם הזה, גם כשאני כן. שהיא תמיד פה, משגיחה שהכל- "הא?"
המחברת הייתה פתוחה, והתמונה נפלה לצד הדף. לא זכרתי שזה קרה, לא לפני אתמול כשבדקתי...
אה. רגע. זה אומר שאלעד ראה את התמונה, וחשב...?
אח. שיט.
ביג שיט.
יצאתי את הבית, קלטתי שכבר החשיך. אבל לא אכפת לי, עליתי על המכונית המקרטעת שלי. כשסוף סוף הצלחתי להתניע את הגרוטאה המזדיינת, קרעתי את הכביש (שזה אומר להפליץ פיח על כל המכוניות האחרות) וחניתי ליד הבית שלו. אלעד עדיין גר עם אבא שלו, הוא עוד קטין ((הערת הכותבת: אה, ואתה לא?)) , ככה שידעתי שהוא לבד בבית כשהבחנתי במקום החסר של מכונית הוולקסווגן. נשמתי עמוק וצלצלתי בפעמון.
אין תשובה.
צלצול נוסף.
דממה.
מה לעזאזל? דחפתי את האצבע ולחצתי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב בעצבון.
"אני שומע, אני שומע!" נשמע הקול שלו, מעוצבן וישנוני כאחד. "מי זה לעזאזל בשעה כזאת?"
"אה..." הוא לא ייתן לי להיכנס אם הוא ידע שזה אני. השתעלתי והעלתי את הקול לטון גבוה. "מ-משלוח! מהסופר! אמרתי משלוח!"
"את לא צריכה לצעוק, שמעתי בפעם הראשונה," הוא פתח בכעס קל את הדלת, כשקלט שזה אני. הפנים שלו השתנו מישנוניות למבוהלות. "מה- מה אתה..."
הוא ניסה לסגור את הדלת, אבל מכיוון שאני גדול יותר וחזק יותר לא היה בזה שום טעם. נכנסתי לבית שלו, והוא, לבוש רק בחולצה גדולה חומה ובוקסר שחור, נראה מרוגז ומופתע ומבוהל באותו פרצוף. עד כמה שזה לא נשמע הגיוני.
"פשוט תקשיב לי, בסדר?" ניסיתי להירגע גם אני. לא לראות אותו כל כך הרבה זמן ((הערת הכותבת: כולה שבועיים, מה אתה בלחץ)) ופתאום כן, לשמוע את הקול שלו. הוא דמם, ולאחר חצי דקה של שקט, כשכבר רציתי למלא את האוויר במה שיש לי לומר, הוא התיישב על הספה האפורה שלו. הלכתי לכיוונו, והתיישבתי גם אני.
"מישהו אמר שמותר לך לשבת?" הוא קרא, וגבותיו התכווצו בזעם. קפצתי מהספה בלחץ.
"א-אוקי, פשוט תקשיב."
הוא השתתק וחיכה.
"התמונה שראית," התחלתי. הוצאתי אותה מהכיס שלי, פותח את הקיפולים. "זאת, נכון?"
"אז?" הוא סרב להביט לי בעיניים.
"אתה יודע מי זאת?"
"שום ניחוש."
לנשום עמוק.
"אני מופתע שאתה לא מזהה," לחשתי.
"הא?" פליאה. הוא באמת לא זוכר אותה?
"זאת... אנה," עניתי בשקט. "כשהיא הייתה בגיל שלי."
אלעד נראה כאילו הוא לא יודע מה לומר. "זאת אנה? חשבתי שלא נותרו לך שום תמונות שלה... שהשריפה שרפה גם את האלבומים..."
בלעתי ברעד. לא, אסור לי לחשוב על התאונה עכשיו, אמרתי לעצמי. אני צריך שהוא יבין.
"נשארה אחת, שחברה שלה מהצבא נתנה לי," חייכתי. "אז נפגעת לחינם, אלעדי. אתה מבין?"
"אנה..." הוא מלמל. "התמונה באמת דומה לה... ולך, אותו צבע העיניים שעובר במשפחה שלכם..." ואז הוא התחיל לצחקק ולגמגם. "אז קינאתי באחות המתה שלך.. אוי, מה לעזאזל..."
"כן."
"אני מצטער," הוא מלמל.
"זה בסדר, העיקר שאתה לא כועס יותר."
"לא, אני מצטער שהעלתי לך זכרונות..." הוא הביט בי בצער. חייכתי בצער גם אני. זה לחזור עליהם... לשקוע בזכרונות.
עברו 4 שנים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ישבנו ליד שולחן המטבח בביתו של אלעד, שהכין לשנינו קפה.
"מרגיש יותר טוב?" הוא שאל. הנהנתי. הקפה עצר את המתח של כל הזכרונות. "אגב, עשיתי גבות, שמת לב? לגמרי לבד."
"אתה חייב להפסיק לתלוש שיערות מהגוף שלך," אמרתי בחלחלה. הוא רק צחקק, עד שמרפקתי אותו בצד והוא הפסיק. "אני שמח שאתה לא כועס יותר."
"גם אני," הוא אמר. "היה קשה להתעלם ממך שבועיים. לשחק ב-xbox לבד זה הדבר הכי משעמם בעולם."
"poor you."
"אמרתי לך כבר שאתה רשע? אה, יש לך קצפת מהקפה על הזקנקן."
הוא רכן לעברי. כל כך הרבה זמן עבר מאז שהתנשקנו, זה הרגיש לי כמו יובלות. אני אשכרה רציתי שהוא...
אבל הוא רק נתן לי מפית לנקות אותה, חייך והתיישב שוב במקומו. הא? זה לא קרה הרבה זמן. סוף סוף אני מרגיש איתו כמו עם כל חבר טוב אחר שיש לי, כלומר האווירה. אבל למה אני מרגיש מאוכזב?
"אחי," הוא הקיש באצבעותיו. מצמצתי. "אתה חייב להפסיק לחלום בהקיץ, זה קטע מלחיץ."
מה אני רוצה? למה אני רוצה?
יכול להיות שאני כן הומו בסופו של דבר? האדמתי.
"הי, מה יש?" הוא האדים בעצמו מהמראה המטופש שלי. תשוקה מוזרה לשפתיים שלו... ולעור שלו... לחום שלו בקור הזה. אבל למה?
"כלום, זה כלום," עניתי בסוף בהשתהות. "הי, תקשיב, בקשר לנסיון הזה..."
"אה," הוא מיהר לענות בקול מתנצל, "זה בסדר! אני לגמרי מבין עכשיו שזה לא יעבוד. אז נוכל להישאר ידידים? אני חושב שאם אחכה עוד קצת זמן זה יחלוף לי. כל הקטע של הקראש עלייך."
לא יעבוד?
רק ידידים?
יחלוף?
למה זה כואב כל כך?
הנחתי את הספל שלי על השולחן.
"אתה... ואתה אומר שאני הרשע פה." הקול שלי רעד. למה זה מרגיש..? אלעד חייך בלחץ. זה מה שהוא רוצה? היינו ביחד בקושי חודשיים והוא ישר מבטל את האפשרות? מוותר על הרגשות שיש לו כלפיי?
ומה איתי? חשבת על הרגשות שלי?
"איתי, אה," הוא מלמל. מה זאת התחושה הזאת? הלחץ שרוצה לצאת החוצה, העצב שרוצה לצאת החוצה. הזעם שרוצה לצאת החוצה. הכאב שרוצה לצאת החוצה.
הרגשתי את המליחות זולגת לי לזוית הפה. אה. אני בוכה. זה מה שקורה, חשבתי.
"איתי?" אלעד נלחץ מהמראה המוזר שלא רואים בכל יום- בחור בן 17 בוכה. כמה פעמים בכיתי בחיים מול אנשים חוץ ממשפחה? אני יכול לספור לפי אצבעות. זה מגוחך. "אני מצטער... אני ממש מצטער..." הוא לחש.
"אני נראה פתטי, לא ככה?" משכתי באף, מנסה לגחך.
"אני כל כך מצטער."
"זה לא חשוב, כשאתה יכול לוותר על זה כל כך מהר."
"אני לא!"
"אמרת שכן."
"אמרתי שזאת אמת?"
הוא ליטף את הלחיים שלי, כפי שתמיד עשה. הרים את הראש הנוזל שלי. הביט בי באהבה יפהפייה יותר מכל אהבה של כל בחורה שהייתה לי אי פעם. חייך בהתנצלות. פתח את הפה המשותק שלי עם האגודל ונשק בעדינות. הרמתי ידיים לפנים שלו גם, ליטפתי את לחיו גם. נישקתי גם. נישקנו גם.
והדמעות התייבשו מזמן.
אני טובע בו לאט לאט, כמו באגם מלא פרחים יפים. זה הסוף שלי?
לא, החלטתי. זה לא הסוף. אני מרגיש שאני קרוב.
קרוב למצוא את הסיבה שלי לנסות.
(בינתיים אלעד קיבל את החולצה שלו.)
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק רביעי סוף.
מממ. אני חושקת בסקס ביניהם, אבל זה יהרוס את התמימות, לא ככה?
טוב, מכיוון שלא נראה שאף אחד חוץ ממני קורא את זה, אין לי מה להפסיד. נכון?
לילה טוב למי שיראה את זה.
LADY Q IS HERE FOR YOU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת