הגעתי לפרק שישי, זאת הפתעה בעיני- גם משמחת. בכל מקרה, ההערה: הסיפור עוסק באהבת בנים. שלא תאמרו שלא אמרתי.
דבר אחד לפני שמתחילים- אני לא מבינה למה כשאני אומרת לחברות שלי או לכל בן אדם אחר שהם יפים הם צריכים להתכופף, לסקור את עצמם, ואז לטעון שזה לא נכון. וכשאני אומרת שמישהו יפה- למה כולם חושבים שאני מדברת על החיצוניות? אני פאקינג מדברת על היופי שהם מראים! החיוך, העיניים המוארות, רוגע שהם משדרים. זה מה שיפה, לא השיער והבגדים וכל השטויות. זה בקטגוריה שנייה. כדאי שגם אתם תקחו את זה לתשומת לבכם- כל עוד תחייכו ותהיו מאושרים באמת, לא יהיו יפים ממכם. אתם משדרים יופי כלפי חוץ, אתם יפים.
הבא נתחיל בפרק שש:
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק שישי: ביקור בלתי צפוי וחסר טיימינג
אירועי הפרקים הקודמים: איתי ואלעד, חברי ילדות, החליטו ללכת על זה ולנסות לקיים מערכת יחסים יחד. איתי עוד מתלבט, אבל מתחיל לאט לאט להרגיש משהו חדש כלפי החבר שלו. ובפרקהקודםהםעשוסקס, מה שגרם למח של איתי להינמס מחשיבה וטמטום יתר, כרגיל. כן. מה הוא יעשה עכשיו? כנראה שיעשה בינתיים חרם על בירה לכמה חודשים...
שכבתי על הגב, מביט בתקרת החדר שלי. יותר נכון בוהה, מרייר מבלי לשלוט בפה שלי. הגעתי הביתה חצי שעה אחרי שהתעוררתי אצל אלעד, והוא עוד לא התעורר, ישן עם פני מלאך ו- ואז, רגע לפני שהתמסטלתי מהפנים האלה, נזכרתי מה קרה אמש. לצערי, למרות שהייתי שתוי אז, זכרתי טוב-טוב כל פרט ופרט מאותו ערב, ולאט לאט כיווצתי את העיניים. בירות. פלייסטיישן. ואז... ואז...
ואז הרמתי את השמיכה.
עדיין הייתי בהלם קטן, שבאמת אני ואלעד עשינו סקס. הוא יכול היה להיות אח שלי, אבל במקום זה עשינו סקס. זה לא בסדר, זה ממש לא בסדר. וחוץ מזה, כל הגוף שלי היה תפוס, כל שרירי התחת וגם הבטן התחתונה, הרגליים. בקושי הצלחתי ללכת, ועוד יותר לנסוע הביתה, הרגשתי כמו ג'לי מהלך (רק שלא כל כך הילכתי).
הלך נורא, אני זוכר. כל כך כאב, לא ידעתי מה לעשות. כי אלעד הוא לא אישה, כמה שרציתי שיהיה, הוא גבר. בשם הכבשים שעוד חיות בעולם הזה, איך אני יכול לשכב עם פאקינג גבר?! אלעד די הוביל אותי בקטע הזה, והוא באמת נראה סקסי, אבל גם לו כאב.
אני כישלון, זה מה שאני.
ואני גם לא יכול להסתכל לו בעיניים.
אבל אני לא יכול להרגיש מוגעל.
לעזאזל! אני באמת הומו!
בסופו של דבר הייתי חייב לצאת מהבית ולבדוק מה שלום בן ולורה ואיך היה עם יוליה. זאת הייתה הפעם הראשונה זה שנתיים שהרגשתי פחות מפוחד ורגוע יותר כשראיתי אותה. היא הייתה מכוסה בשמיכה, שכובה על הספה, ולידה על השולחן נח ספל תה חם.
"היא התאוששה," הודיע בן, שולח אליה מבט. "כנראה ששתתה יותר מדי אתמול, וגם לקחה כדור לאחר מכן. היא תהיה בסדר, אני מקווה."
"יופי," אמרתי בלי שמץ רגישות. בן טפח על לי על השכם בעידוד והציע שאכנס, אבל אמרתי שאוותר כי כואב לי כאבי תופת בכל הגוף.
"מה קרה שכואב לך כל כך? אולי עשית תנוחה לא טובה?"
"יותר מדי תנוחות לא טובות, תהיה בטוח בזה."
עברו כמה שעות טובות עד שאלעד התקשר אליי. ראיתי את השם שלו על הצג, לא ידעתי אם לענות. אם אני לא אענה, חשבתי, הוא יאמר לעצמו שאני שונא אותו, או שגיליתי שאני סטרייט, או שמתתי בדרך הביתה או משהו. אבל אם אני אענה... אני לא אוכל לדבר. לא אדע מה לומר, איך להגיב. אני לא יכול לפלוט משהו כמו 'אהלן, אלעדוש! הסקס אתמול היה קצת נורא, אבל נהניתי לעשות אותו איתך!', ואני לא יכול אפילו לומר מה נשמע.
בכל זאת לחצתי "ענה".
הייתה שתיקה משני הכיוונים, שתיקה מביכה וטעונה בלחץ-של-מה-לומר. לבסוף אלעד דיבר ראשון.
"אני מצטער."זה מה שהוא אמר. אני מצטער? למה לעזאזל?...
"על מה?" לחשתי בקול מתון.
"אני חייב לומר את זה בפלאפון? אתה יודע... אמ... שגרמתי לך לעשות את זה."
אתה לא צריך להצטער. אדיוט.
"טוב... אז... זה הכל, כן. נדבר יותר מאוחר." חכה רגע!
"ה-ה-ה-סקס היה נ-נ-נהדר." הנה אמרתי את זה. הרגשתי איך אני מחליף צבע מגוף לירוק ולאדמדם.
הייתה התנשמות עצורה על הקו. "אתה לא חייב לומר-"
והנה הכל יצא.
יצא רק מלשמוע את הקול שלו.
ממתי זה היה ככה?
"תקשיב, זה כאב ולא ידעתי מה אני עושה והבירה הייתה מצויינת ולעזאזל עם זה שניצחת אותי ב-teken ונהניתי ואני משום מה לא מרגיש מגעיל לגבי זה -נשימה- ידעת שאתה רגיש באיזור החזה? כל הגוף שלי כואב ואני כישלון ואני אשמח לדעת יש לך חוויות קודמות כי נראית ממש מומחה לסקס באותו רגע -נשימה- יוליה בסדר ולעזאזל נראית כל כך סקסי אתמול - נגמר לי ה... -נשימה- אוויר -נשימה-."
שתיקה. שתיקה. שתיקה. ואז נשמע קול משיכת אף וצחקוק. "וואו, איתי, אתה משהו."
האדמתי עוד יותר. "אתה בוכק במקרה?" ((הערת הכותבת: המשמעות- בוכה וצוחק))
"לא," הוא ענה ושוב משך באפו. "אני צוחה." ((הערת הכותבת: המשמעות- צוחק ובוכה))
לדבר איתו על זה זה פחות נורא בפלאפון.
אבל אני לא יכול להסתכל עליו, לא בזמן הקרוב.
הוא היה כמו בן משפחה בשבילי, לעזאזל.
שיט. התחת שלי כואב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבוקר המייגע של שבת לא רצה לחלוף, וכל מה שעשיתי היה לחבוש אוזניות ולשכב, לבהות, לשכב, לבהות. ואז לקום, לאכול משהו, ולחזור ללשכב ולבהות. אתה כזה דפוק, אמרתי לעצמי. רק בגלל פעם אחת אתה מתנהג כאילו נגמרו לך החיים? להזכיר לך כמה פעמים כבר עשית את זה? אז מה אם זה גבר? אז מה אם זה אלעד? גם בפעם הראשונה שלך עם אישה זה כאב לא קצת, ואני לא רואה שהפסקת. אתה מתנהג כאילו איבדת הבתולין שוב. טוב, בכל זאת לא שכבת 4 חודשים, אבל זה עדיין לא אומר שום דבר.
אבל הבעיה היא, שאני לא יכול להיזכר בו מבלי להגיב גופנית. לפני כן רק התנועות שלו גרמו לגוף שלי להידרך, ועכשיו גם תמונה שלו שעולה לי בראש או אפילו הקול שלו גורמים לי להתכווץ. משהו מקולקל כאן? אולי אני ביסקסואל? כי האהבה שלי לנשים לא השתנתה. יופי, אלעד. שוב גרמת לי להיות מבולבל.
עכשיו אני גם יכול לסגור את המשפט שלו באותו יום, כשנשאר לישון. "רציתי..." הוא אמר. זה כל כך ברור עכשיו.
אני לא יכול להתקרב אליו בינתיים. אני לא יודע מה יקרה אם אני אתקרב.
כי יש לי הרגשה חזקה שאני ארצה לגעת בו.
הצלצול המלחיץ של הפלאפון הקפיץ אותי בבהלה וקטע לי את המחשבות. מי זה עכשיו...?
"איתי?" אמא צעקה דרך האוזניה.
אנחה. "מה יש?"
"עד מתי אתה נותן לי לחכות? המ?" צקצקה בחוסר סבלנות.
"הא?"
"don't "huh?" me," היא נשפה. "אני מצלצלת בפעמון כבר חצי שעה ועוד לא פתחת לי!"
קמתי מהמיטה במהירות. "מה?!"
"אל תישמע כל כך מופתע, אלוהים. באתי לביקור וככה אתה מתנהג?"
למה.
למה למה למה.
למה יש לי אמא בלי טיימינג?
לפני שפתחתי לה דאגתי לדפוק את הראש בקיר לפחות שלוש פעמים.
אמא התיישבה על הספה (בזהירות, בודקת טוב-טוב שהיא נקייה) וסקרה את הבית בעיניים בוחנות וביקורתיות. היא עדיין יפה- שיער בהיר ואסוף לקוקו מסורבל, רזה, קורנת בחמיצות טהורה. עמדתי ליד הדלת עדיין, לופת אותה בחוזקה. מגחך בחיוך מזוייף. "אז... מה הביא אותך הנה?" מה את לעזאזל עושה כאן, הא?!
רק אחרי שמתחה מספיק את הראש הארוך שלה והציצה למטבח היא חזרה להסתכל עליי. "קוראים לזה ביקור פתע, נתאנאל."
"אל תקראי לי בשם הזה. בבקשה."
היא תקעה מבט ארוך בעיניי, התרוממה וסידרה את החולצה, והרימה את סנטרה. "למה אתה כפוף? זה לא מכובד ללכת ככה. אתה לא יכול להציע לאמא שלך משהו לשתות אפילו?"
אני כפוף? באמת? זה כנראה כי כל השרירים שלי תפוסים וכואבים כאבי תופת. ולא, לא ידעתי שתבואי, אז לא הכנתי שום אוכל מיוחד.
"אני מציע שנצא לאכול בחוץ," סיכמתי.
"שיהיה. רק תעשה לי טובה ותגיד לי שהגרוטאה בחוץ לא שלך."
זה יהיה יום ארוך.
"נתנאל."
"די כבר לקרוא לי ככה."
"אני אקרא לך איך שאני רוצה, אני ילדתי אותך ואתה חייב לי את החיים שלך."
נאנחתי. הגענו למסעדה ליד זאת בה אני עובד, הזמנו שולחן ומנה ראשונה והיא כבר מתחילה לנג'ס. "אל תיכנסי עמוק מדי לכל דבר."
"איתי, בסדר. אפשר לשאול מה שלומך או שתערוף לי את הראש על זה? ותפסיק להתכופף כל כך, אתה עוד תטביע את עצמך במרק."
"חוץ מזה שהפתעת אותי לגמרי ב'ביקור פתע' הקטן שלך ושאני תפוס כמו לא יודע מה, אני מרגיש מצויין," לגמתי מהנוזל המהביל שבצלחת והשתדלתי שלא לירוק אותו מהפה. אפילו הפה שלי כאב.
"ממה אתה תפוס כל כך?" התעניינה. "שאני אעשה לך מסג' אולי?"
"לא יעזור, לא."
"איפה הכי כואב?"
הכי כואב? הכל! "בעיקר במותניים ובישבן וברגליים. גם שרירי הלחיים קצת."
"תגיד," היא התעניינה יותר, "זה נשמע כאילו שכבת בפעם הראשונה!"
השפרצתי את כל המרק.
"מ-מה את אומרת פתאום!" אמרתי במרץ, מנקה את הפה במפית שהמלצר מיהר להביא לי. "את מודעת לכך שזה לא נכון."
"טוב, זה נשמע ככה," היא הרהרה בזעף על הכעס שלי. "מה אתה קופץ. אה, חשבתי על משהו."
"מה עכשיו?" לגמתי עוד מהמרק, בזהירות.
"אולי נזמין את אלעד לארוחה?"
השפרצתי שוב.
אני לא הולך להנות מהמרק הזה.
"התגעגעתי גם אליו, לא רק אלייך!" אמא אמרה את המובן מאליו. לא לא לא לא לא. בשום ואופן לא.
"אל תזמיני אותו, הוא עסוק," ניסיתי לשלוף משהו, אבל היא כבר חייגה את המספר שידעה בעל-פה. מובן שהוא ענה. מובן שהוא הסכים. מובן שרק רציתי לדפוק שוב את הראש בקיר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יכולתי לשמוע אותם עד לאיפה שנמצאתי.
"שלום, גברת בר," אמר אלעד בנימוס. "נראית נפלא כתמיד." נשמע כיסא נגרר לאחור וצעדי עקבים.
"אלעד, תראו כמה גדלת! נער אסייתי יפה שלי," אמא אמרה בקול שמח יותר ממה ששמעתי כבר יובלות. "דיברתי עם אמא לפני כמה ימים, נשמע ששלומה טוב! ומה איתך? גם אתה קצת כפוף, מה הסיפור של שניכם? גררת אותו לחדר כושר או משהו? כי אם כן אני אודה לך מכל הלב. נמאס לראות את המידלדלים שיש לו בבטן." לכי תזדייני, אישה זקנה.
"הא? גם איתי ככה?"
"כן, קצת יותר גרוע משלך."
תסתמי כבר.
"איפה הוא בכלל?"
"הלך לשירותים לפני רבע שעה בערך." שתיקה קצרה. "אולי כדאי שתבדוק מה קורה איתו?"
מה את מכניסה לו רעיונות לראש? זקנה!
"בטח, אבל זה כנראה ייקח קצת זמן. עדיף שתחכי בבית ואנחנו כבר נבוא."
"אבל לא הזמנו עיקרית! ורק הגעת!" אמא אמרה בייאוש.
"זה בסדר, אני ואיתי נכין משהו כבר בבית." אלעד אמר, ובזה השיחה נגמרה.
אח, שיט שיט שיט. אל תבוא לכאן. התחבאתי בתא שירותים קטן במסעדה, לאחר שאמא והוא סיימו את השיחת לאבי דאבי שלהם בפלאפון, כי לא יכולתי לשאת את העובדה ששלושתינו נשב באותו שולחן אחרי כל מה שקרה. מובן שאמא לא יודעת כלום, היא עדיין חושבת שאני כלומניק שלא עובד ושאלעד הוא רק חבר טוב. איך הכל התהפך בפחות מחצי-שנה בתל אביב?
שמעתי את דלת השירותים הראשית נפתחת. "לא, מתילדה," אמר קול נמוך של גבר, "אני לא אחזור הערב. תרגיעי את הטונים...! סלביה שומרת עליהן. כן. לא. כן. אבל... -אנחה- כן, בסדר. אוקיי. בסדר. אני אחזור הערב." צליל של ניתוק. אנחה נוספת.צליל של השתנה במשתנה.
והדלת נפתחה עוד פעם. "סליחה," הקול של אלעד פנה לקול המבוגר, "אדוני."
"המ?" אמר הגבר.
"אכפת לך לעזור לי לרגע? מכיוון שאני די נמוך."
הא? על מה הוא מדבר? הרמתי את הרגליים על האסלה והצמדתי אותם לגופי. נשמע קרקוש דלת שירותים אחת וטריקה, צליל "הופ!" נמוך וקרקוש נוסף. "תודה," אמר אלעד.
"אין על מה," אמר המבוגר. "ממילא אין לי חיים אחרים להתעסק בהם כרגע."
הדלת הראשית נפתחה ונטרקה. שקט, רק ההתנשמויות שלי ושלו בחדר. הגוף שלי התחיל להתלהט.
"איתי," הוא אמר, וההד חזר אחריו. "אני יודע שאתה כאן." ואני יודע שאתה יודע שאני כאן, רציתי לומר, אבל ידעתי שאז הוא ידע באיזה תא אני נמצא. עוד צליל קרקוש, מתקרב. לא ידעתי מאיפה הוא בא, אבל הוא בא. זה בסדר, אמרתי. כל עוד הוא לא רואה את הרגליים שלי, הוא לא ידע איפה אני.
"אמא שלך צדקה בקשר לזה שאתה כפוף."
אלעד הביט בי מלמעלה.
הוא טיפס על הקיר ועלה עד למעלה. מביט בי.
הייתי צורח או אומר לו "סחתיין!", אבל במקום זה העיניים שלי נפערו בשוק. "אל תתקרב," אמרתי. ראיתי אותו; הוא היה לבוש חולצת וינטאג' ארוכה מכופתרת וסקיני ג'ינס כתמיד. אבל הוא נצץ יותר מתמיד- או שזה רק בעיניים שלי?
"למה לא?" אלעד שלשל את שני רגליו ונחת על הרצפה הקרירה. יכולתי להרגיש את חום גופו עד אליי. אימצתי את רגליי לגוף שלי חזק יותר. "אם כבר הגעתי עד לכאן?" הוא משך את רגליי קדימה כך שישבתי רגיל. "זה רק אני. איתי."
הוא שלח את שתי ידיו קדימה כך שנשענו על הקיר שמאחוריי וראשי נמצא ביניהם. הניח ברך אחת על רגל אחת שלי, התקרב. פנה לאוזן, התחיל לנשוך אותה. לעזאזל, חשבתי. זאת חולשה שהוא כבר סימן לעצמו.
"תפסיק עם זה," מלמלתי. "זה כו-איה!"
"אם. תשמיע. את עצמך. כל כך חזק, ישמעו. אותנו," אלעד מלמל גם הוא בין הנשיכות.
"אז תפסיק וזהו," הרגשתי את עצמי מתלהט עוד יותר. לא, אני לא יכול. הוא עושה לי את זה בכוונה, לא ככה.
"אתה יודע."
הוא חייך.
הוא יודע.
הוא יודע שקשה לי להתאפק ושיש לי יצרים מוזרים. אני בן 17, למה הוא מצפה? לבחור חמדמוד שיהיה מסוגל לעמוד בזה? לעזאזל עם הלוגיקה המפגרת הזאת. אלעד התחיל ללקק אותה, את האוזן, מעביר בי צמרמורות נוספות. רוכן יותר. נותן לי להריח את הגוף שלו מקרוב, את הבושם המוכר שלו. אח, הריח הזה. אלעד הזה. שניהם משכרים אותי יותר מכל יין שקיים...
"איפה כואב לך?" הוא שאל, נושם עליי בכבדות, כאילו מה כבר קרה. עצמתי את העיניים ונשענתי על הקיר בתבוסה. גם אני נשמתי בכבדות, אבל לי יש סיבה. אני רוצה לגעת בו, אבל מונע מעצמי. איך זה קרה? איך השתנתי ככה?
"בכל מקום," מלמלתי מתוך האופוריה שטבעתי בה.
"איפה הכי כואב?"
"ברגליים," עניתי. "בכל החלק התחתון. זה לא ככה גם אצלך?"
הוא ניסה לצחקק, אבל עדיין נשם כבד. "פחות מאצלך, זה בטוח."
אני לא אפרט.
אבל מה שבטוח זה, שהחום שלו גרם לי להרגיש יותר טוב, הרבה יותר טוב.
אני כל כך סוטה. צריך לסגור אותי בבית חולים פסיכיאטרי.
((הערת הכותבת: לא היה משהו רציני, אחרת שניהם היו מתים מכאב יתר בשרירים וזה לא מה שאנחנו רוצים, נכון?))
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני חייב להיכנס?" ניסיתי שוב בעייפות.
"הבטחתי שנחזור ביחד," אמר אלעד בעדינות. ממש אין לי כח אלייה. ממש ממש לא. פתחתי את הדלת, מכניס את הראש לתוך כובע גרב (שלא תראה את האוזן האדומה), ומלמלתי היי. אמא ישבה בסלון וצפתה בטלויזיה החדשה שקניתי, שיש לה בינתיים רק שני ערוצים. ערוץ חדשות וניקולודיאון, כמובן. היא שידרה אליי כעס, אבל מיד כשהבחינה באלעד הייתה כולה ב'היי' מטורף.
"יופי שחזרתם! עברה כבר חצי שעה, התחלתי לדאוג! הכנתי את האוכל בסוף. שנאכל?"
גירדתי את הראש. "תודה, אבל אני לא כל כך רע-"
"לא אכפת לי. שב לאכול."
זקנה מטומטמת.
הארוחה עברה בסדר; אלעד דאג לדבר הרבה, ואמא דאגה להקשיב לו, כך שלי נותר רק לאכול בשקט. כל מה שרציתי היה לשכב במיטה ולהירדם עד ראשון בבוקר, רק שהלמידה לבגרות לא נתנה לי לעשות אפילו את זה. וגם האמא הזאת. זה לא שאני לא אוהב אותה, אבל הטיימינג שלה פשוט נוראי עד כדי גיחוך.
היא הולכת עוד מעט. היא הולכת עוד מעט.
"אני חושבת שאני אשאר הלילה פה," אמרה לי פתאום.
"אני יכול לצאת שנייה? הראש שלי צריך לבקר את הקיר של הסלון."
אלעד עזב בערב, ככה שנשארנו רק אני והיא. היא הביטה בצלחת זמן מה, עד שהעבירה את המבט הסוקר שלה אליי.
"אל תדאג כל כך," אמרה, "אני עוזבת על הבוקר. כי אתם בטח מתכוונים לבלות את היום ביחד."
"אה, יופי, ואיפה תשני בדיוק- רגע, על מי את מדברת?"
"עלייך ועל אלעד, כמובן." אמא פנתה את הכלים לכיור. נעצתי מבט בגב החסון שלה. "אתה חושב שדבר כזה יכול לפסוח מעליי בכזאת קלות?"
"את... את יודעת? כמה זמן את יודעת?"
"זה משנה ממתי? העיקר שאני יודעת. זאת לא אני שילדה אותך?"
הייתי בשוק.
ממש אבל.
איך היא לעזאזל גילתה את זה?
"ואת בסדר... עם זה?" בדקתי. אמא הסתובבה אליי. מחייכת ברוך. מכווצת גבות אבל מחייכת.
"מה שטוב לבן שלי טוב לי."
זה הפתיע אותי, לא הייתי מוכן לחביבות הזאת.
"וחוץ מזה, אלעד הוא אחלה מציאה. ככה אני גם אוכל להיות קרובה אליו עוד יותר...!"
ידעתי שיש עוד משהו.
"תודה, אמא," לחשתי בשקט. וככה הסתיים הערב.
בשקט.
והרגשתי שאני קרוב, למצוא אותה.
את הסיבה שלי.
ְְְ
יומנה של אמא של איתי:
יומני היקר,
נתנאל כרגיל צפוי מדי ושקוף כמראה. אני מוצאת את זה אדיוטי. התגובות שלו היום היו כל כך ברורות, שתהיתי אם הוא באמת הבן שלי. דומה לאבא שלו, זכרונו לברכה. אני תוהה אם קיים יצור חי שלא היה קורא את הטמטום שלו כמו ספר פתוח.
שלך,
אליזבת.
ֱֱֱ
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק שישי סוף.
אני חושבת שזה פרק לפני אחרון. מה דעתכם? להמשיך? לא להמשיך?
ולמה זה מרגיש כאילו אני מדברת לעצמי?
כי את מפגרת, זה למה. את מתחרמנת ממה שאת כותבת.
אשמתי? אני מתחברת לדמויות, זה הכל.
בכל מקרה, מאחלת לכם בוקרטוב, למרות שכתבתי את זה בלילה (כל פרק. כל פרק.) אצלי זה יהיה לילהטוב, או כמהשעותשלשינהטובות.
ושוב, מצטערת אם זה אירוטי מדי או משהו... תאמינו לי שאני מסוגלת ליותר.
פיס. אנד. קיס.
LADY Q IS HERE FOR YOU
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת