The Flying BooBs

ברוכים הבאים לפרק שמונה. כרגיל, הערה: סיפור זה עוסק באהבת בנים. מי שלא מתעסק, שלא יתעסק.

משמח אותי שאנשים קוראים את הסיפור, כי אני יושבת כמה שעות על כל פרק (אחרי חצות הכל זורם לי), ומתעוררת בצהריימים.

אני לא יודעת כמה אני אמשיך את הסיפור, אבל בכל מקרה הוא מתקרב לסיומו. אני מנחשת ש... עד פרק 10?

נ.ב- אמא מרתיחה אותי. והיא שוב קראה לי שקרנית ומכוערת, כמו אבא. אין לי כח, באמת שלא, וגם הסבלנות התחילה לפקוע.

פרקפרקפרק:

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שמיני: הריב הראשון והמשבר (חלק I משלושה חלקים)

אירועי הפרקים הקודמים- איתי ואלעד, חברי ילדות, הם בני זוג עכשיו. הבעיות (יוליה המשוגעת ואמא שסתם הייתה שם) נפתרו, הקשר מתחזק (במיוחד אחרי שהם עושים את זה) ואיתי קרוב לפתרון החיפוש שלו. מכאן רק רע יכול להיות. אבל מה כבר יכול להשתבש?

"נמאס לי. בוא ניפרד וזהו."

הייתי בשוק. לא יכולתי אפילו לסגור את הפה. אלעד עמד על המדרגה הראשונה בסולם, כשניסינו להחליף מנורה במטבח בבית שלי, לבוש בגופייה שחורה צמודה וסקיני אפור צמוד. מה? דה פאק, אלעד. מאיפה הוא הביא את זה?

"ממה נמאס לך?" אמרתי בהפתעה. הוא לא הביט בי, רק הבריג את המנורה החדשה ואת הישנה זרק בעוצמה על הפח. "הי, תיזהר!"

"אל תגיד לי מה לעשות," הוא אמר בכעס וירד מהסולם בצעדים כבדים. "נמאס לי מה'התנסות' הזאת שלך. אנחנו יוצאים כבר 3 חודשים, עשינו סקס, עשינו כל מה שזוג נורמאלי יכול לעשות, אבל לא, זה עדיין לא מספיק לך."

האדמתי. הבחור הזה, שנמוך ממני בחצי ראש, קטן ממני בשנה וחודש ועומד כמו איזו פרחה הצליח לפגוע בי במטרה. למה אני באמת כבר לא מחליט? מה חסר? את אלעד אני מכיר מאז שהיינו קטנים, כך שאין בעיה בתחביבים וכאלה; אנחנו באמת יוצאים כבר 3 חודשים (יודע לפי הזקנקן החדש שצמח לי) ובאמת עשינו את זה. רק ארבע פעמים, אבל עדיין. מה חסר לי?

"אני לא יודע מה לומר," מלמלתי וכיווצתי את הגבות. גם הוא כיווץ אותן, והעיניים הצרות החומות הביטו בי בנסיון להתרכז. זה נראה מהצד כאילו אנחנו מדברים בטלפתיה, עומדים כמו גלמים ומדברים ללא מילים. עמדנו, נועצים מבט זה בזה, אני מנסה למצוא תשובה והוא מחכה לתשובה. לבסוף אלעד ויתר, נאנח ועקף אותי לסלון. מיהרתי אחריו.

"תקשיב," הוא אמר בחצי קול, מרים את הסוודר התכלת שהוריד מקודם מהספה ולובש אותו. "אני לא יכול לחיות בידיעה שאני מסתמך על זה יותר מדי ובסוף אתה תבוא ביציאה של 'תראה, אחי, זה לא יעבוד בינינו, בוא נישאר ידידים'." הוא הסתובב אליי, קפאתי. "איתי, אני אוהב אותך. אני באמת באמת אוהב אותך. אבל אני לא רוצה להכניס את עצמי לאשליה יותר. אם אנחנו נמשיך, אני לא אוכל להיות ידיד שלך יותר. זה הרד-ליין."

והוא יצא מהדלת, דואג לסגור אחריו.

עדיין הייתי בשוק.

יש לו מחזור או משהו?

איזו קריעת תחת.

עברו מאז 3 ימים, ולא שמעתי ממנו מילה. תלשתי לעצמי את כל השיער מרב לחץ. מה לעשות? מה לעשות?

לא ידעתי שהוא מרגיש ככה, והרגשתי כל כך אשם שזה כרסם לי את הבפנוכו. מה לא בסדר איתי? הכל נראה מושלם עד עכשיו; טוב לנו ביחד. טוב לי עם אלעד ככה, טוב לי עם המצב הזה שאנחנו בו (למרות שהסקס כואב לאללה וגורם לי להרגיש כמו מזוכיסט אידיוט) ופשוט טוב לי. למה אני לא מרגיש שמצאתי את הסיבה שלי לנסות?

הסיבה שלי לא יכולה להיות מושפעת מזה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי... נכון?

ואולי היא כן?

אני לא יודע. התבטלתי כל היום הרביעי לניתוק הקשר איתו, רק שמעתי מוסיקה באוזניות והשתכרתי מהפילנדיה הקרירה מהמקרר ((הערת הכותבת: מדובר בסוג בירה. שתיין אדיוט)) . כש-three days grace השמיעו את living in a world so cold התחלתי למלמל 'השיר הזה כל כך נכון! למה?!' ו'למה העולם כל כך קר? לאלעד אין נשמה'.

ניסיתי ללמוד למבחן הארור שהיה אמור להיות בעוד יומיים, אבל במקום זה דפקתי את הראש בכל מקום בבית, מהלך כמו מסטול, בוכה (לא באמת) על כמה שאני אדיוט. כן, נהייתי מכור אליו, לאלעד. נהייתי מכור רק ב-3 חודשים. אז למה אני לא יכול כבר לקבל את המצב? מה חסר לי?

"בעיות עם אלעד? עשית לו משהו, חתיכת חמור בנזונ-"

"אמא, תרגיעי את הטונים שלך." נאנחתי. "לא התקשרתי בשביל שתרדי עליי."

"לא תמצא מקום יותר טוב בשביל זה," היא רשפה על הקו.

"אני צריך עזרה. בבקשה." החזקתי את המצח עם היד החופשייה שלי, מעסה אותו באיטיות, עצמתי את העיניים. הייתה שתיקה קצרה על הקו, כשאמא שינתה את הטון שלה בשבילי.

"מה הבעיה?"

"אני לא יודע. אני פשוט לא יודע מה לא בסדר איתי."

"אולי אתה פשוט אוהב בנות," הציעה.

"לא, זאת לא הבעיה. טוב לי איתו, את מבינה. הוא מבין אותי ואני אותו, הכל טוב ויפה, אבל אני דפוק מדי בשביל להסתפק בזה."

"הממ," היא תהתה בקול. הגעתי לשפל- במקום לנסות לפתור את זה עם אלעד, הבעיה עצמה, אני מדבר על זה עם אמא. האישה הזקנה שאוהבת רק להרתיח לי את העצבים.

אבל היא מנוסה יותר.

אולי היא תדע לעזור לי.

"אין לי מושג."

חרא.

"אבל תקשיב לי טוב טוב!" אמרה פתאום בקולניות שהקפיצה אותי. "אל תוותר! לא משנה מה, אל תוותר. כי אם מה שאתה אומר נכון, ואלעד באמת אוהב אותך, הוא יחכה לך. רק אל תתן לו לחכות יותר מדי זמן."

"תודה."

"נדבר מאוחר יותר, נתנאל."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

זה הריב הראשון שלנו. אין לי מושג מה לעשות. אולי אם אני אתפלל אלוהים יעזור לי.

ובאמת עשיתי את זה.

כי עדיין לא יכולתי להתמודד איתו פנים מול פנים.

וכי כבר מה כבר יש לי להפסיד?

פתחתי את דלת הכנסייה ((הערת הכותבת: איתי בא ממשפחה נוצרייה, בינתיים לא הציקו לו על זה מהמדינה)), שהייתה ריקה- כבר היה מאוחר- והנהנתי לכומר שישב בצד ושלח אסמס בפלאפון. "ערב טוב. אה.. אבי." מלמלתי. "אני יכול ל...?" הוא רק הנהן בהבנה וחזר להביט בצג המהבהב, אז פניתי לשורת המושבים הקרובה ביותר לבימת המקהלה, והפסל של ישו הצלוב עמד במרכזה.

"ישו ה..." נסיתי שוב. "ישו הקדוש...."

אני לא יכול להתפלל כשהוא מסתכל עליי מלמעלה ככה!

אוקי, לנשום. לא באתי עד לכאן בשביל להילחץ מאיזה פסל שיש ישן. הצמדתי את ידיי במחיאת כף, עצמתי את עיניי ולחשתי.

"אבי, אלוהים, ישו, שומע?" מלמלתי. לא ייתכן שאני עושה את זה, נכון? "יש לי מישהו שאוהב אותי ((הערת הכותבת: באנגלית אין הבדל בין הג'נדרים (I have someone who loves me), ככה שבלתי אפשרי להבחין על מה איתי מדבר -בינינו אתם מבינים חיחי)), כבר יותר מדי זמן. המישהו הזה יקר לי מאוד, יותר ממה שהמישהו הזה חושב, אבל רבנו ויש בעיה. אני לא יודע מה לעשות, אני לא יכול להתמודד עם המישהו הזה לבד..." נשמתי עמוק, עצמתי את העיניים חזק יותר. "אני אוהב את המישהו הזה, והתשוקה שלי אליו מתחזקת אליו מרגע לרגע. התמכרתי, אבי. אבל עדיין חסר לי משהו."

"עשיתם סקס?" שאל הכומר בקול משועמם, העיניים שלו עדיין נעוצות בפלאפון.

"כ-כן," לחשתי.

"בגדת? היא בגדה?"

"לא נראה לי, לא."

"אולי כדאי שתבדוק שוב," מלמל הכומר בהיסח הדעת, הקליד על לחצני הנייד וגירד את האוזן.

יכול להיות שאלעד באמת בוגד?

לא, אני לא מאמין בזה.

"אני לא צריך לבדוק." אני מכיר אותו מספיק זמן בשביל לדעת שאלעד הוא לא בן אדם שבוגד.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אולם כשראיתי אותו בחברתו של גבר אחד (שנראה בן 20), הולכים יד ביד לצפות בסרט בסינמה, פה חשדתי. מי זה לעזאזל? הבחור בהחלט היה נאה; שיער בלונד-שטני, עיניים אפורות עם גוון כחול (אני מנחש מהמרחק שראיתי אותו) וגבוה יותר מאלעד בראש. רזה (הבטתי בכרס הקטנטנה שצמחה לי), כתפיים רחבות. מציאה ממש.

ואלעד חייך.

אבל...

החיוך שלו היה מוזר. לא יכול לומר מה, אבל היה משהו לא בסדר בחיוך הזה.

עקבתי אחריהם לתוך הסרט.

ואז ממש הצטערתי שעשיתי את זה.

שתי סיבות- האחת הייתה שהסרט היה סרט אימה, ואני שונא סרטי אימה- שונא בלשון המעטה. הם תמיד מלחיצים אותי ומקפיצים אותי מהכיסא (והפעם זה היה פשוט חולני).

השנייה הייתה שהם התנשקו.

זה פשוט כַאב.

יצאתי מהאולם במהירות ונסעתי בזיגזגים מטורפים הביתה, לשתות עוד.

אתה קנאי מטומטם, חשבתי. סיימתי בקבוק אבסולוט אחד ((הערת הכותבת: עוד סוג של בירה, או שתייה חריפה בכללי)) ועברתי לשני. ואתה לא יודע להתמודד עם הבעיות שלך בעצמך. אדיוט אדיוט אדיוט שכל פעם שמשהו רע קורה אתה מתחבר על השתייה. היא לא תעזור לך, היא רק תמרר אותך ואתה תקיא את הנשמה המפגרת שלך וכל הבית יהיה מלא ב-

די.

הבנתי.

אני פתטי מושלם.

עברו שבועיים, ובכל יום אחרי הבית ספר או העבודה-במשרה-חלקית שלי ביקרתי בכנסייה המזויינת. הכומר נהיה החבר הכי טוב (והיחיד) שלי, וישו הפֶסל לא הפסיק להסתכל עליי בלגלוג. אתה יודע מה? לך תזדיין גם אתה. אני לא יודע מה אני עושה כאן בכל מקרה.

ובכל זאת המשכתי לבוא. לדבר על הכל. הכומר עדיין חשב שאלעד הוא בת (מי לא), ואני לא דאגתי לתקן אותו. מה אכפת לי מה הוא חושב. העיקר שהוא מקשיב לי, כי האני-העצמי שלי רק מדכדך אותי עוד יותר ואמא לא ממש עוזרת.

"אבי," לחשתי ביום ה-15 לניתוק ביני לבין אלעד. כפות ידיי היו צמודות ועיניי עצומות. "היא בוגדת. אני שותה. לא יודע להתמודד איתה. לא יכול לעשות כלום, אני מרגיש פתטי. גם המבחן אתמול בפיסיקה יצא חרא- אה, כלומר, נוראי."

"כל אחד שותה במצבי לחץ, למרות שאני מציע לך להוריד את הכמות. וחשבתי שאתה טוב בכל השטויות האלה של המדעים," אמר.

"כן, ועכשיו זה הולך להרוס לי את הממוצע. ידעת שחמצן זה גז לא אצילי?- אבל זאת לא הבעיה העיקרית! אני חושש שהיא כבר לא אוהבת אותי- כלומר, היא מצאה לה אחלה בחור שנראה פי אלף שווה ממני, ונראה שהיא שמחה."

"אתה אוהב אותה, נכון?" הוא שאל כמובן מאליו, שאלה רטורית. השתתקתי.

איך אני לא אוהַב?

"כמובן, זאת באמת שאלה?"

"אז אני לא רואה למה אתה מתלבט ובא לכאן במקום פשוט לומר לה את זה. אמרת לה מתישהו שאתה אוהב אותה בכלל?"

ואז זה נקלט.

מעולם לא אמרתי לאלעד את שלושת המילים האלה.

מעולם לא חשבתי שזה נחוץ, כי הוא דאג לומר לי את זה כל הזמן. הבטתי בכומר בהשתהות. "אבי, אני חושב שהרגע..."

ואז, בפעם הראשונה מאז פגשתי אותו, הוא הביט בי ורק בי, כיבה את הנייד, וחייך. פניו התקמטו למליוני קמטים עמוקים וחכמים. "אז קדימה. לך תחזיר לך את הבחורה שלך."

כן, זה מה שאני אעשה.

בלי להתחמק הפעם.

"הבן זונה מתחמק ממני!"

לא בפלאפון, לא בסקייפ, לא בבית, לא בסופר, לא בעבודה, לא בבית ספר שלו אפילו. הי, מה הקטע?!

תן לי שנייה! אלו בסך הכל שלוש מילים פיצקיות!

לא כל כך פשוטות, אבל רק שלוש.

אבא שלו לא הסכים לומר לי מה קורה, אמא שלו גם לא עונה. איזה תסכול. עד שהבנתי מה הבעיה, הוא נעלם לי מהעיניים. רציתי לבכות, לדפוק את עצמי בקיר כלשהו. רציתי לשתות.

והפתרון בא בלילה, במועדון קרוב שהיה פתוח באיזור הסינמטק. נסעתי באוטובוס, וכשהגעתי לבר כבר לא יכולתי יותר. אני לא אכנס לשם, אני לא אכנס לשם. אני מספיק חזק בשביל לסרב.

אבל השתייה קראה לי.

בקול סקסי מאוד.

אז כמובן שנכנסתי.

המועדון היה מפוצץ אנשים רוקדים והמוסיקה הייתה כל כך רועשת שאנשים התמסטלו רק ממנה. נאנחתי. אני באמת מדרדר. ישבתי על כיסא מסתובב והזמנתי גריגאוס ((הערת הכותבת: סוג נוסף של שתייה חריפה)).

"כמה שוטים?"שאל הברמן.

"תעשה את זה בקבוק," אמרתי בקול עייף. הוא הנהן ואמר שתכף יחזור. טוב שנסעתי באוטובוס, חשבתי. ככה אני לא צריך לדאוג שאעשה תאונה או שיתפסו אותי נוהג שיכור. רק זה חסר לי עכשיו. כשהוא חזר והניח את הבקבוק שהיה מכוסה איגלי מים קרירים על השיש השחור, חטפתי אותו במהירות ולגמתי כמויות.

והנה התחושה. לאבד את החושים. לאבד את המחשבות שמשגעות אותי כל הזמן. לאבד את הראש, בקיצר. יצא שהזמנתי עוד שני בקבוקים שלמים. יצא גם שסיימתי את שניהם בפחות משעה.

ויצא שלא נשאר לי כסף לחזור.

קריעת תחת.

מצאתי את עצמי משוטט ברחוב הארבעה, מסטול, בלי כסף, בלי אף אחד. בחור אדיוט בן 17 שנהיה הומלס שתוי לערב אחד. "אני לא מבין," שמעתי את עצמי ממלמל, "למה הוא-היק!-קשה כל כך." קיללתי בשקט כשחתול שחור עבר אותי במהירות הבזק וכמעט מעדתי עליו.

אח, כואב לי הראש. התחלתי להקיא בצד הכביש. לא היו אנשים ברחוב, למזלי. הוא היה שומם; שומם מדי. התיישבתי בחבטה על שולי המדרכה, משעין את הראש על ידיי ונותן לשיער שלי ליפול למטה ולהסתיר לי את העולם.

ואז הרגשתי בתזוזה מאחוריי. סובבתי את הראש באיטיות.

אנה עמדה שם.

אחותי.

"אנה," לחשתי בהשתהות. "אנהל'ה שלי. אנה, אהובה שלי. את לא מתה?"

אנה רק חייכה את החיוך הרגיל שלה, וגומת החן שלכה נמחצה תחת קמט החיוך. היא עדיין הייתה גבוהה כל כך, ונראתה ממשית. אבל היא לבשה את אותה שמלה שלבשה אז, באותו יום לפני שנים. חרוכה מהשריפה.

חייכתי בחזרה, רואה מטושטש. "את מתה, נכון?"

היא עצמה את עיניה בקלילות, עדיין מחייכת.

"ואבא? הוא איתך?"

היא פקחה את עיניה, הביטה בי ברוך. היא ליטפה את לחיי באצבעותיה הארוכות העדינות. אז כיווצה את גבותייה בדאגה. חיבקתי את ידה עם שלי, והחיוך שלי התקטן בעצב. "לא. אני לא בסדר, אנה. אני טועה כל הזמן, וכשאני בא לתקן זה כבר מאוחר מדי. אני כבר לא יודע מה יקרה בהמשך." בלי להשמיע קול, הדמעות ירדו בשטף ארוך ודקיק.

אנה מחתה את הדמעות באגודל מלחיי, אבל הן רק המשיכו לזלוג והיא וויתרה. נישקה אותי במצח. ליטפה שוב את הלחי.

רציתי לקום ולחבק אותה.

אבל זה בלתי אפשרי, נכון?

אנה מתה. ושום דבר לא יכול לשנות את העובדה הזאת.

ואבא איתה.

"אתם בגן עדן עכשיו?"

אנה נדה בראשה לשלילה. אה. הרכנתי את הראש.

"זאת הזיה? את הזיה, אנה?"

היא הברישה את השיער המסורבל שלי עם אצבעותיה, שהרגישו לי די ממשיות. עברה עם היד ללחיי שוב, ונישקה את הדמעות בעצב.

ואז היא ביטאה שתי מילים בשפתייה, ללא קול.

"אל תשכח."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"נערי," אמר הכומר, "הפעם אני ממש בטוח שאתה אדיוט."

כבר היה הבוקר למחרת, ואלעד עדיין לא נמצא על ידי בשום מקום. עדיין המשכתי לבקר בכנסייה, אפילו אחרי מה שקרה באותו ערב כשהייתי שתוי. כשראיתי את האחות המתה שלי באמצע רחוב שומם בתל אביב.

"אני רציני! אבי," אמרתי בנחישות. "היא הייתה שם, הרגשתי אותה נוגעת בי. לא דמיינתי את זה."

הכומר צחק בקול רם, והשתתק כשיריתי עליו מבט מוות. "מצטער על זה. תקשיב, לפי מה שאמרת, שתית בערך 3 בקבוקים חריפים בלילה אחד. אני לא מתפלא שהזית הזיות, זה הגיוני לחלוטין."

את המילים שהגתה לא יכולתי לספר לו.

אל תשכח.

אל תשכח מה?

"נערי," הכומר הקיש באצבעותיו ועורר אותי. התנצלתי ועברתי לעמידה, נאנח.

"תודה, אבי, אבל אני חושב שאפרוש מוקדם הערב."

"נראה אותך מחר. ותשתדל לישון טוב."

פתחתי את דלת הבית, עליתי במדרגות וזרקתי את עצמי על המיטה הקטנה שלי, שמחאה בהתייפחות קפיצים. איזה הזוי זה.

ואני מרגיש כל כך לבד.

אלעד, גם בתור ידיד, היה החבר הכי טוב שלי והיחידי בתל אביב. ועכשיו גם הוא התנדף.

נשארתי לבד, בחדר החשוך הזה.

לבד...

פתחתי את המקרר. נשארו עוד שתי פחיות בירה רגילה. סגרתי את המקרר. נשמתי עמוק, הלכתי להתקלח, לשחרר את השרירים. וכשיצאתי שמעתי את הצלצול.

אמא חייגה.

"מה יש, אמא?" שאלתי בעייפות. לבשתי בוקסר וחולצה שחורה ענקית, ותליתי את המגבת לייבוש.

"אני לא מאמינה שאתה יכול לצאת כזה מניאק, לא לבוא להיפרד כיאות. מאיפה ירשת את זה לעזאזל?"

"מה? על מה את מדברת?"

"אל תעשה את עצמך כאילו אתה לא- רגע. אתה באמת לא יודע?" היא דיברה לאט, בבהלה. "אתה בסדר עם אלעד, נכון?"

צביטה באיזור הזה. עצמתי את העיניים. "לא ממש. איבדתי קשר איתו בזמן האחרון."

"אתה... אתה לא יודע..." היא המהמה בשוק. התחלתי להילחץ.

"אמא, קרה לו משהו?"

"לא לו..." היא לחשה. ואז היא התחילה לבכות.

אמא של אלעד נפטרה, לפני ארבעה ימים. אלעד נסע אליה לבאר שבע לביקור, ומצא אותה חסרת חיים. התקף לב, הרופאים אומרים. הייתה הלוויה (באיחור שלושה ימים) באותו יום שאמא התקשרה אליי, ולא ידעתי מזה בכלל.

כשאני שתיתי בטמטום, אלעד בכה על אמא שלו. כשאני חשבתי שלא אכפת לו, היה לו אכפת מהמוות של אמא. וזה מסביר למה היא לא ענתה לי.

וכשאני הרגשתי לבד, אלעד הרגיש לבד פי שמונה יותר.

איזה חרא בן אדם אני.

הייתי בהלם. גם לי זה כאב, כמובן; היא הייתה כמו אמא שנייה, כמו דודה שתמיד שם. הכרתי אותה יותר טוב מכל חבר אחר של אלעד, כאילו אני הבן שלה.

ועכשיו היא איננה.

באותו לילה לא נשארו שום פחיות בירה במקרר.

אני חייב לבוא לשם, להיות איתו בקושי הזה, לא משנה כמה הוא כועס, ולא משנה אם הוא שונא אותי כבר.

כי עכשיו זה לא עניין של אהבה.

זה עניין של משפחה.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק שמיני סוף.

פרק תשע ועשר יהיו החלקים הבאים. הפרק הזה יצא מבאס כנראה כי גם אני מבואסת משטויות ועצבים וקשיים בבית. אני מקווה שיעבור מהר

מקווה שנהניתם בכל זאת! וספויילר-לא-חשוב-בעליל: לבחור הבלונדיני בן ה-18 קוראים אריאל.

פיס.אנד.קיס