בלי הקדמות מיותרות, אני אפילו לא חוזרת על ההערה. מי שהגיע עד לפה כמה הבין די טוב על מה הסיפור מדבר.
הבא נתחיל:
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק תשיעי: אל תשכח, אח קטן (חלק II מתוך שלושה חלקים)
אירועי הפרק הקודם- אלעד מתרחק באופן מוזר, ואיתי רואה אותו ביחד עם גבר אחר. איתי מתחיל להיקשר לדת שלו, נהיה החבר הכי טוב עם הכומר ומדבר אל הפסל שיש של ישו כמו לחבר נוסף. בנוסף לאיתי יש בעיית שתייה רצינית כשמתחילות צרות, ואחותו מופיעה בפניו ונותנת לו רמז קטן. אמא של אלעד נפטרה, ואיתי בדרך לניחום אבלים. ייתכן וכבר מאוחר מדי לנחם?
המכונית המזויינת נלחמה נגדי ולא התניעה את המנוע הזקן שלה, כך שלא הייתה לי ברירה אלא לקחת את האוטובוס הישיר לבאר שבע. כשהגעתי לתחנה המרכזית, התחלתי להתנדנד על המקום. יופי, איזה טיימינג יש לגוף שלי להיות עייף. זה כנראה בגלל שבלילה הקודם, כשאמא בישרה לי מה קרה, איבדתי שליטה ושתיתי שוב. לא רציתי לבכות, אבל בכיתי. בכיתי כמה שיותר בשקט.
היא הייתה כמו אמא.
איך זה יכל לקרות?
טוב, איתי. קח את עצמך בידיים...! אתה לא רוצה רק לדכדך אותו יותר.
הוא סובל יותר ממך.
זה נכון.
קמתי על הרגליים, שעדיין רעדו, חייכתי בהתנצלות לאנשים שהביטו בי במבט של 'אתה בסדר? אנחנו לא הולכים לעזור לך או משהו, רק שואלים'. נזכרתי איך אמא ממש זעמה עליי כשהודעתי לה בבוקר שאני הולך אל אלעד.
"אתה לא מבין שהוא צריך זמן לעצמו?" היא צרחה. נאנחתי וגירדתי את השיער שהספקתי לקצר באותו בוקר.
"הוא היה איתי כשאבא ואנה מתו בשריפה," אמרתי בלי רגש.
"עדיין, תן לא זמן-"
"תקשיבי טוב טוב," הרמתי את הקול. "אלעד יקר לי יותר מכל דבר שבעולם, גם אם הבנתי את זה מאוחר מדי. את שומעת? הוא עובר את אותה תקופה שאני עברתי, את אותה פאקינג תקופה מזדיינת, והוא שקוע בחרא הזה עמוק עמוק."
"נתנאל-"
"ואני, במקום לדעת על זה, עשיתי את השטויות המפגרות שלי, שמתי עליו פס והרגשתי 'לבד'. הוא באמת מרגיש לבד." לקחתי עוד נשימה. "ואני לא אתן לו להיות לבד, גם אם הוא שונא אותי עכשיו יותר מאת כל העולם. אז אל תתערבי בעניינים שלא שלך. אליזבת." ניתקתי לה בפרצוף וזרקתי את השיער החתוך לפח. התלבשתי בחליפה השחורה שלי (למרות שהיא הייתה קטנה מדי וצמודה לתחת) ורק חשבתי על אלעד. רק עליו ועל אמא שלו.
לקחתי עוד אוטובוס לבית של משפחת רוסו.
שם המשפחה נכתב בגדול על שלט בכניסה לבית, שנשמע שקט מתמיד. כמובן, אלא מה? יזמינו מקהלה לשבעה? ((הערת הכותבת: אלעד יהודי))
דפקתי בדלת בשקט. נשמעו כמה מלמולים מבפנים, והדלת זזה על צירה.
אלעד עמד בדלת. בראש מורכן. עיניים עייפות, שחורות, נפוחות.
לא יכולתי לראות את זה.
חיבקתי אותו. מחצתי אותו חזק יותר משידעתי שאני יכול. הוא התעורר לפתע, מבוהל מנסה להשתחרר. "איתי? מה אתה-"
"אני מצטער," רק לחשתי, שוב ושוב. "אני מצטער. אני כל כך מצטער. כל כך כל כך מצטער, אתה יודע עד כמה." הוא עדיין ניסה להיאבק, אבל לא חזק מדי, ולבסוף הוא ויתר, רועד. "זה בסדר. איך שאני מכיר אותך, אתה לא בכית עד עכשיו, נכון? זה בסדר. תוציא."
אלעד נפל על הברכיים, ואני איתו. נתתי לו לטמון את הראש בחזה שלי, ללכלך את החליפה בדמעות. לצרוח לתוכה. לבכות.
ישבנו על התחת במשך כל היום, אני, אלעד, אבא שלו ועוד 200 אנשים אחרים בערך, מול התמונה שלה. השם "נעמי" התנוסס על האבן בגופן ענקי ומסולסל, גופן תנ"כי כזה. אני שונא את הגופן הזה, אבל מי אני שאחליט איך תראה המצבה של האמא של החבר הכי טוב שלי?
הם קברו אותה בבית שלה, בחצר הגדולה. הניחו ורד צהוב (כי היא הייתה מתה עליהם- אוקיי, לא מתאים). אלעד נראה יותר טוב אחרי ההתקף הזה, פחות שחור. עדיין חיוור אבל, וזה ממש לא התאים לו. נשמתי עמוק. אני יודע איך זה מרגיש, אני באמת יודע. לצערי.
התחלתי לתור ברחבה. לא הכרתי אף אחד. אלעד שם לב שאני מביט סביבי.
"אתה רוצה שאני אציג לך אותם?" הוא שאל בקול צרוד. הנהנתי.
"אם זה בסדר," הוספתי.
"אז ככה," הוא אמר באדישות מייאשת שכמעט בלעה אותי לתוכה, "זה אחינועם, אח של אמא, כלומר הדוד שלי," נאנח בתסכול והמשיך, "זאת רותם, הבת של אחות של אמא ז"ל, זה דוד, בן של בן דוד כלשהו, זאת רבקה, אחות של הבן של-"
"אוקי, זה מספיק," מלמלתי והנחתי יד על הכתף שלו. הוא נעץ בה מבט רגע ארוך, אז קם ולקח אותי לצד. "הי, מה יש? אתה לא אמור לשבת שם כל היום?"
"אתה חייב להבין משהו," הוא אמר. "אתה חייב להבין אותי..."
"אלעד, תעשה לי טובה ותירגע. עכשיו בוא נחזור לפני ש-"
"היא הייתה חולת סרטן," הוא לחש, לא מביט לי בעיניים. "אמא הייתה חולת סרטן. סרטן השד."
הא?
מאיפה הוא הביא את זה?
לא. זה לא אפשרי.
"מאיפה קיבלת את המסקנה הזאת?" לחשתי בבהלה.
"גיליתי את זה קצת אחרי הריב שלנו," מלמל בלחישה כל כך דקיקה שהיה עליי להתכופף בשביל לשמוע. "היא סיפרה לי בפלאפון. אבא לא יודע מזה, רק אני ידעתי." הוא השפיל עוד יותר את ראשו. "רק אני, אתה מבין?"
לא יכול להיות. היא נראתה לי בריאה לגמרי לפני כמה חודשים...! חשבתי שהיא מתה מהתקף לב!
"זאת..." הקול שלו רעד. "זאת אשמתי... אתה מבין?! זאת אשמתי! היא מתה בגללי."
"הי," החזקתי לו את הכתפיים. "זאת לא אשמתך בכלל, תקלוט את זה."
"אם רק הייתי מודיע למישהו," אלעד מלמל וגמגם, כאילו לעצמו, "אם רק הייתי אומר לפני... זה לא היה קורה..."
"אלעד," לחשתי.
"היא הייתה חיה עכשיו."
"אלעד."
"היא לא הייתה-"
"אלעד!"
הוא השתנק בבהלה, כאילו הבחין בי בפעם הראשונה היום. הפה שלו רעד. "סליחה, יצאתי משליטה. מצטער."
"אתה לא צריך להצטער," לחשתי. "אתה לא זוכר מה קרה אחרי השריפה? גם אני הייתי ככה. ואני ככה עד היום. אל תצטער." רכנתי אליו. התכוונתי לנשק, לחבק, ללטף. אבל הוא היה כל כך מבוהל, אפוף בייאוש ועצב שלא יכולתי. לא, היום אני כאן מסיבה אחרת. היום אני כאן לתמוך במשפחה שלי.
ובזה שאני אוהב יותר מכל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נשארתי במשך כל השבעה, עד היום האחרון. מתאפק מלמחוץ לאלעד את הצורה. נכון שזה קשה לאבד אדם כל כך קרוב ואהוב, גם לי זה היה קשה, אבל הדרך שלי להתמודד עם דברים קשים היא או לשתות ולהשתכר, או אלעד. גם הוא משכר די טוב. כשאחרון האורחים עזב, עזרתי לאלעד לנקות את הבית הגדול והריק של נעמי. אבא שלו חזר לתל אביב, כי מה לעשות שיש עבודה (למרות שאין לי מושג מה היא, ואני חושב שגם לאלעד אין).
נשארנו רק שנינו.
לבד.
שלא תבינו לא נכון, ממש ממש לא חשבתי לעשות לו שום דבר לא נורמטיבי ואידאלי למצב. זאת אומרת, אני לא אגיד שאני קדוש שלא חשב על זה בכלל (ממתי נהייתי כזה סוטה אדיוט?) ולא העלה את זה על דעתו, אבל מעולם לא הוצאתי את זה לפועל. רציתי לגרום לו להרגיש כמה שיותר בנוח.
אבל אני חייב לסיים את הריב האדיוטי הזה במקודם או במאחר, נכון?
ועדיף מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי.
"אלעד," מלמלתי, מרים קליפת בננה בגועל מהספה. אלעד הרים קרטון חלב סויה מהרצפה, והסתובב אליי. הוא עדיין נראה נורא, אבל הרבה פחות. הצבע חזר לו לעיניים ולעור והעיניים שלו חזרו לצורתן הקטנות והצרות. "אני יכול להחליף איתך מילה?"
הוא הנהן בעייפות, זרק את הקרטון לתוך שקית זבל והתיישב באנחה על הספה. "דבר."
"אמ... אה..." יופי. כשזה מגיע למילים סוף סוף, אני לא מצליח להגות אותן? מה ההגיון? אני מקולקל, זהו זה? אלוהים ויתר והשאיר אותי זבל מהלך? "אהמ. אלעד, כן."
היא כיווץ את הגבות בנסיון להבין אותי. "מה יש, איתי?"
כחכוך בגרון. "אז, אה... מה דעתך על התספורת החדשה?"
אדיוט אדיוט אדיוט!
"אני מניח שבסדר? למרות שבהתחלה לא זיהיתי אותך, קיצרת קצת יותר מדי."
והוא פנה שוב לאיסוף הזבל. יופי. ממש יופי, איתי.
שלוש מילים פשוטות אתה לא יכול להוציא מהפה המזדיין שלך?
הן לא כל כך פשוטות, איתי.
ממש חכמולוג נהייתי.
הבית היה נקי ומצוחצח, כל כך ברמה שהסתנוורתי מהניצוצות.
"יפה יפה," מלמל אלעד וניגב את הזעה מהמצח בגב ידו. הוא חייב לגרום לי להתגרות? חייב?
"באמת יפה."
הוא נאנח ופנה לסלון. הוציא את הנעליים ממתחת לשולחן ונעל אותן, כמתכונן לצאת.
"לאן אתה הולך?" שאלתי בעניין.
שתיקה קצרה. "חבר," אמר. חבר. אה, הבחור ההוא אולי?
"מי, הבלונדיני?" סיננתי בזעף. הוא הרים את ראשו וכיווץ את הגבות.
"אתה הולך אחריי ואריאל למקומות או משהו?" הוא נעמד מולי ושילב את ידיו. אריאל, איזה שם נשי. אבו-גבר נשי מכוער.
"במקרה ראיתי אתכם, הלכתי לאותו הסרט."
"אל תצחיק אותי, איתי. אתה שונא סרטי אימה."
שיט.
"מי זה בכלל?" שאלתי בכעס. "ידיד?"
"הוא לא ידיד, אבל-"
"לא ידיד, מה? אתה יודע מה, לא אכפת לי, תעשה מה שאתה רוצה."
"אבל תקשיב רגע-"
"אל תעשה את עצמך, ראיתי אתכם טוב מאוד."
"ידעתי שלא רצית ללכת לסרט הזה סתם."
כן, מה חשבת?
"וזה באמת בכלל לא עניינך, אז די לדחוף את האף שלכל מקום."
הו, אוקי. לא ענייני?
באמת לא ענייני?
טוב, אם ככה. אם זה מה שאתה רוצה, זה בכלל לא יהיה ענייני.
צחקתי בקול מרוגז. "אני רואה שהעניין של אמא שלך עבר לך די מהר אם אתה כבר מתחיל לצאת עם חברים." הוא עשה תנועה פתאומית, כמו ניתור במקום. המשכתי בלי לחשוב. "לא ענייני, נכון? כי אני לא מעניין לך את התחת, נכון? אז אתה משתמש בג'יגולו בלונדיני מזויין בשביל לבלות את הזמן אחרי שאמא'לה מתה? או שאתה משתמש בו כדי לשכוח? לשכוח את המוות המסריח-"
סלאש.
הסטירה שהחטיף לי השאירה סימן של יד על הלחי הצורבת שלי. הייתי כל כך מופתע. קודם כל, מהצריבה ששיתקה לי את המח לכמה שניות. שנית, מהעובדה שהוא סטר לי. ושלישית, כי באמת אני הייתי זה שאמר את הדברים האלה.
הבן אדם האחרון שאלעד חשב שיגיד אותם.
הוא הלך מהר לדלת. הלכתי אחריו. "אני מצטער," אמרתי. "לא התכוונתי-"
"אוהו!" הוא הסתובב אליי בזעם. "תסלח לי, מר 'אני יודע כל מה שמסתתר לאלעד בראש'! מתברר שאני פשוט רוצה לשכוח הכל עם הג'יגולו הבלונדיני המזויין שלי, לא ככה, איתי? ומתברר שזה גם לא הבית שלך, אז כשאני חוזר אני לא רוצה לראות אותך כאן." הוא פתח את הדלת בתנופה, וכשפתחתי פה למחות הוא רק לחש "מצאתי בך משהו, איתי. מאז שהיינו קטנים, היינו חברים טובים כי מצאתי בך משהו. אבל זה כבר לא קיים, התנדף." הוא חייך בעצב. "פה ועכשיו, איתי. זה נגמר."
הדלת נסגרה בתנופה.
הרגשתי את עצמי קורס על הברכיים.
אז זה נגמר, אה?
ואין לי שם דבר לומר בנושא.
אני פשוט בן זונה.
רק אז שמתי לב שנשארתי עם אותם בגדים במשך שבוע שלם. אלעד הסיח לי את הדעת, מספיק בשביל שאני לא אשים לב. אלעד, הא...
זה לא רק שאיבדתי אותו בתור בן זוג. הפעם גם בתור חבר. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב, זה באמת לא היה הבית שלי. נסעתי חזרה הביתה, לבית הריק המשעמם שלי. נשכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי עד הראש, עצמתי עיניים.
לא יכולתי להירדם.
חשבתי רק על הארגז בירות הקריר שחיכה לי במקרר.
לא, אני לא אחזור לשתות. לא יכול. אני חייב להתנגד...
אבל זה המוצא האחרון שלי.
מה אני עוד יכול לעשות אם הוא לא רוצה אותי יותר?
פתחתי את כל הארגז, וזה לא הספיק. הייתי זקוק לעוד. קניתי ארגז נוסף, הפעם של ואו-גוך ((הערת הכותבת: סוג של שתייה חריפה)), גם אותו סיימתי בפחות ב-3 שעות. התחלתי להרגיש את הטשטוש, את הכהות חושים, והצבעים התערבבו לי. טוב, טוב מאוד. עוד קצת, ואני אאבד את כל התחושות. רק עוד קצת... מצאתי עוד שני בקבוקי וודקה במחסן הקריר, סיימתי אחד. ואז החדר זז תחתיי ונמצדתי באופן משונה לרצפה. זה לא מנע ממני לסיים את השני.
הרגשתי ב'היי' מטורף. הייתי מחוק לגמרי, שמעתי את עצמי ממלמל בלי הגיון. ניפצתי את הבקבוק על הספה, שנמלאה זכוכיות ירוקות. יופי, נהדר. באמת הרגשתי נהדר. ההכל הפך לצבע אחד במהרה, צחקתי בקול.
סוף סוף הצלחתי לישון.
כשהתעוררתי למחרת, מצאתי את עצמי על מיטה שלא שלי. יד קרירה הייתה מונחת לי על הלחי. סובבתי את הראש וכאב חד פילח אותו.
"אח," גנחתי בכאב.
"זה מה שקורה כשאתה מתנהג כמו אדיוט מושלם," אמא לחשה, מלטפת אותי בעדינות.
החדר הזה היה מוכר. "אנחנו אצלך, אמא?"
"כן.
"מה קרה?"
היא נאנחה. "מצאתי אותך שיכור מת על הרצפה, בהתחלה באמת חשבתי שזהו, אין לי בן. אבל התחלת למלמל דברים ולצחוק כמו צבוע, כמו שאתה בדרך כלל עושה, אז כבר לא דאגתי."
"הי! זה כל כך לא נכון."
"תאמין לי שזה כן."
"איך מצאת אותי בכלל? אוח," מלמלתי כשמדקרת כאב נוספת הכתה בראש הדפוק שלי.
"אני אביא לך כוס מים," אמרה אמא ויצאה מהחדר.
אני חייב למצוא לעצמי תחביבים טובים יותר.
תחביבים שלא כואבים רצח.
נשארתי אצלה כמה ימים להתאושש, שתיתי כמות מוגזמת של מים מינראליים מגעילים ולא יכולתי לקחת כדורים להרגיע את הכאב.
לא הכאב הפיסי, ולא הנפשי.
"אתה יודע," אמא אמרה כשנתנה לי כוס מים חמישית אחת אחרי השניה ואילצה אותי לשתות אותן, "בירה היא לא פתרון."
תודה על העצה.
"אני יודע."
"אז למה אתה אדיוט שלא מצליח למצוא את התשובה הנכונה?" היא נעצה בי מבט דואג. "למה אתה פוגע בעצמך ככה?"
לא ידעתי איך להגיב לזה. עצמתי את העיניים ונדתי את הראש לשלילה.
"אולי זה פשוט מגיע לי, אני לא יודע. עצבנתי אותו, את מבינה. אמרתי מילים שאני לא צריך לומר."
"מה אמרת לו?"
"מה אכפת לך?"
"מה אני, החברה הכי טובה שלך?"
"די כבר לשאול שאלות?"
היא נאנחה, חסרת סבלנות. "טוב, אין לי זמן לשבת איתך ולהתווכח. אני יוצאת, חוזרת בערב. תשמור על הבית של אמא שלך."
כאילו שנשארתי.
הגעתי לכנסייה של "הכומר המסמס" אחרי רכבת ואוטובוס אחד מכיוון נהריה, מתעלם מהכאב ראש המחורבן. מה אני עושה כאן? מחרפן לעצמי את השכל, זה מה. אין לי יותר למה להתפלל, נכון? הכל נגמר.
באילו תקוות אני נתלה?
הכומר הסתובב אליי, כרגיל עם הפלאפון ביד. "אוהו! תראו מי נזכר להגיע! לא טוב לפספס תפילות בוקר, נערי."
"אני יודע, אני יודע," אמרתי בקול עייף.
"מה קרה? אתה נראה כאילו אכלת לב נע של חמור."
"לא, סתם כואב לי הראש- רגע, מאיפה הבאת את זה?"
הוא ליווה אותי למושב הקרוב ביותר לפסל השיש העצום ועצם לי את העיינים עם כף היד. נשמתי עמוק, הצמדתי את שתי כפות הידיים במחיצה ונשענתי עם המרפקים על הברכיים.
"אבי," אמרתי, וקולי כרגיל הדהד בכנסייה הריקה. "הבחור- רה שלי..." היה לי קשה לומר את זה. יכול להיות שעד אז לא באמת האמנתי שזה נכון? "היא כבר עברה הלאה. זה היה הריב הראשון וגם האחרון, מצחיק, לא? אני משום מה מרגיש שהעולם שלי נגמר- ואני רק בן 17- כשהיא לא איתי. זה מוזר? זה יעבור לי, נכון? לא משנה מה, אני לא מצליח לישון בלילות. לא מצליח להתרכז. וגם חזרתי לשתות."
"איזה ביש מזל," הוא מלמל.
"אנחנו מכירים כבר 16 שנה," המשכתי, "וזה הסוף. 16 שנה שהגיעו לסיום."
"צריך לתת לך לכתוב שירה. אולי תכתוב שירה?"
"הבירה נראית כל כך יפה באור הירח."
"אתה יודע מה? לך להתאשפז וזהו."
נאנחתי. "אכפת לך לתת לי עצה ולהקשיב לפני שאתה מחליט החלטות?"
"אבל זה מה שקרה לך איתה. לא ככה?"
הוא אומר שלא הקשבתי לאלעד מספיק? מה פתאום! אני כל הזמן מקשיב לו, בכל נושא שיש!
למרות ש...
לא נתתי לו להסביר על הבלונדי. לא נתתי לו הזדמנות.
"אני לא..."
"אתה מקשיב לה מספיק?" הכומר הציץ בפניי במבט רציני. "נותן לה להסביר את עצמה?"
"לא בזמן האחרון, לא."
"אהה... אז כדאי שתתחיל להקשיב."
"אבל זה כבר נגמר, אבי. לא הזכרתי את החלק הזה?"
"שום דבר לא נגמר עד שהכומר הזקן שר," אמר הכומר וחזק לנייד המהבהב.
אמא אדיוטית. כומר אדיוט. מה זה היה אמור להביע? החברים היחידים שנשארו לי לא יודעים לתת עצה טובה ורצינית, לי אין מושג מה לעשות עם עצמי והארנונה מתקרבת. שיט, הכסף התבזבז על שתייה כל החודש. אולי אם אני אצליח לחטוף את זה שבא לקחת את הכסף ואמסטל אותו קצת אני אצא מזה בסדר. אולי הגיע הזמן שגם אני אמשיך הלאה? חשבתי. אם אלעד המשיך, גם עליי להמשיך.
אבל אני לא בטוח שהוא המשיך. מה אם יש הסבר הגיוני לכל זה?
מה אם יש לי עוד סיכוי בלב שלו?
וואו, אני באמת נשמע כמו ילדה בת 15.
אפשר לחשוב שאני באמת ילדה בת 15 שכותבת סיפור על החיים שלי ((הערת הכותבת: כן, פליטת פה. אני מצטערת על זה.)).
עזבתי את הכנסייה בערב וחזרתי הביתה, אכלתי משהו בשקט, חושב על זה שחופשת פסח נגמרת עוד מעט ושאצטרך לחזור לבית ספר ולקבל את גזר הדין על הבגרויות שסוף סוף נגמרו. שנה הבאה י"ב, הא... זה הזכיר לי את ההבטחה שאני ואלעד עשינו כשהיינו ילדים. כשנגיע שנינו לי"ב נברח מהארץ ונטוס לאירלנד ביחד. צחקתי בקול רם במטבח. ילדים מפגרים עם חלומות מפגרים. חלומות שכבר לא יתממשו. פתחתי את הדלת של המקרר, להוציא מיונז, כשבקבוק הבירה האחרון נגלה אליי.
זה משנה?
משהו משנה בכלל?
ואם אני אשתה את זה עכשיו,
משהו ישתנה?
הושטתי יד לתוך המקרר.
אל תשכח
אבל אז המילים שלה עלו לי בראש, צפות מעל כל המחשבות האחרות, דוחקות את הבירה בצד.
אל תשכח, אח קטן
לא לשכוח מה?
אל תשכח, אח קטן, את המשפט שאבא תמיד נהג לומר
מה הוא היה? מה זה המשפט הזה, אנה?
אל תשכח, אח קטן, שהעולם שלך תמיד יפה רק כש
רק כשמה? אה, אל תעזבי...
תפסתי בידיי בשיערות המעטות שנשארו לי על הראש, מנסה להיזכר. זה יכול להיות מה שיעזור, נכון? אפילו כשזה נשמע כל כך פתטי. אני חייב להיזכר. מה היה סוף המשפט? הנחתי את הכלים בכיור (ושברתי בטעות את הכוס) ותפסתי דף ועט.
ובהיתי.
ובהיתי.
ובהיתי עוד קצת.
"נ ו! לעזאזל!" התעצבנתי. "תכתוב משהו!"
איזה אדיוט. באמת האמנתי שאני אכתוב משהו? שהיא תשלח לי מסר מהעולם הבא ושאני אכתוב את המשפט שלנו?
מה היה המשפט?
מה היה ה...
ואז הוא בא. כאילו חיכה שאני אמצא אותו. המשפט היה באנגלית, לכן לא יכולתי לזכור אותו בעברית. רשמתי אותו בגדול על הדף, חייכתי.
"תודה, אנה," לחשתי ועצמתי את עיניי. "תודה."
אל תוותר, אמא אמרה. "לא נגמר," הכומר אמר. "אל תשכח," אנה אמרה.
הגיע הזמן להחזיר לעצמי את החיים שלי.
את הפינה החמה.
את האחד שמילא לי את הלב.
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
פרק תשיעי סוף.
בהתחלה הפרק לא כל כך זרם לי, אבל בסוף הצלחתי להוציא משהו טוב (?)
מקווה שנהניתם! זה סוף חלק שני מתוך שלושה, כלומר פרק-לפני-אחרון. מחר הפרק האחרון! 
אבל אחריו אני מתכננת לעשות פוסט דמויות (גם חברה עושה לי fanart והיא מציירת אדיר, באמת), ככה שהסיפור עוד לא נגמר. עד שהכומר הזקן שר, כמובן.
עבודה מתחילה בעוד: יום אחד ו-4 שעות.
יוטוב לחמודים שבינינו.
פיס.אנד.קיס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת