The Flying BooBs

אז היה לי יומן בתחילת שנה, יומן אישי, קרו דברים יותר מדי קשים ולא יכולתי לספר לאף אחד, רק לדף. כתבתי בערך 30-40 עמודי A4, ושמרתי אותם בחדר בבית של אמא. השבוע הלכתי לבית של אבא, הגן שאני עובדת בו קרוב לאיפה שהוא גר.

ואז היא מתקשרת אליי וצוחקת. צוחקת ואומרת, "את יודעת? את יכולה לעשות ספר מהדבר הזה!"

ואני שואלת, "על מה את מדברת?"

ואז נקלט לי. נקלט לי שהיא קראה את היומן הזה, שמלא בקללות ודברים מגעילים ודברים שאני לא רוצה שאף אחד ידע. והיא פשוט קראה אותו, גם כשהיא יודעת שאסור לה (היא כבר נסתה פעם, הייתי שם ואמרתי לה שלא). ולא רק שהיא קראה, היא גם צחקה.

אני אני אומרת, "את קראת לי את היומן?"

והיא עונה בקול חמוד ומתוק, כאילו שלא עשתה שום דבר רע, "כן. הוא מקסים!" מקסים בתחת שלי, חתיכת...

היא אמורה להבין טוב יותר ממני איך זה מרגיש כשאמא שלך קוראת לך את היומן- לה בעצמה היה יומן, ולמרות שזה היה רק על האהוב-הדמיוני המפגר שלה, לא נראה לי שהיא הייתה מאושרת לגלות שאמא שלה קראה לה אותו.

הקטע שהכי הגעיל אותי בכל הסיפור, זה שהיא גם צחקה לי על זה בפלאפון. כלומר, אם את כבר קוראת את החרא שאסור לקרוא של הבת שלך, לפחות אל תאמרי לה את זה. ואל תצחקי כאילו זאת בדיחה.

אני רוצה לקרוא לה זונה מפגרת, אבל אני לא ארד לרמות שלה כשהיא קוראת לי בשמות.

נמאס לי, גם המחזור המזדיין מגביר את העצבון והשנאה המוזרה הזאת.

יעבור לי מחר....?

חרא.