הסיפור: "מציאות ואשליה" (שיניתי קצת את השם וכנראה שגם ישתנה בהמשך)
פרק ראשון: חזקים מולכים וחלשים נופלים
"את מכאיבה לי," אנני 2 לחשה בקול צרוד. הרגליים שלה רעדו ונשימתה הייתה כבדה, היא מצמצה בעין הזהב שלה שלא מוסתרת בשיער והגבות התכווצו בדאגה. צחקקתי, כפי שאני תמיד מצחקקת.
"את לא יכולה להתלונן," לחשתי גם אני. "אין לך את הכח לעשות כן."
ואיך הגענו למצב הזה בכלל?
נתחיל מההתחלה של ההתחלה. איך בגדתי בכל מה שלמדתי ונולדתי לאליו.
באותו יום השמיים היו מלאים בענני גשם, אבל השמשות שהציצו חיממו את הכל לזמן-מה. "איזה יום נהדר," אמרתי כשמיהרתי לצאת מהבית לבית הספר, שנקרא בשעתו "בית ספר מקצועי לסטודנטים צעירים". הייתי צעירה, בת 21, שמחה כהרגלי ומחייכת מאוזן לאוזן.
לא שיכולתי לשלוט בזה, כמובן.
אני בחיים לא אוכל.
ולמה אני בחיים לא אוכל? כי זה לא בשליטה שלי. אבל... זה טוב, לא?
אמא קראה מתוך הבית, ולידה גלורי 2, כפופה וממורמרת כתמיד. "אל תשכחי לקחת ביצים בדרך ממנדי!"
חייכתי בשיניים חשופות. "אין בעיות!"
המשכתי בדרכי, עדיין מחייכת בטיפשות. לא מסוגלת להוריד את החיוך המהמם שלי, שקרן לכל אורך הרחוב מלא האנשים השמחים. מתוך הבתים הציצו ה"אפורים", והיו כאלה שבכו וכאלה שסתם מלמלו בשקט לעצמם. חייכתי אליהם, אבל הם לא יכלו להחזיר לי חיוך, כמובן. ככה זה אצלנו- וככה זה ישאר, לעולמים.
אולי זה לא ברור כל כך, אבל אני שָמחה. ואמא שָמחה, וגם השכן ממול הוא שָמחה. שמחה, כעס, תשוקה, כל הרגשות השולטים, אלה אנחנו. נועדנו לשלוט עם השנאה והכעס החזק, וכמובן שמחה שהיא הרגש הכי חזק. והשאר, אתם שואלים? השאר הם של ה"אפורים", הכפילים הזהים שלנו. העצב, הדיכאון, הייאוש; הפחד, האהבה והחמלה- רגשות חלשים שצריכים להשתחוות לרגשות כמו שלנו, כך כולם אומרים לי. אבל אני אף פעם לא הבנתי למה. מה רע בלהיות עצוב? ודיכאון לא נראה עד כדי כך נורא.
ומה עם אהבה וחמלה לחלשים ממני?
כמו שאמרתי, מעולם לא הרגשתי את זה. מעולם לא לימדו אותי להרגיש אותם, אני רק יכולה לצפות בהם מרחוק, ולא לטעום ולהשביע את הסקרנות האדירה שלי לכך. חלפתי על פני אחת שכבלה את ה"אפורה" התאומה שלה בשלשלאות והחזיקה אותה בחוזקה, צוחקת. השנייה השפילה את מבטה לאדמה וחיבקה את עצמה במרמור קל. חייכתי אל שתיהן בפליאה. הנערה הביטה בי בחיוך זועף שאומר "תתסעקי בעניינים שלך."
הסטתי מבט. כמו תמיד.
לעזאזל.
האוניברסיטה הענקית הייתה פתוחה כתמיד לכל אורחיה הסטודנטים, כמובן שכולם היו כמוני. שמחים עד כדי גועל.
חיפשתי בעיניי אחר החברה הטובה שלי, אנני. הו, הנה היא שם! ליד הבחור ההוא. הם התנשקו נשיקה צרפתית לוהטת, מתאפקים שלא לחייך באמצע ולפרוץ בצחוק טבעי. הוא היה שרירי וגבוה, חלום של כל נערה אצלנו, עם חולצה צמודה ירוקה ומכנסיים שהתחילו בברכיים ונגמרו בכפות הרגליים. אה, הוא גם זה שהייתי די חמה עליו בזמן האחרון. היא לקחה לי אותו. היא ידעה בכלל?
טוב, ממילא רק הייתי חרמנית עליו, ולא יותר. זה עדיין מעצבן. זאת אף פעם לא אהבה.
צחקתי בעצב והמשכתי לדרכי, לכיתה.
התיישבתי בעייפות בכיסא ליד החלון, צופה בעצי האלון הרבים שיש בכל מקום. העולם שלנו מלא בעצים. אתה יכול להיאבד בתוכם בקלות (ברצינות, לולא שבעת השמשות שהנחו אותי, הייתי מכוסה בטחב באיזשהוא מקום עכשיו) ואף אחד גם לא כל כך ישים לב. איזה באסה, המלכה תבוא להרצות לנו היום, חשבתי בגועל. למה דווקא עכשיו?
המורה החייכנית (זה לא היה צפוי?) שלנו נקשה ברגלי העץ שלה, בכעס מצחיק. "שקט, כיתה!" צחוק מרוגז. "אתה מוזמן להיכנס, בזמנך החופשי."
הוא נכנס בצעדים מדודים, באופן השקט ביותר שראיתי בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב לכך. לבסוף נעמד ליד המורה, העור שלו זוהר כמו של כולנו. אבל... הוא היה שקט כמת. הוא לא צחק, ולא חייך, אפילו לא טרח להרים את הראש שלו ולהביט בכיתה.
השתנקתי בשקט. רגש חדש התחלחל לתוכי, רגש מוזר ולא מוכר. הוא גרם לגרון שלי לצרוב, ולגב שלי להתקפל. הבטתי בו שוב.
"ק-" הוא השתעל. "אני יכולים לקרוא לי סאם." שיערו הכחלחל היה מבולגן כאילו התחוללה סערה שמה לפני כמה דקות, והגוף שלו היה נורמטיבי ולא מעניין, אבל העיניים...
כמו של ה"אפורים".
צהובות כמו שתן של חתול. טוב, היה לו קצת כתום, מה שעשה את ההבדל המשמעותי.
הוא לא צוחק, לא מחייך.
מה קורה כאן?
"הי, סאם!" צעק אחד הסטודנטים, טוד, וחייך בקלילות, שומר על טונים נמוכים. סאם הסמיק קלות, אבל נשאר אדיש כשענה ב"הי" קצר. המורה הורתה לו לשבת כיסא מאחוריי, וכשחלף על פניי משב רוח קריר ליווה אותו. השמחה שלו הייתה נמוכה יותר משלנו. לידו הרגש החזק ביותר שלי הרגיש כמו שסתום בריאות שלי, והנשימה הכבידה עליי. מעולם לא הרגשתי איבוד כזה פתאומי של שליטה ברגשות.
ואני לא חושבת שאף אחד מעולם הרגיש כך.
אנני הזמינה אותי לביתה, שנלמד קצת על מה שהמלכה נתנה לנו כשיעורי בית- מדוע אנחנו מולכים וה"אפורים" נופלים. נו, באמת, זה פתטי. היא מנסה שוב לעשות לנו את השטיפת מח הזאת? למרות שזה מרגיש כאילו זה עובד לה
רק עליי לא.
הא לך, מלכה מטומטמת.
פתחתי את ביתה של אנני (בעולם שלנו אין צורך במנעולים כמו בשלך. אין סיבה לפרוץ לבתים של אחרים, כשכולם שמחים בחלקם) ונכנסתי בשקט. "אנני?" לחשתי בקול שקט. שוטטתי לה בבית עד ששמעתי רעש מחדר שמאלי אחד. הילכתי על קצות האצבעות ופתחתי אותו לחריץ.
ואז ראיתי אותה.
את "אנני האפורה", או "אנני 2" בקיצור.
היא ישבה על ספה רעועה, ונראתה בדיוק כמו תאומתה רק עם תסרוקת שונה ועיניים זהובות כשיערה. היא רכנה קדימה, והחלון היחיד שהיה בחדר נתן לקרן אור רכה להאיר את ידה השלוחה קדימה, נותנת לפרפר כחול לנחות עליה. אנני 2 חייכה חיוך קלוש ועיניה התכווצו בהתאם. הפרפר התעופף לו עד שהגיע לאפה העגלגל ונחת עליו בנפנוף כנפיים, וצחקוק נפלט מעורה המת.
זה היה המראה היפה ביותר שראיתי בחיי.
אני רציתי... לבכות.
מאושר.
והדמעה בהחלט יצאה, הדמעה הראשונה בחיי. זה היה כל כך מוזר. כמובן, שהוא התלווה בצחקוק הטבעי, שגילה לה שאני כאן, צופה בה. היא הביטה בי בפליאה, ואז בפחד. מיהרתי לסגור את הדלת והלב שלי פעם בחוזקה. מה זאת ההרגשה הזאת? למה אני מרגישה כל כך חלשה פתאום?
שמעתי לחשוש מתוך החדר, הצמדתי את אוזני אליה. "בבקשה," היא לחשה בקול רועד מבפנים. "בבקשה אל תספרי לה."
נאנחתי ברוגע. היא רק מפחדת שאני אספר לאנני, נכון?
"ולמה שאספר לה?" השבתי. היא השתנקה. "אם את רוצה, זה יהיה הסוד שלנו."
הדלת חרקה על צדה, וראשה של אנני 2 הציץ החוצה. שיערה הזהוב החליק לצד, כך שיכולתי לראות את השתקפותי בעין הזהובה שלה. התשוקה שלי גדלה בתוך שנייה, לא יכולתי לעצור בה. לא יכול להיות שאני...
"ולמה שלא תספרי לה?" היא מלמלה, מביטה בי בסקרנות. נשענתי על רגל אחת, נותנת לשיער השחור לגלוש לי לכתפיים בסרבול.
"טוב," התחלתי לומר בצחקוק קל, "היא חטפה לי את זה שאומרים שהוא ממש טוב במיטה, והייתי ממש מוכנה אליו השבוע. אז מותר לי גם להסתיר ממה כמה דברים, כפי שהיא מסתירה ממני." היא הביטה בי בפליאה, או יותר נכון בהשתהות מוזרה כזאת. "מה?"
"העין שלך," היא אמרה לפתע. "היא כל כך זוהרת ויפה." המבט הסקרן שלה הפליא אותי.
ועוד יותר הפליא אותי שהיא הושיטה יד.
האינסטינקט הראשון שלי אמר לי להכות אותה על החוצפה שלה, שהיא מנסה לגעת לי כך בפרצוף. האינסטינקט השני שלי אמר, לתת לה לעשות כן. עניין אותי מה היא עוד תעשה, חשבתי. אנני 2 הניחה כף יד קטנה על הלחי החמה שלי. ההרגשה הייתה כל כך מוזרה, והיד שלה הייתה קרה כאילו בילתה שעה בפריזר והיא יוצאת עכשיו להפשרה. היא נעצה מבט משמעותי בעין ימין שלי, העבירה יד סביבה, ועברה לשפתיים. נתתי לה לעשות כרצונה. היא העבירה אגודל על כל שפה בנפרד, ולפתע, כאילו הכה בה ברק היא קלטה את מעשיה. פחד נוראי הציף אותה והיא משכה את ידה במהירות, מתחילה לבכות ולהצטער, קורסת על רגליה.
כן, חשבתי. אם אנני תדע על מה שקורה כאן...
רכנתי לעברה, ליטפתי את שיערה. היא רעדה תחת ידי העדינה, ולא הפסיקה למלמל סליחה. מה אני עושה? חשבתי, חייכתי חיוך קטן מאוד. "זה בסדר," לחשתי אלייה, וגופה קפץ. "אני אפסיק אותך אם אני ארצה בכך."
היא שלחה אליי מבט מפוחד, והפה שלה עדיין מלמל את המילים החוזרות ונישנות. "אני מצטערת, לא התכוונתי, אל תענישי אותי, אני מצטערת, לא התכוונתי, אל תענישי אותי..."
צחקתי בקול רם שהרתיע אותה. מסכנה שכמותה. אנני בטח מכה אותה חזק כשהיא עושה מעשה 'רע' (אפשר לחשוב מה רע בזה). "תתקרבי אליי."
היא התקרבה לאט, בדריכות. רכנתי אליה עד שאפי התנגש באפה הרועד, פתחתי את הפה, והיא את שלה. ואז התחברנו לשתי שניות מתוקות שנתנו לי להרגיש את הזרם החשמלי החדש הזה, המהמם הזה. לא חייכתי. בכלל בכלל לא, משהו שהיה יוצא דופן מהכלל. ואף על פי שהיא הייתה "אפורה", וצבע עורה באמת היה אפור כשל השאר, הקור הזה שלה נעלם כלא היה וחום מתוק החליף אותו ומשך אותי אליה עוד יותר.
ורק שתבינו.
הייתה לי תשוקה לבת.
ועוד לאיזו בת.
לבת אסורה בהחלט!
היא התנתקה ממני לאט לאט, אדומה, נושמת במהירות ומחבקת את עצמה. הבטתי בה, לא ידעתי מה לומר. לא יכולתי לדבר גם אם היו לי מילים.
"אני מצטערת," היא לחשה שוב, בלי להביט בי ישירות. קמתי במהירות, ניקיתי את האבק של הרצפה מהחולצה והבטתי באנני 2 בשמחה.
"זה נשאר בינינו," לחשתי לאוויר שהתקרר בינתיים. היא הנהנה במרץ ואני עזבתי את הבית שלהן.
לא היה לי ולו קצת ראש לשאלות המפגרות של המלכה.
הלב שלי פעם כל כך מהר.
אני חולה?
ואיזו מן אשליה זאת?
לא מבטיחה המשך
אבל אולי יהיה, אולי
אם המחשב האדיוט שלי
יסכים לפעול, אז וודאי.
בינתיים, יקיריי.
להת' וביי.
פיס.אנד.קיס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת