The Flying BooBs

הייתי מאוד מבולבלת כשחזרתי הביתה, בריצה, מבלי לדבר עם אנני או לעשות איתה את העבודה המטומטמת. אמא כרגיל קיבלה אותי בחיוך חביב ואני החזרתי לה בשלי, ואפילו שהיה מזוייף לא ניתן היה להרגיש בהבדל. טרקתי את הדלת והתיישבתי במיטתי הארוכה הגדולה, כשהבחנתי ברוזל 2 מביטה בי בשאלה חיוורת. התאומה שלי נראתה כמו כלב זרוק וישבה על הרצפה כשחבורה סגולה גלויה על לחיה.

נאנחתי. "אמא עשתה לך את זה?"

"גלורי 2, אמא שלי. מצטערת, רוזל," היא לחשה וניסתה לחייך אך לשווא. "שפכתי ללא כוונה את סיר תפוחי האדמה על השטיח החדש שקנתה אמך." התרוממתי, קצת בחוסר רצון, הבאתי מגבת מהמטבח שהייתה ספוגה מים והנחתי על לחיה. היא מצמצה בכאב והתנצלה שוב ושוב, דבר שהזכיר לי את אנני 2 עד כדי אימה. בלעתי בשקט וביקשתי ממנה להפסיק, וכך היה.

"רוזל," היא אמרה, "האם את צריכה עזרה במשהו? כבר כמה ימים שלא ביקשת כלום, אני מתחילה לדאוג בעצמי?"

לדאוג. עוד משהו שכמעט ולא הרגשתי. טוב, כמובן שהרגשתי, אבל אף פעם לא דאגה למישהו אחר ממני. "אני בסדר," השבתי וחייכתי בתמימות. קמתי מהרצפה, הברשתי את המכנס הסגול שלבשתי ופתחתי את הדלת. "כדאי שתנוחי. כשתרגישי טוב יותר את יכולה להתחיל עם סידור המיטות."

יצאתי לשאוף אוויר בלילה הקריר, טיילתי בין העצים. הציפורים כבר ישנו בקניהן, השועלים התחבאו בין השיחים והלילה היה שקט יחסית, ללא קולות מוזרים וחשודים. אבל הקול החשוד היחידי שבא מאחורי עץ אחד הוא שהשאיר אותי עירנית. הרגשה מוכרת שוב הזדחלה לליבי, ההרגשה שלא הבנתי מה היא. הזדקפתי.

"מי שם?"

"אני," ענה קול במהירות. איזו תשובה מיידית, חשבתי. הקול היה גברי, נערי.

"מי זה אני?" קראתי ברצינות.

"סאם," הוא לחש. זה מסביר כמה דברים. "הבהלתי אותך?"

הבהלת אותי? לא, סתם גרמת לי לקפוץ כמו איזו פרה מיוחמת.

"מה פתאום. מה אתה עושה פה בשעה כזאת מאוחרת?" התיישבתי על איזה סלע והצבעתי עליו, אף שלא ידעתי אם הוא יבחין בכך. "שב פה במקום לעמוד שמה כמו מפגר."

"תודה," הוא מלמל, "אבל אני מעדיף להישאר ככה."

"טוב," חייכתי בחשד ((הערת הכותבת: כן, אצלם זה אפשרי)) ושילבתי את רגליי אחת על השניה. "אז... מה אתה באמת עושה כאן?"

שמעתי עלים מתחכחים והיד שלו הציצה מאחורי העץ העבה. "מחכה למישהו. את?"

"סתם יצאתי לשאוף אוויר."

"אה."

הסבלנות שלי פקעה. ובאמת כדאי שאחזור הביתה, חשבתי. "טוב, אני זזה. תהנה לך עם ה'מישהו' הזה."

"ר-רגע! חכי שנייה."

נאנחתי. "כן, יקירי?"

"אני..." הוא נאנח גם הוא. "את יכולה להתקרב לעץ?"

"מה? למה? בוא לפה פשוט," צחקתי.

"רק קצת," הוא אמר. לא צחק בכלל כל השיחה. מה לא בסדר איתו? חשבתי. זה אמור להיות טבעי!

"נשב על הסלע."

"לא, בואי לכאן."

"סלע."

"עץ."

וזה נמשך במשך כמה דקות עד שזה עלה לי על העצבים. "בסדר," חייכתי ברוגז וצעדתי בנוקשות אל העץ. יכולתי לשמוע את החיוך שלו. יופי, שיחייך. שסוף סוך יחייך ויראה לי שהוא נורמאלי.

נשענתי על העץ העבה, והוא בצד השני. "רק שתדע," הזהרתי, "אם תנסה לאנוס אותי או משהו..."

"לא, מה פתאום!" הוא השתנק בבהלה. "למה שאני ארצה לאנוס אותך?"

"מה זאת אומרת?" צחקתי בזעם. "אתה אומר שאני לא ראויה יאנסו אותי? העיניים הירוקות תמיד מפתות אותם."

"ל-לא, זה לא... עזבי את זה," הוא חזר ללהיות רציני. חייכתי בשקט. "אני צריך לדבר עם ה'מישהו' הזה, אבל בגלל שראית אותי כאן, אני לא יודע אם את יכולה לשמור על סוד."

צחקתי בקול חזק, ואחרי שהשתיק אותי ב"ששש"ים, לחשתי, "בעולם כמו שלנו, אתה צריך ראשית לדאוג לגבי המישהו הזה שאתה נפגש איתו ואם הוא בעצמו יודע לשמור על סוד."

"מה זאת אומרת?" הוא לא הבין.

תמים.

"באת מישוב אחר, נכון? זה הישוב של המלכה שלנו, אריאולן. המרגלים נמצאים כמעט בכל פינה ופינה ביער."

"מה?" עדייו לא הבין. "למה?" שאל בלחש.

"הם מפחדים," השבתי.

"ממה הם מפחדים?"

"מה"אפורים", משום מה."

הוא שתק. "אז איפה אני יכול להיפגש איתו ושלא ירגלו אחרינו?"

"אז זה מישהו? זה חבר? מאהב?"

"תעני לי קודם," הוא לחשש עוד יותר בשקט, כך שהייתי ממש צריכה לרכון לכיוון העץ ולהריח את השרף המתוק שלו. נאנחתי והתרוממתי, הברשתי בשנית אותו יום את המכנסיים וצעדתי לכיוון הבית שלי.

"תעקוב אחריי."

כשהמשכתי ללכת, קולות נעליו הדורסות את עלי הסתיו נשמעו מאחור.

כשהגענו לאסם הישן של אלה החוואית הצעירה, שנעלמה לעולם הבא שנתיים לפני כן וכמובן גם תאומתה (בעולמנו כש"זוהר" מת, על השופט להוציא להורג את ה"אפור" התאום), נתתי לעצמי לשבת על ערימת קש יבשה ומתה. הוא נכנס, בין הצללים, כך שלא ראיתי את פניו. הוא הסתובב סביב (רק בחשכה) ודילג בזהירות.

"ואת בטוחה שהם לא ימצאו אותנו כאן?" הוא לחש, והלחש הדהד בחלל הריק.

"כן, אני בטוחה," אמרתי בכעס, וכמובן שחיוך מטומטם התווסף למשפט. "עכשיו אני יכולה ללכת?"

"חכי." רציתי לזרוק עליו משהו. "הוא לא יודע שאני כאן."

"הוא יראה את העקבות. הלכתי."

"רגע!"

"מה?"

"את לא תגלי, נכון?"

"לגלות מה? אני אפילו לא יודעת מה אתם עושים. נתראה."

"חכי שניה!"

"מה עכשיו?!"

"איך קוראים לך?"

איך קוראים לי? זה מה שהוא אמר. לא הבנתי למה זה גרם לרגליים שלי לרעוד ולחזה שלי לקפוץ. הסתובבתי בחיוך מלא שיניים.

"רוזל. קוראים לי רוזל."

ואז הרגליים שלי פשוט דחפו אותי משם, לא מפסיקות לרוץ מהבחור המוזר שגורם לי להשתגע.

הראש שלי היה מפוצץ. לסדר את החדר, עבודה באוניברסיטה, זבל, אנני 2 עם השיער הזהוב, עוד זבל של "האפורות" בביתנו, סאם עם השיער הכחול, לסדר את החדר, עבודה. וזה חזר על עצמו, כמובן. כמו תקליט שבור, שגם שבר לי את המח. כשחזרתי הביתה אפילו לא אכלתי, רק שקעתי במיטה שהייתה מסודרת ובעטתי מעליי את המכנסיים הצמודים. כעבור רבע שעה רוזל 2 אספה אותם כמובן, ויצאה מחדרי. קמתי, הפשלתי את החולצה השחורה והבטתי במראה כשאני רק עם חזיית תחרה שחורה ובוקסר-נשים שחור. העברתי אצבעות בשיערי החום הארוך והמתולתל, הסתובבתי לצד ובחנתי את הקימורים הנשיים שלי. הורדתי את החזייה, הורדתי את הבוקסר, עמדתי ופשוט ראיתי את עצמי. האור שלי סינוור את עצמי, האור של השמחה ויופי והטוהר. ורק בעיניים הירוקות, כשהבבואה שלי נעצה בהן מבט מתוך המראה, אפשר היה לראות את הכעס והזעם ואכזריות.

הו, כן, מי שמשתקפת מולי במראה- קוראים לה רוזל 3. והיא הייתה האויבת שלי. כלומר, זאת הייתה ישות כלשהי שעטתה את גופי מעליה, אבל כן. היא הכעס והשנאה ואכזריות בי. היא חייכה אליי ברשעות טהורה והוציאה לשון מחודדת. ואז חייכתי אליה בחזרה, ורק אני יכולתי לראות שהחיוך מזוייף, לא משנה כמה טבעי יהיה. הרי אושר זה משהו אחר, לא?

אבל זה טוב ככה, לא?

לא?

"לא."

הסתובבתי במהירות, ונשמתי לרווחה כשהרוח עמדה מולי עם ידיים משולבות. "זאת רק את, קסנדרה."

היא התקרבה אליי, שקופה-למחצה כתמיד, מנשקת בזהירות את מצחי. "יום אחד את תביני, ילדה."

"אבין מה? ואני כבר לא ילדה עוד מעט. אני נחשבת מבוגרת מגיל 22."

היא נאנחה, ומשב רוח קריר דגדג את לחיי. "הלוואי ומישהו יוכל להראות לך שאת צודקת. היכן היית כל היום? הייתי בודדה כאן לולא התאומה שלך."

"הסתובבתי," חייכתי בזהירות ועטפתי עצמי במגבת חומה. היא בחנה אותי בלכתי, וחשתי איך המבט עובר בתוכי וממשיך הלאה, למקומות רחוקים יותר. "ביער."

"שוב ביער? שהמרגלים של אריאולן לא יתפסו אותך בטעות."

"אני לא "אפורה". למה שיתפסו אותי?"

קסנדרה נאנחה שוב, וחזרה לשלב ידיה. "הם נעשים פרנואידים משנה לשנה, יקירה. לפי מה ששמעתי כשטיילתי בעיר הבוקר יש אסירה מסוכנת שנמלטה, ממש לפני כמה ימים. כמובן שאני בטוחה שהיא ממש לא מסוכנת והם סתם מעלילים עלילות שווא, אבל זה מה שקורה והמלכה נסערת מאוד."

"מעניין," לחשתי. אסירה נמלטת, אהה... כנראה אחת מה"אפורים", כמובן. אין לנו אסירים "זוהרים" בממלכה, והמלכה המטומטמת הזאת לא עשתה שום דבר בנידון. כל מה שהיא עושה זה לבקר באוניברסיטאות ולתת לנו שיעורי בית ששוטפים את המוחות שלנו.

"זה נכון," הסכימה קסנדרה.

"די לקרוא את את המחשבות," סיננתי בחיוך. "ותדמייני אותי בלי חיוך בבקשה."

"אז מי זאת אנני 2?"

"אמרתי לך להפסיק!" השתנקתי. קרסתי על המיטה לשמע השם של הנערה הזו, שכנראה הייתה בת 17 כפי שתאומתה הייתה ((הערת הכותבת: בעולם זה האוניברסיטאות מתחילות בגיל 16 ונגמרות בגיל 25.)), עם שיער הזהוב והעיניים הצהובות. "בבקשה אל תזכירי אותה."

קסנדרה חייכה. "היא "אפורה", כן?"

"אז מה?"

"אל תחשבי לא נכון, לי ממש לא אכפת עם מי את יוצאת..."

דפיקה בדלת. "רוזל?"

קולה של גלורי 2.

"ו-נעלמתי," לחשה קסנדרה והתעופפה לה. נאנחתי ופתחתי את הדלת. "כן?"

"אמך מזמינה אותך לאכול, רוזל יקירתי," מלמלה גלורי 2, בקול מתנצל משהו. חייכתי בשמחה ואמרתי שאבוא. היא החזירה לי בחיוך מדוכדך ונעלמה במסדרון. קפצתי פנימה לחדרי, לבשתי חולצה צהובה צמודה ומכנסי ג'ינס קצרים והבטתי שוב במראה.

"זה עוד לא נגמר," אמרה לי הבבואה ברשעות, קולה אטום מתוך המראה הארוכה.

גיחכתי בעליצות. "מה עוד לא נגמר?"

"חכי חכי. אסון יפול עלייך וגם עלייה," הבטיחה בלחישה. "הסוף שלכן קרב. ואני אהיה שם כדי לראות את זה."

"יצור פתטי שכמותך. תיבלעי חזרה מהיכן שיצאת," אמרתי וסגרתי בחוזקה את המראה המתקפלת.

אז עוד לא חשבתי שנגיע למצב שאנחנו כאן עכשיו.

אבל זה רק התחלת הסיפור.

הסוף עוד רחוק.

כך לפחות חשבתי.

ומה עוד חשבתי?

שאני לא יודעת להבדיל בין מציאות לאשליה.