The Flying BooBs

אני חייבת להקדיש לך את הפוסט הזה.

מקס, היה לך קשה. ראיתי את זה וראיתי את ההתפתחות שלך (אף על פי שאני לא מכירה אותך אישית). כואב לי נורא עלייך.

היית בן אדם מקסים, והשפה שלך הייתה יפה נורא. כתבת באופן מדהים, התאהבתי בכתיבה שלך.

דיברת על מוות הרבה במהלך הפוסטים, בחיים לא האמנתי שבאמת תעשה את זה.

אני עדיין לא בטוחה אם זאת בדיחה חולנית או לא. אבל משהו בפנים אומר לי שזה אמיתי.

יש לי צמרמורת בכל הגוף, אני מרגישה אשמה שלא דיברתי איתך קודם (אולי יכולתי להשפיע, איכשהו?), ואם יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי, זה יאכל אותי הרבה זמן.

אולי תמצא שם את אמא. לא תהיה בודד כמו שלפעמים הרגשת כאן.

החלום שלך מתגשם. אתה מרוצה?

אני לא. למרות שאנחנו לא באמת מכירים. אין לי את הזכות לומר את זה.

מאוד כואב לי, אבל לא הגעתי עד לקו הבכי. בפנים אני בוכה עליך.

אני לא יודעת אם זה מרחמנות או מכאב אמיתי.

אנשים שלא קראו את הפוסטים שלך יחשבו שזאת בהחלט בדיחה, ושאתה עוד אחד מהדפוקים האלה שרוצים לעשות רושם. אבל מי שכן קרא.... יבין שהסיכויים שזה אמיתי גבוהים.

כל מה שנותר לי לומר זה, שאתה היית אדם חזק. אפילו הנכות שלך לא מנעה ממך להמשיך את החיים כבן אדם בעל יכולת פיסית נורמאלית, וגם מנטלית היית חזק אחרי מות אמך.

אני מצטערת שהגעת למצב של התאבדות.

אני מצטערת שבכלל שקלת את זה.

מקס.

לכל מי שמעוניין בבלוג שלך, המעט שאני יכולה לעשות עכשיו זה להפיץ... ולהראות איזה בן אדם קסום היית. ברצינות.

הבלוג של מקס