אני מרגישה נורא. עשיתי לעצמי נס קפה, הוא מר, חם, למה אני עשיתי אותו בכלל? אין לי שום מוזה, התפירה שלי בזבל והציורים לא יוצאים לדף. אני רועדת והדמעות פשוט זולגות בלי שום סיבה. לקרוא לזה דיכאון? לא? אולי? נס קפה זה לא כל כך נורא. אפשר לסבול אותו. הלב שלי פועם חזק מדי, זה מזכיר לי את הבדיקה השנתית שאני צריכה לעשות באיכילוב. חם כאן. יבש. המאוורר חזק מדי, אז סגרתי אותו, החדר הפך לסאונה מגעילה. ולחשוב שעבדתי כל כך קשה על הפרויקט הקטן שלי, שילמתי כל כך הרבה כסף, במשך שלושה ימים פשוט ישבתי על התחת ועמלתי על חתיכת הבד המזדיינת והפסקתי רק בשביל לאכול את מה שנשאר במקרר, אם נשאר... אולי איזה מלפפון מיובש.
לא בא לי לראות אף אחד, אבל אם אני אשאר לבד אני רק אשקע בתוך עצמי. יש את הדיירת החדשה בבית שלנו שלא מפסיקה לדבר על הבעיות שלה עם בנים, אני משתגעת. אני צריכה להעמיד פנים שאכפת לי, שאני מקשיבה, שאני שמה זין על הבעיות האלה שלה. אני עדיין שותה את הנס קפה המר, שמתי סוכר חום. למה הוא לא עובד?
אין לי למי להתלונן חוץ מלכאן. יש לי תדמית- והיא בן אדם שתמיד שמח, מחייך, צוחק, ומוכשר (בזין שלי). אז את כל השאר אני מנסה להשאיר מתחת לפני השטח, כי זה רק מאכזב אנשים. אכזבתי אנשים כשהם גילו את כל החלק השלילי שבי, אכזבתי מאוד. לא רוצה שוב. אני צריכה לקחת כדור נגד דיכאון? אין לי מרשם. אני לא רוצה שזה יעשה אותי היפרית מדי, אבל אני גם לא רוצה שוב לשוטט ברחוב ולמרר בבכי, לנקות אותו ולחזור הביתה כאילו כלום לא קרה. או לקחת את הכלבה שלי כתירוץ לצאת מהבית או לחזור הביתה מחברים. לפעמים כששומרים יותר מדי זה יוצא בבת אחת, כמו נהר על גדותיו, לא רוצה שיהיו אנשים סביבי כשזה קורה.
הנס קפה הזה מר מדי. אני עדיין שותה אותו.
איזה פוסט חסר טעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת