The Flying BooBs

אנחנו הולכים ביחד, משלבים ידיים. לא אכפת לנו מה יגידו התל אביביים הצפונבונים האלה, ממש לא. שיקפצו לנו.
הוא קונה כרטיס, המוכרת מרשה לי ללוות אותו לרכבת. וכשאנחנו עומדים בתחנה, אני מהדק את אחיזתי בו, מפחד שיעוף ולא יחזור לעולם.
הוא מחזיר לי מבט רך. ״אל תדאג, אהובי. אני אחזור בעוד שבוע ואפצה אותך על היעדרותי. הם ישמרו עלינו טוב, וזה רק סריקה קטנה באזור.״
אני מהנהן בשקט. ״תשבע לי שתחזור,״ אני לוחש.
הוא מלטף את הזיפים שלי, עומד על קצות הצבעותיו ונושק קלות על פי. ״נשבע.״
לא אכפת לנו אם אנשים נועצים בנו מבט מוזר. בשבילנו... רק אני והוא בעולם הזה, עומדים ונושמים, וזה מספיק.
קול של רכבת נשמע. הוא רוכן עליי ומחזיק אותי חזק, ואני נושק על מצחו ומחבק אותו. וכשהרכבת מגיעה, והוא אומר להתראות, אני מנשק אותו במהירות ומשאיר אותו קצת סמוק. ״להתראות!״ הוא צועק, מחייך מאוזן לאוזן. אני מנופף לו בחיוך, רץ אחרי הרכבת עד שאיני יכול עוד.
אני מגיע הביתה בסביבות הערב, שותה את הקפה שלי. 
״אבא, תפתח את הטלוויזיה!״ קוראת אווה, הבת שלנו. אני מחייך ופורע את שיערה. 
״למיטה, אווה. כבר מאוחר. תכנסי מהר לפני שאני אקרא למפלצת!״
היא צורחת ומצחקקת יחדיו, קופצת מאחיזתי ורצ במדרגות לחדרה. אני מחייך ופותח את הטלוויזיה.
נפתחות החדשות. ״והרי לתאונה שהתרחשה היום בחיפה: רכבת מכיוון תל אביב התפוצצה הערב בשל מחבל שהתגנב לתוכה. הפיצוץ האדיר השאיר אחריו גופות רבות של כ-47 נוסעים, ביניהם קבוצה של 14 מג״בניקים שנסעו למען סקירה בגבול לבנון. המשטרה עוקבת אחרי האירוע בחקירה מקיפה-״
אני נועץ מבט ריק בטלוויזיה, רואה את הקריין מדבר אך לא שומע. היד שלי רועדת, והקפה נשפך על השולחן. אני פשוט יושב שם, על הספה. הראש שלי נשמט, ואני... אני לא יודע מה לעשות עם הידיים... עם הפה, מה לומר, מה ל...
תגידו לי שזה לא נכון, אני רוצה לצעוק.
אני רץ מהבית, אני רץ ורץ ורץ, לא אכפת לי מהשעה או מהמקום. אני בועט בפחי אשפה, אני דופק את הראש על הקיר, ואני מחליק לאט לאט. העיניים שלי נוטפות, ואני צורח. אני צורח בכל הגרון שלי, ומסך של ערפל ודמעות מסתיר לי את הכל. אני קורע את החולצה ומשליך אותה לעזאזל.
״הבטחת לי!״ אני צורח. ״נשבעת שתחזור!״
אני רועד שם, מתכרבל בצד הרחוב, אנשים חושבים שאני שיכור.
״נשבעת...״ אני לופת את שיערותיי.
אני רוצה למות.
אני לא יודע איך לחיות בלעדיו.