מכירים את ההרגשה שהכל טוב?
שאת פופולארית בקרב אנשים שאכפת לך מהם, ושלהם גם אכפת ממך?
שאת משלימה עם המראה שלך, אפילו שאת נראית כמו קוף שעיר ומכוער?
שאת די בסדר בלימודים?
שפשוט... טוב לך?
יש לי רק משהו אחד לומר על זה.
אני מאוד מרגישה טוב, כלומר החיים שלי נהדרים יותר משהיו לי עד עכשיו. חוץ מזה שאנחנו בבעיה כספית, ושסבתא בבית חולים, ושאני לא ממש רואה את אמא.. הכל טוב. כמעט מושלם, i'd rether say. מה שרע בכל זה, זה שאני מתרגלת למצב במהירות, ונהיית אובססיבית להרגשה הטובה הזאת. ואז גם לאנשים (שיש לי די הרגשה שהם מתחילים להיגעל ממני. זה עוד יבוא, בכל אופן.) ולמשפחה. מתישהו... ביב', ליתר דיוק, הכל ייגמר. כל התקופה הטובה הזאת תיגמר פשוט (ואולי קצת לפני). הם לא מאמינים לי כשאני אומרת את זה, אבל אני לא כזאת שנוהגת לשמור על קשר עם אנשים, כך שמן הסתם שאאבד את כולם. אפילו את הפולניה שלי. אפילו את המשפחה שלי, כי הם ממילא זקנים מדי בשביל להמשיך ולחיות. את הכלבה שלי, ליידי, גם לה לא נשאר עוד הרבה. אני אאבד הכל ואשאר רק עם מה שאי אפשר לקחת ממני- את הכישרון בציור (ממש מדהים). זה לא שאני פסימית, לא ולא- הכל הן עובדות, כי האישיות שלי לא תשתנה ואני עדיין אהיה הילדה עם הסודות והשנאה העצמית, כי עוד לא השלמתי על האופי והאישיות שלי. אני עדיין שונאת את כל החרא הזה שתקוע בפנים.
תכננתי לשים קץ לחיי בגיל 23, בגיל הזה סבתא כבר תלך לעולמה, גם ליידי כבר תעבור לשמיים, ובערך בזמן הזה אני גם אדע על ההורים הביולוגיים שלי ומדוע יש לי בדיוק תראומה מחדרים לבנים... ולמה יש לי זיכרון שלא הולך, וסיוט מהילדות שקשור לכל זה. יכול להיות לאכנס לתראומה נוספת, וזה גם יעזור לי בהחלטה של "חלאס, מה כבר שווה לי לעשות בעולם הזה?"
אני לא יכולה לעשות את זה בעצמי, וזאת הבעיה. אני פחדנית מדי בשביל לעשות את זה, וכזאת גם אשאר. אולי אמצא מישהו שיעשה זאת בשבילי? נדאג שלא ישארו ראיות בשטח, והוא יכול לאחר מכן לגלגל אותי בתוך איזה שטיח ולזרוק לים. או שאולי פשוט אקפוץ לכביש, כמו שאני מדמיינת את עצמי עושה כל יום. קטעים שחשבתי על זה עוד מכיתה ב'.
דני (ספירקס)- אם אתה רואה את הפוסט הזה, תדע שלך זה לא יקרה, כי יש לך אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם והם עליך! לכן אל תדאג.
טוב.
זהו 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת