שלום.
שלום.
שלום.
מלאו לי שש עשרה מלפני כמה ימים, בתחילת החודש, אני עדיין לא מבינה מה ההבדל בין היום שלפני ליום שאחרי. לא השתפרתי בשום דבר, לא השתנתי (בגדים? רעננות? זה נחשב?) ולכן אני גם לא מבינה מה צריך לחגוג בדיוק. אוקי, נולדתי לפני שש עשרה שנה בהחלט, אבל זה לא אירוע שצריך לשים עליו דגש. לדעתי.
חברותיי ארגנו מסיסה קטנה-זה היה דווקא נחמד, אבל אם היה משהו גדול הייתי קצת מתעצבנת. לכן לא חגגתי השנה עם המשפחה וההורים.
קראתי ספר מצויין, אני ממליצה אותו - ״גנבת הספרים״. הוא מ ע ו ל ה. פנטסטי. עדיין מלווה אותי בכל מקום (במיוחד שטף הקללות בגרמנית). הספר מספר בעצם על ליזל ממינגר, ילדה שגרה בשכונה גרמנית קטנה וענייה בזמן השואה, וכיצד היא מסתגלת ועוברת את קשייה. במיוחד את האבודות. רק מזהירה- הספר כולו מלא בטיזרים (כלומר, רמזים די גדולים לסוף) וכמובן שהמספר-הלא הוא המוות בעצמו-עושה זאת בכוונה. למה? תקראו ותבינו.
בכל מקרה. בפוסט הקודם, שהיה לפני די הרבה זמן, הזכרתי שאני הולכת להיפגש עם היועצת. ובהחלט נפגשתי. היא שלחה אותי לרופא משפחה כדי שישלח אותי לפסיכיאטר, ועכשיו אני ממתינה לפסיכי. אם אצטרך כדורים, הרי שיתנו לי אותם. ואני חושבת שאני צריכה, אתמול זה די הובהר לי שזאת לא רק תקופה-מה שקורה לי.
חברה מאוד טובה שלי, יש לה פיפלפוביה (פחד ממספר עצום של אנשים באזור אחד). בכל מקרה, היא הייתה מעוצבנת באותו יום, מותשת מפני שעשינו את ההליכה של החיים שלנו במכתש הקטן, והיא צרחה עליי. זה גרם לי להיעלב, כלומר בחרתי להיעלב מזה. כשארוחת הערב הייתה מוכנה עלינו כל השכבה (300) לחדר האוכל, והרגשתי נורא. עצובה. מדוכאת קצת. לא הייתה לי שום סיבה. לפתע שמעתי את חברתי יוצאת מהחדר יחד עם החבורה שלנו, כשהיא משתעלת והמורה מלווה אותה. הצטרפתי. אני הרי חברה שלה, לא? עליי לעזור לחברה שלי. אבל הבעיה היא שראיתי אותה רועדת, משקשקת, משתעלת, ובמקום לדאוג לה כמו כולם וללטף אותה ולהרגיע אותה הרגשתי כל כך אדישה ואפילו קצת טוב, שקרה לה משהו. ואז כשקלטתי את זה הייתי חייבת לברוח, כשאף אחד לא הסתכל. הן בטח גם לא שמו לב שנעלמתי. הרגשתי כל כך רע על המחשבות האלה וחוסר הרגישות שלי, וכמו מטומטמת בכיתי בשירותים, ללא קול, שאף אחד לא ישמע. אף אחד לא יידע על זה, אמרתי לעצמי. האשמתי את עצמי, וזה גרם לפרץ דמעות נוסף, חמים על לחיי שהיו קרות.
המקרה הזה אתמול לימד אותי שזה פשוט לא יעזוב אותי, לפחות לא בזמן הקרוב. אני מפספסת את הכיף שלי בגלל דברים דפוקים כאלה, ואני ממש לא מסוגלת להסכים לכזה דבר! GET BETTER,ME!
התקלחתי עם אותה חברה. בעירום מלא. אני יודעת, אני נשמעת קטנונית ומפונקת, אבל לפעמים כשאתה מתקלח אתה לא בדיוק רוצה לראות את הגוף של הפרטנר השני למקלחת, או שהוא יסתכל בך (במיוחד אם לאותה חברה יש גם נטייה לבנות. אני לא נגד לסביות ובי והומוסקסואלים כמובן, אבל לא במקלחת). זה היה כל כך כל כך מביך ולא נעים, חדירה לפרטיות שלי. אבל עברנו את זה.
הפולניה קנה לי שרשרת ליום ההולדת, היא נחמדת. היא עצמה כחולה, והתליון כסוף בצורת שפירית.
אני כל כך עייפה. פיסית ומנטלית.
שלכם פעם במיליון שנה (ייתכן ואני דינוזאור),
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת