אני כותבת בבלוג רק כשרע לי מאוד. או כשאני מפחדת. אבל בעיקר כי אני מתחמקת מפגישות עם פסיכולוגים שרוצים לקבוע לי. אני לא מסוגלת להיפגש עם פסיכולוג, מבוגר שלא מבין אותי ומסתכל עליי מלמעלה ומנסה לשחק את עצמו המבין שהוא צריך להיות. זה המקצוע שלו. בקשר לפיסכיאטרים הם לא רוצים לתת לי כדורים, רק לפסיכולוג. רק פסיכולוג.חוויתי התקף חרדה לפני כמה ימים, זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. בפעם הראשונה הייתי קטנה מאוד, ולכן הסכנה הייתה יותר גדולה, מפני שלא יכולתי לנשום. הם קראו לזה ״התרגשות״. בפעמים האחרות הרגיעו אותי, או שנרגעתי מעצמי, וזה היה בגלל הסביבה שגרמה לי להרגיש סבל וכמובן שהמשפטים ״עדיף לי שאמות כבר״ ו״אני רוצה להתאבד״ מצד המשפחה לא עזרו. ועכשיו... עכשיו כמעט ונחנקתי, צמאתי והשתוקקתי לאוויר שלא היה קיים. אם הייתי לבד... אולי כבר לא הייתי בכשירות לכתוב את הפוסט הזה. הכיתה שלי עזרה לי להתעשת ונראה שהם נבהלו יותר ממני, אני לא יודעת איך נראיתי להם כשהתחלתי לחרחר.
כשעשינו שוב א.ק.ג בכללית הכל היה תקין. הלב שלי היה תקין, ואני רציתי שהם ימצאו משהו, כדי שלא יתחוור שהכל בסדר ושבעצם אני היא זו שלא בסדר. הם לא מצאו כלום וזה היה ברור. לפסיכולוג. בכל מקרה יש לי קרדיולוג ל-24 ביוני, אבל זה לא מספיק. לפסיכולוג. לפסיכולוג.
פיסות מתחברות לי לאט לאט. האישה שילדה אותי אובחנה כחולה לפני שילדה אותי (אמא טוענת שהייתה חולת נפש, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה), יש לי פיצול בהתנהגות, אגב, זה הגיוני לצחוק כמו מטורף בהתקף חרדה?
אני לא מנסה לתרץ כאן ״הי, תראו, אני משוגעת!! אני מיוחדת!״
אבל אמא אומרת ״אם את לא תדברי על זה, ההתקף יקרה לך שוב ויחשבו שאת משוגעת. יסיעו אותך באמבולנס לאיכילוב, הרופאים לא יודעים לטפל באחת כמוך, וישלחו אותך לגהה, לבית חולים לחולי נפש. את רוצה שיחשבו שאת משוגעת??״
אני לא עונה לשיחות, אנשים מחפשים אותי. אני מפחדת לקום בבוקר ולגלות שאני פסיכית, הצל שלי רודף אותי. ואת כל זה אני מנסה להסתיר.
כמובן שאני ממש גרועה בלהסתיר; והאנשים גרועים בלגלות את זה באותה מידה.
עד כאן.
נ.ב- אם מישהו רוצה להיות הפסיכולוג שלי לפעם אחת ולתת לי עצה... אני יותר מאשמח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת