The Flying BooBs

״את צריכה לשמור על עצמך, בואי נודה בזה.״

״יש לה תחת גדול! מידה גדולה במכנסיים, בהחלט.״

״את מזכירה טיפה את השמן ההוא מסאות׳פארק.״

״את קצת... מלאה.״

״אוכלת שטויות, לא פלא שאת משמינה.״

.

.

.

נמאס לי לשמוע את זה. חלק מהמשפטים האלה אני אפילו אומרת לעצמי, כמה שאני אוהבת לרדת על עצמי, זה כמו החיבה של בריון לרדת על ילד אחר. אני כותבת את זה ודמעות זולגות לי מהעיניים ואני חושבת לעצמי: וואו. את בוכה. בראבו. את בוכה כי נעלבת מזה שאת שמנה ומזה שאת לא יפה ומזה שאת סתם איזה זבל של אמא שלך. אני עוד אמחא לך כפיים.

החלטתי לא לאכול יותר. אני יודעת, זה לא בריא, זה מסוכן, אולי אני מחפשת את הסיכון הזה (מן הסתם. החברות שלי לא טועות כשהן קוראות לי מטומטמת) ואולי תשומת לב? שיהיה. אולי אני אוכל רק פירות; אני מכירה את עצמי, אם אני אפסיק לאכול לגמרי אני פשוט אתנפל על משהו. הגיע הזמן שאני אפסיק לשמוע את הדברים הנ״ל, הגיע הזמן שאני אפסיק לרדת על עצמי וגם שאמא תפסיק, וגם שהן יפסיקו. תמיד נתפסים על הנחמדים, לא?

או על אלה שיש להם שני גרמים יותר מהמקובל?

אולי אני באמת מפגרת?

למי אכפת כבר.

אני קצת רעבה,

אבל למי אכפת כבר.