היי לכם. כתבתי סיפור די קצר (אני לא יודעת אם יהיה לו המשך, המליצו לי להמשיך), לא ערכתי אותו. נתתי לו להישאר כמו שהוא.
הרבה זמן לא כתבתי, אז אני מתרגשת.
מקווה שתאהבו (:
~~~~~~~~~~~~~~~
אני רוצה אותו.
אני מסתכל עליו, ואני רוצה אותו. כל כך רוצה אותו.
כל בוקר זהה לקודמו- אני קם בבוקר, מתארגן, לוקח את לילי מאמא שלה ושם אותה בגן, ויוצא לעבוד בחנות לכלי בית. ואז, בחמש בצהריים, אני מחליף את המדים ונכנס לבית הקפה ליד תחנת הרכבת התחתית, מזמין שחור קטן ומקשיב לג׳ז. ואז הוא נכנס, כמובן. בחמש ורבע בדיוק. לפעמים הוא יושב בצד, נותן ללהקת הג׳ז של אותו יום להנעים את זמן הלקוחות, ולפעמים הוא קם, עולה על הבמה עם הסקסופון, ומנגן. ואז- אני מאושר. אני עוצם את עיניי, נשען על ידיי ונרגע לצלילים המתוקים שיוצאים מהכלים, ומשלו במיוחד.
אני גם חושב באותה עת על כמה שאני רוצה אותו. אני רוצה להעביר את שיערו השטני בין אצבעותיי, ולחוש את שפתיו הרכות על שפתיי. אני רוצה שייגע בי ואני בו. אני רוצה לשמוע אותו לוחש. וצועק, ושמח ועצוב. אני רוצה לראות אותו בכל בוקר מימיני במיטה, אני רוצה שימלא את החלל הריק שבה. אני רוצה אותו בכל מובן המילה.
הוא מתחיל לנוע לפי הקצב כשהסולו שלו נגמר, מחיאות כפיים. אני לא מוחא כפיים. אני נשאר בעיניים חצי עצומות, כאילו נפלאות המוסיקה משכרות ומרשימות אותי. הג׳ז זורם בחלל בית הקפה הקטן, שהאור בו גורם להרגשה רומנטית, אדום חלש. אני לוגם מהקפה השחור והמר, שמשאיר אותי במציאות. הוא מתחיל לשיר. כמה שקולו יפה, עמוק ועם זאת עדין. השיר צרפתי ואיני מבין את המילים, אבל במובן מסויים אני מבין, מפני שהוא מעביר את ההרגשה שלהן.
ואז הוא יורד מהבמה. מזמין תמיד בירה שחורה. יושב על הבר ומדבר עם הברמן החביב, ואני מקנא ממקום מושבי על שאינני במקומו. ב-7 אני קם, בכדי לא לפספס את הרכבת שלי, משלם ויוצא. לא מביט לעברו. הוא לא יודע כלום.
והוא גם לא יידע.
אני חוזר הביתה, 7:40, עולה בעצב קל במדרגות, לבית ריק. אין לי מה לדאוג ללילי, אמא שלה וודאי לקחה אותה מהגן. אני מפשיט מעליי את החולצה בעייפות ונשכב על המיטה הגדולה מדי, משתעל מעט, בודק את הפלאפון מדי פעם ושולח אס-אמ-אסים. ואז אני מניח אותו, וחושב לעצמי- אלכס, אתה חייב לעשות משהו עם עצמך. תמצא גבר, אישה, זה לא משנה. תמצא לך אהבה ותוותר על התחביב המוזר שלך, לשבת בבית קפה בכל יום בחמש, מזמין קפה שחור וצופה בבחור שמהם באמת הסיכויים שיבחין בך או בתשוקות שלך. אתה כבר בן 30. תעמוד כבר על הרגליים.
אבל מה אני כבר יכול לעשות?
אני רוצה אותו.
כשאני קם בבוקר המחרת, אני מביט בשעון ומגלה שהתעוררתי מאוחר. אני קופץ מהמיטה, לובש משהו מהיר, משתעל קצת, ויוצא מהדירה במהירות. אני נוסע, לא, אני חוצה את הכביש ומגיע לביתה של אשתי לשעבר. לילי מחכה לי מחוץ לבית, היא מחייכת. אני גם מחייך אליה. היא נכנסת למכונית ומספרת לי איך עבר יומה אתמול. איזה יופי, אני עונה לה, קצת לא מרוכז.
אני רוצה אותו.
אני מסתכל עליו, ואני רוצה אותו. כל כך רוצה אותו.
כל בוקר זהה לקודמו- אני קם בבוקר, מתארגן, לוקח את לילי מאמא שלה ושם אותה בגן, ויוצא לעבוד בחנות לכלי בית. ואז, בחמש בצהריים, אני מחליף את המדים ונכנס לבית הקפה ליד תחנת הרכבת התחתית, מזמין שחור קטן ומקשיב לג׳ז. ואז הוא נכנס, כמובן. בחמש ורבע בדיוק. לפעמים הוא יושב בצד, נותן ללהקת הג׳ז של אותו יום להנעים את זמן הלקוחות, ולפעמים הוא קם, עולה על הבמה עם הסקסופון, ומנגן. ואז- אני מאושר. אני עוצם את עיניי, נשען על ידיי ונרגע לצלילים המתוקים שיוצאים מהכלים, ומשלו במיוחד.
אני גם חושב באותה עת על כמה שאני רוצה אותו. אני רוצה להעביר את שיערו השטני בין אצבעותיי, ולחוש את שפתיו הרכות על שפתיי. אני רוצה שייגע בי ואני בו. אני רוצה לשמוע אותו לוחש. וצועק, ושמח ועצוב. אני רוצה לראות אותו בכל בוקר מימיני במיטה, אני רוצה שימלא את החלל הריק שבה. אני רוצה אותו בכל מובן המילה.
הוא מתחיל לנוע לפי הקצב כשהסולו שלו נגמר, מחיאות כפיים. אני לא מוחא כפיים. אני נשאר בעיניים חצי עצומות, כאילו נפלאות המוסיקה משכרות ומרשימות אותי. הג׳ז זורם בחלל בית הקפה הקטן, שהאור בו גורם להרגשה רומנטית, אדום חלש. אני לוגם מהקפה השחור והמר, שמשאיר אותי במציאות. הוא מתחיל לשיר. כמה שקולו יפה, עמוק ועם זאת עדין. השיר צרפתי ואיני מבין את המילים, אבל במובן מסויים אני מבין, מפני שהוא מעביר את ההרגשה שלהן.
ואז הוא יורד מהבמה. מזמין תמיד בירה שחורה. יושב על הבר ומדבר עם הברמן החביב, ואני מקנא ממקום מושבי על שאינני במקומו. ב-7 אני קם, בכדי לא לפספס את הרכבת שלי, משלם ויוצא. לא מביט לעברו. הוא לא יודע כלום.
והוא גם לא יידע.
אני חוזר הביתה, 7:40, עולה בעצב קל במדרגות, לבית ריק. אין לי מה לדאוג ללילי, אמא שלה וודאי לקחה אותה מהגן. אני מפשיט מעליי את החולצה בעייפות ונשכב על המיטה הגדולה מדי, משתעל מעט, בודק את הפלאפון מדי פעם ושולח אס-אמ-אסים. ואז אני מניח אותו, וחושב לעצמי- אלכס, אתה חייב לעשות משהו עם עצמך. תמצא גבר, אישה, זה לא משנה. תמצא לך אהבה ותוותר על התחביב המוזר שלך, לשבת בבית קפה בכל יום בחמש, מזמין קפה שחור וצופה בבחור שמהם באמת הסיכויים שיבחין בך או בתשוקות שלך. אתה כבר בן 30. תעמוד כבר על הרגליים.
אבל מה אני כבר יכול לעשות?
אני רוצה אותו.
כשאני קם בבוקר המחרת, אני מביט בשעון ומגלה שהתעוררתי מאוחר. אני קופץ מהמיטה, לובש משהו מהיר, משתעל קצת, ויוצא מהדירה במהירות. אני נוסע, לא, אני חוצה את הכביש ומגיע לביתה של אשתי לשעבר. לילי מחכה לי מחוץ לבית, היא מחייכת. אני גם מחייך אליה. היא נכנסת למכונית ומספרת לי איך עבר יומה אתמול. איזה יופי, אני עונה לה, קצת לא מרוכז.
״לא גילחת היום, אבא,״ היא מעבירה אצבעות על הזיפים שצמחו לי לאורך הלסת.
״קמתי מאוחר היום, אני אגלח כשאחזור היום הביתה.״ אני משתעל קלות.
״אבא, לא מרגיש טוב?״ היא שואלת בקול מודאג. ״אתה נראה קצת חיוור.״
אני ממצמץ פעמיים. ״ילדה לא צריכה לדאוג להורים שלה, לילי.״ אולי אני באמת קצת לא מרגיש טוב, אבל אני לא רוצה להדאיג את הקטנה שלי. ״אני בסדר,״ אני מחייך. אנחנו מגיעים לגן שלה, ״הגן של דן״, ואני מוריד אותה. היא נותנת לי נשיקה ורצה לה, לחבריה. אני נכנס למכונית, לעוד יום מעייף. משפשף את העיניים. אני שוב לא מרוכז.
״מה יש, אלכס?״ אני שומע את קולה של הקופאית כשאני מפיל קופסא עם סכו״ם והרעש מהדהד בכל החנות הקטנה.
״זה כלום, נפל לי מהיד,״ אני אומר, מתנצל, מרים את החבילה ומחזיר אותה למקום. אני משתעל. האחמש״ית מתקרבת.
״אלכס, אתה מרגיש בסדר?״
״כן. טוב, לא ממש, האמת,״ אני מודה. ״אבל זה לא משהו רציני.״
היא מניחה עליי יד. ״אלכס, אתה בן אדם מבוגר. אתה יודע כבר שאני לא יכולה לתת לך לעבוד אם אתה חולה- זה לא מתאים לא לך ולא לי. וחוץ מזה, אני לא רוצה שתתעלף לי כאן.״
״הגזמת,״ אני טוען. ״אם הצלחתי לנסוע עד לכאן מבלי לגרום לאף תאונה, אני יכול לעבוד. אני אגיד לך אם אני לא מסוגל יותר.״
האחמש״ית שותקת. היא מהנהנת באי-רצון וחוזרת לעזור ללקוחות. אני נאנח ומשפשף שוב את העיניים. לא ישנתי טוב, זה הכל. לא יכולתי לישון טוב, כי כל מה שאני חושב עליו זה רק כמה אני עלוב וכמה חסרי משמעות הם החיים שלי. וגם כמה, אוי, כמה שאני רוצה אותו.
השעות שלאחר מכן היו ייסורים לכאב הראש שלי, אבל אני סובל את זה בשקט. היו ימים גרועים יותר. אני יוצא משם, ומכיוון שאני עם המכונית אין שום סיבה לרדת לתחנת הרכבת. אמנם אני באמת שוקל את ההחלטה בראשי. השעה היא 4:45. אני מול התחנה. 4:50, אני יורד במדרגות אל עבר הרכבת התחתית. 4:55, אני מול בית הקפה. 5:00- אני עולה חזרה למעלה. לא היום, יקירי, לא היום.
בקושי רב אני מגיע הביתה, אני מרגיש עייפות רבה והעפעפיים שלי נפולים. אני אפילו לא מפשיט את החולצה. אני לוקח כדור נגד צינון בתקווה שישפיע וישפר את הרגשתי, ונופל לשינה עמוקה.
למחרת אני עדיין לא מרגיש במיטבי, אני מודיע לאשתי לשעבר ומבקש ממנה שתסדר ללילי משהו עד שארגיש טוב יותר. לאחר מכן אני מודיע לחנות שלא אגיע בזמן הקרוב, מבקש כי ימי חופשה ונוחת שוב על המיטה, לנוח. אני מצטער על כך שלא ירדתי לבית הקפה והקשבתי למוזיקת הג׳ז המשכרת ושתיתי את השחור הקטן וראיתי אותו. שלושת התשוקות שלי. עוברים כמה ימים, ואני נשאר בבית. לא רואה אותו. כמה שזה כואב לי.
לאחר חמישה ימים, אני סוף סוף מרגיש טוב יותר. אני מחליט לקום מהמיטה, בזמן, מודיע לאמה של לילי שאקח אותה היום ולחנות שאגיע בזמן למשמרת. אני שוטף פנים וסוטר לעצמי בקלילות, יוצא מהבית. אני מגיע ברגל ללילי, שמיד שמה לב שלא התגלחתי.
״הגעתי מאוחר מדי בכדי לגלח בימים האחרונים,״ אני משקר. אני פורע את שיערה ומחייך. ״היום אגלח.״
״מבטיייייח?״ היא שואלת.
״מבטיח,״ אני עונה.
״נשבע?״
״נשבע.״
״נשבע באלוהים?״
״לילי.״
״טוב, טוב,״ היא מצחקקת ואין מאושר ממני.
בעבודה הכל הולך מצויין. היום הזה עובר במהירות, והשעה כבר ארבע וחצי. אני פונה לכיוון תחנת הרכבת התחתית, ולכיוון בית הקפה- לכיוונו. בחמש בדיוק אני נכנס, ויושב במקומי הקבוע. מזמין קפה שחור. ומחכה. בחמש ורבע אני עוד מחכה, הוא לא כאן. אני מנחש שהוא מאחר. ואולי כלל לא יגיע לכאן היום. חבל. חבל אם לא יגיע. אני לוגם מהקפה השחור שלי כשיד נחה על כתפי. אני מסתובב כדי לגלות שזה הוא, הבחור השטני הגבוה, שידו הענוגה והארוכה נחה עליי. אני בולע במהירות.
הוא כל כך יפה מקרוב. עוד יותר ממה שדמיינתי במחשבותיי הכמוסות ביותר.
אני מפנה אליו מבט שואל. הרי הוא לא יודע דבר. מצדו, אני כלל לא מכיר אותו. מצדו, אני רק בחור שאולי מפריע לנוחיותו, אולי המראה שלי לא מוצא חן בעיניו וכדאי שאסתלק.
״שלום,״ הוא אומר בקול הרך שלו. ״אכפת לך אם אצטרף לשולחן?״
בתוך תוכי אני המום. הרי מעולם לא ציפיתי שיפנה אליי! ועוד שיארח לי חברה. ככה, מבלי להכיר אותי. אני מהנהן מבלי לומר מילה. הוא מחייך ומתיישב מולי, מזמין את הבירה השחורה שלו ומוזג, שואל ״אתה מעוניין?״ ואיך בדיוק אני יכול לסרב. למרות שאיני חובב גדול של בירה שחורה. המוסיקה יוצרת אווירה די נחמדה, אם כי אני יותר מדי חנוק מכדי להרגיש אותה.
״אני...״ אני מתחיל, והוא עוצר אותי.
״קוראים לי אנדי, נעים להכיר,״ הוא מושיט יד. אני לוחץ אותה בהיסוס. אני תוהה אם הוא שומע את מה שמתהפך לי בבטן. כנראה שלא. לאחר כמה שניות שאני לא עונה הוא שואל, ״ואתה?״
״אלכס,״ אני עונה, כמה שיותר ברוגע. ״מה מביא אותך לשולחן שלי, מר אנדי?״
״אני מצטער מראש אם אני מפריע,״ הוא ממלמל לשנייה. אני ממהר להניד בראשי.
״בכלל לא!״
הוא מחייך.
להגיד לך את האמת,״ הוא לוגם מכוס הבירה השחורה, ״שמתי לב שאתה אורח קבוע כאן. ושאתה אוהב להקשיב למוסיקה ולהרגיש את האווירה.״
אז הוא כן שם לב אליי, אני לא יכול שלא לחשוב על זה. אני מהנהן ולוגם מהשחור שלי. הוא ממשיך, ״ובכמה ימים האחרונים לא ראיתי אותך בסביבה, חששתי שקרה לך משהו. הרי אתה בא לכאן בכל יום.״
אני רוצה לקבור את עצמי. אני מרגיש כל כך מובך שאני רק מגחך ולא מעז להביט לו בעיניים. מסתבר שאני מאוד שקוף, יותר ממה שחשבתי. אני חושש שהוא אולי יודע. ואם הוא יודע? מה יקרה אז? הוא ידחה אותי לוודאי. או שאולי יבקש ממני להתרחק ממנו. הוא לכל הפחות ינסה להתחמק ממני.
אני מגחגך בגרוני. ״לא הרגשתי ממש טוב בימים האחרונים, ולכן לא יצאתי מהבית. אני מצטער אם... הדאגתי אותך.״
לוקחות לו כמה שניות עד שהוא עונה. ״לא רציתי לאבד את המעריץ מספר אחד שלי,״ הוא מחייך.
ואז אני רוצה אותו. אני כל כך רוצה אותו, שאני בקושי שולט בעצמי. תירגע, אני אומר לעצמי, תירגע. אני מחייך חזרה חיוך קטן.
״לא איבדת...״
עוד שתיקה קטנה. ״בן כמה אתה, אלכס?״
״זקן מדי בשביל שהשאלה הזאת לא תפגע בכבוד שלי.״
״אני מתנצל מראש,״ הוא מגחך.
אני מחייך. ״30 וקצת. ואתה, מר אנדי?״
״אתה נראה הרבה יותר צעיר,״ אנדי מחמיא לי, ״24. בדיוק החודש.״
אני קצת מופתע מהגיל הצעיר, ומתמלא בבושה על המחשבות האירוטיות שלי. ״אם כך, מזל טוב. במה אתה עוסק?״
״אני כרגע סטודנט בתחום הרפואה,״ אנדי אומר. אני קצת מופתע.
״הייתי בטוח...״
״המוסיקה היא רק תחביב,״ הוא עוצם את העיניים ונשען על ידיו. אני מחזיק בידיי שלי בכדי לא ללטף את פניו העדינות ברכות. ״these are a few of my favorite things..." הוא מזמזם.
״אה?״
אנדי פוקח את עיניו בהפתעה. ״אתה לא מכיר את השיר?״
אני מגרד בראשי. ״מסתבר שלא...״
״טוב, תמיד יש פעם ראשונה,״ הוא מחייך, ואז מביט לעבר הבמה. ״אני חושב שאני אעלה קצת לנגן. היה נעים להכיר אותך.״
הוא עולה על הבמה עם הסקסופון ואני אומר בלחש, ״גם לי. גם לי...״
אנדי לוחש משהו לנגנים, והם מפסיקים לנגן. הוא פונה למיקרופון ואומר בקול עדין ומתוק ועם זאת עמוק ומוצק, ״אני מרגיש הערב נוסטלגיה קטנה, אם לא אכפת לכם אנחנו ננגן שיר מוכר. בסגנון ג׳ז כמובן.״ הוא מביט אליי ומחייך. הלב שלי מדלג פעימה.
הם מתחילים לנגן. המוסיקה איטית ונעימה. אני מקשיב בנועם, אך הפעם אני לא יכול לנתק את מבטי ממנו. אצבעותיו מדלגות במהירות על לחצני הסקסופון, ובשלב מסויים הוא זונח אותו לטובת המיקרופון ושר:
Rains on roses and whiskers on kittens
Bright copper kettles and warm woolen mittens
Brown paper packages tied up with strings
These are a few of my favorite things
Cream colored ponies and crisp apple streudels
Doorbells and sleigh bells and schnitzel with noodles
Wild geese that fly with the moon on their wings
These are a few of my favorite things
Girls in white dresses with blue satin sashes
Snowflakes that stay on my nose and eyelashes
Silver white winters that melt into springs
These are a few of my favorite things
When the dog bites
When the bee stings
When I'm feeling sad
I simply remember my favorite things
And then I don't feel so bad
אני לא יכול לנתק ממנו את המבט, והוא יודע את זה. אנשים מהקהל מתחילים לזמזם את השיר יחד עם המילים, ורק אני, רק לי הכל חדש, רק אני מרגיש כאילו הוא מקדיש את השיר לי ורק לי.
אני רוצה אותו.
האם אי פעם יהיה שלי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת