זאת הפעם הראשונה שהיא הססה בקשר לאימוץ שלי. אני יודעת שהיא הייתה בלחץ מטורף, והיה לה חם, והיא הייתה מעוצבנת ועייפה, אבל היא ערערה על האימוץ שלי. אחרי 13 וחצי שנים- היא נזכרה שאולי זאת הייתה כנראה טעות. ״ לקחתי אותך בגיל שלוש, כשאת כבר גדולה, כי אין לי כח, כדי שיהיה לי שקט בראש.״ מה היא קורה אם היא הייתה ממשיכה את המשפט? חייכתי אליה ואמרתי בסדר. אמרתי סליחה או משהו ויצאתי מהחדר, נכנסתי לשלי, התיישבתי על המיטה. הרגשתי פגועה. הרגשתי חרא ילדה. הרגשתי את העיניים שלי נעשות רטובות, אך לא בכיתי. עדיין חייכתי, סוג של. חיוך עצוב כזה.
ועכשיו אני כותבת את זה כאן
ואני תוהה לעצמי- האם באמת היה שווה לה?
עם כל הפשלות שלי, והקושי שאני עושה לה, והלחץ שלה, והבלגן והכסף והכל-
ונגיד שאם החבילה היא קיבלה כישרון ציור, יצירתיות, חוש מציאת חפצים אבודים, ואיזה עוד פלוס פה ושם- האם זה באמת היה שווה את זה?
מה אם היא ציפתה ליותר?
ניסיתי להשתפר, במהלך השנים השתנתי מאוד. ניסיתי פחות לצעוק, הצלחתי; ניסיתי יותר לצאת מהבית, יצאתי; ניסיתי להיות פחות תלותית איתה, והצלחתי; ניסיתי להתלבש יפה יותר ולדאוג למראה החיצוני שלי וניסיתי לצאת עם מישהו (מזויין מזדיין בן זונה שרמוטה תמות בגיהינום) וניסיתי להיות יותר עם ביטחון עצמי, ובערך הצלחתי.
זה לא מספיק, אבל הגעתי ללימיט. כמה אדם יכול להשתנות? האם הוא בכלל יכול? מה אם לא, ואני סתם מדמיינת שהשתניתי?
זאת הפעם הראשונה שהיא היססה לגבי האימוץ שלי. האם זאת תהיה גם האחרונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת