RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוגוסט 2014
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
זמן עובר לאט ומהר... תלוי במה אתה רוצה ובוחר...
המשפט הזה לא נחוץ כאן, אבל קיטשיות תמיד בריאה וטובה בשבילנו.
.
.
.
לנשום.
לנשום.
לשאוף ולנשוף. לנשום.
להוריד את הלחץ. לנשום עמוק. אבל איפה האוויר?
מתי הוא יגיע?
האם הוא יגיע?
האם הוא יגיע אליי?
האם מגיע לי אוויר?
ואם הייתי מתרכזת בזמן שלי בלי אוויר, האם הייתי מצליחה להפסיק לפחד?
הם הורידו ממני את הציפיות רק כדי שלא אגיע למצב שבו אני נחנקת. מנטלית, פיסית, הכל הולך. עכשיו אני משקיעה רק במה שבאמת חשוב לי, דברים שבהם אני רוצה להוציא ציונים טובים בשביל העתיד שלי. נראה מה יקרה.
תקופת בגרויות. זה כל כך מוזר. בתחילת השנה עוד הרגשתי כמו ילדה בת 12, כיתה ו', אין לחץ, מאה בהכל, כל הילדים קטנים ומטומטמים והמורות רק רוצות לברוח מאתנו. ועכשיו... זה כאילו עברתי בזמן שנתיים מהחיים שלי בשתי שניות, אבל לא בדיוק.
כל כך מוזר.
מביא לתהיות.
השתוקקות לאוויר תמיד הייתה ותישאר לי. יהיה התקף או לא יהיה. תמיד היה חסר לי קצת, תמיד הייתי צריכה להתנשם הרבה אחרי ריצה אולי יותר מהאחרים, תמיד הייתי צריכה להפסיק לשיר באמצע השורה כדי לנשום שוב, תמיד הייתי רגישה לסיגריות במרחק של 10 מטר ממני, תמיד הרגשתי חולה בצפון תל אביב עם כל הרעלים שבאוויר.
טוב נו, אלה לא תירוצים לכלום. אלה עובדות.
למה אני כותבת על זה בכלל?
רציתי לכתוב על זמן.
מה זה זמן?
זאת הרגשה שנשארת בזכרון ועוברת לפי הדברים שנעים מסביבנו, שמש ששוקעת, עננים זועמים בלילה חשוך. זה פחד מהנורא מכל. זאת שמחה והנאה מהסביבה. זה עצב שמתמשך לנצח. ואולי הנצח הוא קצר יותר משתוכלו לדמיין במוחכם.
דמיינו שדה פרחים שטוף שמש. אתם יושבים על הדשא הירוק והרך ומריחים את הפרחים, עוצרים לרגע את הריצה התמידית שלכם לכל מקום, אולי גם עוזבים את הסמארטפון המזדיין שלכם בצד. עובר זמן, ומה זה זמן? זה שעמום, זה געגועים לטכנולוגיה ולרעל ולאנשים עם רעל, זה הבחנה ביתושים ובחרקים נוספים העולים לכם על הגוף, זה אדרנלין וזה כאב ברגליים. ואז קורה דבר מופלא; כל אלה גורמים לזמן לעבור לאט מאוד, כל כך לאט שאינכם מסוגלים לסבול זאת. אתם קמים, מחזיקים בסמארטפון היקר שלכם, מדברים עם הבן זוג, והופה! הפלא ופלא, השמש שוקעת ונהיה חשוך. מה קרה? הזמן עבר בזעף, עבר אתכם כאילו הייתם עוד עלה נידף של סתיו.
ביי ביי, שדה פרחים. שלום לך, מציאות משעממת יקרה!
ומה כל זה אומר?
עוד דוגמא. דמיינו את עצמכם בשיעור בכיתה. נכנסת מורה מאוד משעממת, מאוד מאוד מאוד משעממת, למחשבת ישראל, ומתחילה לדבר. מה זה זמן? זמן זה השמיעה של הדיבור שלה, שנעשה לפתע מאוווווד איטיייייי, זאת הרגשה של זיעה וחום מהחלון הפתוח, גרון יבש, לחות, התקתוק הקולני של שעון הכיתה והזמן עובר מאוד מאוד לאט. ואז מה קורה? מתחילים לדבר עם חבר (בהתכתבות, בדיבורים, בפלאפון), מתחילים לצייר, לקשקש, לקרוא ספר, לעשות בדיחות, לשחק בפלאפון, לשמוע מוזיקה באוזניות... ולא עברו שתי שניות, צלצול. סיום השיעור.
כמה שהזמן עף...
את השנה הזו אינני זוכרת, אך בכל זאת אני כן. אני זוכרת זכרונות של חברים ודברים שעשיתי וחוויות, אבל הכל מרגיש לי כאילו היה בעברי הרחוק ולפני כמה שנים טובות, כשמתברר שהיה רק לפני חודשים ספורים. מדהים, לא? גם החוויות הרעות וגם הטובות, נראות לי כה רחוקות...
כי אני חיה עכשיו ולא אז. וחוץ מזה יש לי זיכרון כמו של דג. זה קצת מוריד מהפואנטה של הפוסט הזה.
המסקנה של הפוסט:
טכנולוגיה זה חרא. אוויר צח זה טוב. מחשבת ישראל זה לא חשוב בתכלית. אוויר זה מצויין. מח של דג. מה אמרתי שוב?
פיס. אנד. קיס
|
נכתב על ידי
Lady Q הכותבת
,
12/5/2014 22:21
בקטגוריות התרגשות מנטלית ופיסית, זה אומר שהמחזור קרב... נכון?, זיעה קרה, חטיבה ותיכון, ייאוש, פחד, פסימי, אופטימי, בית ספר, סיפרותי, שחרור קיטור
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
מחשבות שניתן להעלות רק על הכתב
מכירים את ההרגשה שהכל טוב?
שאת פופולארית בקרב אנשים שאכפת לך מהם, ושלהם גם אכפת ממך?
שאת משלימה עם המראה שלך, אפילו שאת נראית כמו קוף שעיר ומכוער?
שאת די בסדר בלימודים?
שפשוט... טוב לך?
יש לי רק משהו אחד לומר על זה.
אני מאוד מרגישה טוב, כלומר החיים שלי נהדרים יותר משהיו לי עד עכשיו. חוץ מזה שאנחנו בבעיה כספית, ושסבתא בבית חולים, ושאני לא ממש רואה את אמא.. הכל טוב. כמעט מושלם, i'd rether say. מה שרע בכל זה, זה שאני מתרגלת למצב במהירות, ונהיית אובססיבית להרגשה הטובה הזאת. ואז גם לאנשים (שיש לי די הרגשה שהם מתחילים להיגעל ממני. זה עוד יבוא, בכל אופן.) ולמשפחה. מתישהו... ביב', ליתר דיוק, הכל ייגמר. כל התקופה הטובה הזאת תיגמר פשוט (ואולי קצת לפני). הם לא מאמינים לי כשאני אומרת את זה, אבל אני לא כזאת שנוהגת לשמור על קשר עם אנשים, כך שמן הסתם שאאבד את כולם. אפילו את הפולניה שלי. אפילו את המשפחה שלי, כי הם ממילא זקנים מדי בשביל להמשיך ולחיות. את הכלבה שלי, ליידי, גם לה לא נשאר עוד הרבה. אני אאבד הכל ואשאר רק עם מה שאי אפשר לקחת ממני- את הכישרון בציור (ממש מדהים). זה לא שאני פסימית, לא ולא- הכל הן עובדות, כי האישיות שלי לא תשתנה ואני עדיין אהיה הילדה עם הסודות והשנאה העצמית, כי עוד לא השלמתי על האופי והאישיות שלי. אני עדיין שונאת את כל החרא הזה שתקוע בפנים.
תכננתי לשים קץ לחיי בגיל 23, בגיל הזה סבתא כבר תלך לעולמה, גם ליידי כבר תעבור לשמיים, ובערך בזמן הזה אני גם אדע על ההורים הביולוגיים שלי ומדוע יש לי בדיוק תראומה מחדרים לבנים... ולמה יש לי זיכרון שלא הולך, וסיוט מהילדות שקשור לכל זה. יכול להיות לאכנס לתראומה נוספת, וזה גם יעזור לי בהחלטה של "חלאס, מה כבר שווה לי לעשות בעולם הזה?"
אני לא יכולה לעשות את זה בעצמי, וזאת הבעיה. אני פחדנית מדי בשביל לעשות את זה, וכזאת גם אשאר. אולי אמצא מישהו שיעשה זאת בשבילי? נדאג שלא ישארו ראיות בשטח, והוא יכול לאחר מכן לגלגל אותי בתוך איזה שטיח ולזרוק לים. או שאולי פשוט אקפוץ לכביש, כמו שאני מדמיינת את עצמי עושה כל יום. קטעים שחשבתי על זה עוד מכיתה ב'.
דני (ספירקס)- אם אתה רואה את הפוסט הזה, תדע שלך זה לא יקרה, כי יש לך אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם והם עליך! לכן אל תדאג.
טוב.
זהו
| |
וואו, המצב מדרדר
לגלות מסקנות חדשות לגבי עצמך זה כל כך מעייף!
אז מה גיליתי?
קודם כל, אני מתכערת, במיוחד באיזור הפנים. אני לא עושה דבר לגבי זה. אני לא "עושה גבות", לא "עושה רגליים", לא "עושה שיער-ערווה". פשוט משאירה את עצמי השעירה בצורת כבש שעיר לעזאזל.
שנית, אני עדיין בוכה בסתר (במקלחת, בחדר עם מוסיקה פול ווליום, כשאני יוצאת עם הכלבה) ובשאר הזמן מחייכת ושמחה ובלה בלה בלה. מה שהופך אותי לפתטית גמורה.
שלישית, המסיכה שלי מעייפת לי את הצורה. לחייך, להיות נחמד כל הזמן, לצחוק... זה מתיש. זה כל כך מתיש שלא משנה כמה אני אנוח או אשן אני עדיין אהיה עייפה. לאט לאט המסיכה יורדת...
רביעית, אני רואה אותה יורדת. זה ממש מוזר (אודה שאפילו מצחיק): זה כאילו יש לי שתי ישויות בגוף, כאילו המסיכה עצמה קיבלה חיים, והמסיכה לא מבינה למה היא משתנה כל כך. איפה ה-LADY Q המבינה, המצחיקה, הטובה? למה היא משתנה לכזאת לא אכפתית? למה היא לא שומרת על אנשים קרוב אליה ורק מרחיקה אותם? "אני לא רוצה להרחיק אותם," היא אומרת לעצמה. "מדוע זה קורה? למה אני עושה את זה?"
אני מוצאת בזה הומור משעשע. למרות שאני לא יודעת מי משתי אלה היא האמיתית שבי, זה די ברור שאני מתהפכת.
חמישית, הרצון שלי להיות נאהבת מתנגש עם הרצון שלי להיות לבד, כי אנשים זה דבר מעייף. במיוחד כשזה אמור להיות קשר הדדי! כלומר, מצדי להתמקד בלימודים ורק בלימודים, בציור, בעבודה, בעצמי. אבל הבדידות תהרוג אותי, מכיוון שהדפקה שלי זה שאני צריכה עוד ועוד ועוד ועוד מאנשים (משמע ניצול?), עד שאין לי איך להחזיר להם כהוגן למה שנותנים לי. אני-עצמי ריקה לחלוטין כל הזמן, כמו רעב אינסופי לאהבה. לפני כמה ימים אמרו לי ש"אוהבים אותך!", "מי יכול לא לאהוב אותך?", "את כזאת מקסימה!", "מתגעגעים אלייך!". ובמקום להרגיש טוב עם זה, אני רק דוחה את האפשרות ואומרת לעצמי "זה לא אפשרי. זה לא אפשרי, זה שקר עלוב."
חמישית, אנשים מתחילים לקלוט אותי. הם עדיין לא מאמינים, אבל יש שקולטים. חברה אחת אומרת לי "זה לא מעייף אותך לחייך כל הזמן?" כמעט שהתפתתי לספר לה, אבל אני פוחדת מדי. תמיד פחדתי, כבר היו כאלה שאיבדתי בגלל האישיות המוזרה הזאת. הכל שקרים! "קשה לי לראות אנשים שהם סוג של נעלמים." "מעניין אותי מה האופי האמיתי שלך..." גם אותי זה מעניין. גם אותי.
שישית, יש לי טיקים מוזרים ברגל. כבר המון זמן. יכול להיות שיש לי חייזר בתוך הרגל? מסתבר שהחיים שלי לא מספיק מסובכים!
שביעית, נמאס לי מאמא. מסתבר שאכפת לה יותר מהבן זוג הנוכחי שלה מאשר הילדה האנ-פביולס שלה. זה כבר נראה כאילו היא החליטה לגור אצלו ולא לחזור לעולם, וכשהיא חוזרת? זה רק ריבים חסרי טעם. היא בעצם חלק ניכר מהתסכול שלי.
שמינית, אני שוקעת בתוך עצמי. ייאי! כיף! איזה בידור! לא ממש. מתסכל אותי שאני לא כותבת בבלוג הרבה, אף על פי שזה המקום היחידי שאני באמת יכולה לומר למישהו (לצעוק, לכתוב, לקלל, וואטאבר) על התסכול והדיכי וכל החרטא ברטא שקורה לי. בכללי, ככה לימדו אותי וככה גיליתי בעצמי, אי אפשר לסמוך על אף אחד. סוף פסוק.
תשיעית, הטיקים האלה ממש מלחיצים אותי. ברצינות, אני שוקלת לבדוק את זה אצל רופא. הרגל לי כאילו קיבלה חיים משל עצמה (לא מצחיק!) וזה נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ בכל רגע. אולי יש לי גידול (חייזרי)?
עשירית, איזה מוזר. אני שונאת שמרחמים עליי אבל כשזה קורה, זה מספק אותי. מין מזוכיזם חולני כזה. דאמיט.
11 (אין לי כוח, סליחה על האורך), אני לא מצליחה לצייר. לא-מצליחה-לצייר. עוד תסכול לרשימה!
12, יש לי עוד דפקה (מישהו מוכן להסביר לי אותה?): איך זה אפשרי שאני רוצה להשיג משהו, ובאותו הזמן אין לי רצון להשיג אותו? איך זה שאני כל כך רוצה להגיע לרמה כזאת, אבל לא רוצה באותו זמן? מה זה אמור להביע לעזאזל?!
13, אני שותה את הנס שלי עם 7 כפיות סוכר.
טוב. אני חושבת שזה מספיק בינתיים. אני לא יודעת מתי אני אכתוב שוב (FUCK IT I'M ASSHOLE). אני רוצה להקיא. אולי חטפתי את הוירוס שמסתובב באיזור?
וואטאבר.אנד.קיס
| |
דפים:
| |