The Flying BooBs

אני קמה בבוקר בידיעה שאת לא שם. לפעמים אני לא יודעת. לפעמים את חולפת במוחי ולפעמים מעולם לא היית שם, מעולם לא ראיתי אותך נקברת תחת אדמה יבשה, ומעולם לא עזבת.
לכל אחד ההתמודדות שלו. ההדחקה היא ההתמודדות שלי, והסיגריות הן ההתמודדות שלה. היא מעשנת הרבה, יותר מבדרך כלל, כאילו היא מחפשת את האוויר לנשום, כאילו העשן מערפל את חושיה והיא אוהבת להיאבד לתוכו.
המוות עף מעליי. הוא צופה בי. לוחש לחישות. מחכה לצעד הבא שאעשה. אני לא נותנת לעצמי ליפול, אך אינני מצפה לנצח. המוות תמיד מנצח.
את יודעת יותר טוב ממני, לא כך, סבתא?
היא עדיין עם הסיגריה בפה. שואפת רעל, נושפת חומצה. משחקת עם הצעצוע המרגיע בידיה, צוחקת, נכנסת הביתה ולוקחת כדור נגד דיכאון. כן, כל אחד מתמודד בדרך שלו.
ומה אני כבר יכולה לעשות חוץ מלצפות?
העשן חונק אותה, היא לא מודעת. המוות יבצע שח, והמשחק נגמר. היא אף פעם לא מודעת, וחרף ההזהרות שלי, חרף נסיונותיי להצילה מהנפילה, היא ממשיכה. וסיגריה בידה. ועוד אחת. זה אף פעם לא נגמר.
וכך היא עושה את הצעד הלא נכון. המוות מחייך לה, ואני מאיימת בשבילה, לא אתן לו לעשות את הצעד שלו לעברה.
אבל המוות תמיד מנצח.

המשפט הזה לא נחוץ כאן, אבל קיטשיות תמיד בריאה וטובה בשבילנו.

.

.

.

לנשום.

לנשום.

לשאוף ולנשוף. לנשום.

להוריד את הלחץ. לנשום עמוק. אבל איפה האוויר?

מתי הוא יגיע?

האם הוא יגיע?

האם הוא יגיע אליי?

האם מגיע לי אוויר?

ואם הייתי מתרכזת בזמן שלי בלי אוויר, האם הייתי מצליחה להפסיק לפחד?

הם הורידו ממני את הציפיות רק כדי שלא אגיע למצב שבו אני נחנקת. מנטלית, פיסית, הכל הולך. עכשיו אני משקיעה רק במה שבאמת חשוב לי, דברים שבהם אני רוצה להוציא ציונים טובים בשביל העתיד שלי. נראה מה יקרה. 

תקופת בגרויות. זה כל כך מוזר. בתחילת השנה עוד הרגשתי כמו ילדה בת 12, כיתה ו', אין לחץ, מאה בהכל, כל הילדים קטנים ומטומטמים והמורות רק רוצות לברוח מאתנו. ועכשיו... זה כאילו עברתי בזמן שנתיים מהחיים שלי בשתי שניות, אבל לא בדיוק. 

כל כך מוזר.

מביא לתהיות.

השתוקקות לאוויר תמיד הייתה ותישאר לי. יהיה התקף או לא יהיה. תמיד היה חסר לי קצת, תמיד הייתי צריכה להתנשם הרבה אחרי ריצה אולי יותר מהאחרים, תמיד הייתי צריכה להפסיק לשיר באמצע השורה כדי לנשום שוב, תמיד הייתי רגישה לסיגריות במרחק של 10 מטר ממני, תמיד הרגשתי חולה בצפון תל אביב עם כל הרעלים שבאוויר.

טוב נו, אלה לא תירוצים לכלום. אלה עובדות.

למה אני כותבת על זה בכלל?

רציתי לכתוב על זמן.

מה זה זמן?

זאת הרגשה שנשארת בזכרון ועוברת לפי הדברים שנעים מסביבנו, שמש ששוקעת, עננים זועמים בלילה חשוך. זה פחד מהנורא מכל. זאת שמחה והנאה מהסביבה. זה עצב שמתמשך לנצח. ואולי הנצח הוא קצר יותר משתוכלו לדמיין במוחכם.

דמיינו שדה פרחים שטוף שמש. אתם יושבים על הדשא הירוק והרך ומריחים את הפרחים, עוצרים לרגע את הריצה התמידית שלכם לכל מקום, אולי גם עוזבים את הסמארטפון המזדיין שלכם בצד. עובר זמן, ומה זה זמן? זה שעמום, זה געגועים לטכנולוגיה ולרעל ולאנשים עם רעל, זה הבחנה ביתושים ובחרקים נוספים העולים לכם על הגוף, זה אדרנלין וזה כאב ברגליים. ואז קורה דבר מופלא; כל אלה גורמים לזמן לעבור לאט מאוד, כל כך לאט שאינכם מסוגלים לסבול זאת. אתם קמים, מחזיקים בסמארטפון היקר שלכם, מדברים עם הבן זוג, והופה! הפלא ופלא, השמש שוקעת ונהיה חשוך. מה קרה? הזמן עבר בזעף, עבר אתכם כאילו הייתם עוד עלה נידף של סתיו.

ביי ביי, שדה פרחים. שלום לך, מציאות משעממת יקרה!

ומה כל זה אומר?

עוד דוגמא. דמיינו את עצמכם בשיעור בכיתה. נכנסת מורה מאוד משעממת, מאוד מאוד מאוד משעממת, למחשבת ישראל, ומתחילה לדבר. מה זה זמן? זמן זה השמיעה של הדיבור שלה, שנעשה לפתע מאוווווד איטיייייי, זאת הרגשה של זיעה וחום מהחלון הפתוח, גרון יבש, לחות, התקתוק הקולני של שעון הכיתה והזמן עובר מאוד מאוד לאט. ואז מה קורה? מתחילים לדבר עם חבר (בהתכתבות, בדיבורים, בפלאפון), מתחילים לצייר, לקשקש, לקרוא ספר, לעשות בדיחות, לשחק בפלאפון, לשמוע מוזיקה באוזניות... ולא עברו שתי שניות, צלצול. סיום השיעור.

כמה שהזמן עף...

את השנה הזו אינני זוכרת, אך בכל זאת אני כן. אני זוכרת זכרונות של חברים ודברים שעשיתי וחוויות, אבל הכל מרגיש לי כאילו היה בעברי הרחוק ולפני כמה שנים טובות, כשמתברר שהיה רק לפני חודשים ספורים. מדהים, לא? גם החוויות הרעות וגם הטובות, נראות לי כה רחוקות...

כי אני חיה עכשיו ולא אז. וחוץ מזה יש לי זיכרון כמו של דג. זה קצת מוריד מהפואנטה של הפוסט הזה.

המסקנה של הפוסט:

טכנולוגיה זה חרא. אוויר צח זה טוב. מחשבת ישראל זה לא חשוב בתכלית. אוויר זה מצויין. מח של דג. מה אמרתי שוב?

פיס. אנד. קיס

מצחיק. כשהחברים שלי מגלים קצת מהאישיות שלי שהם לא אוהבים הם ישר תופסים צעד אחורה.

"טיפשה," היא אומרת לי. "טיפשה טיפשה טיפשה."

וגם כן, נשארתי לבד בבית ולא עשיתי כלום, עוד יום חסר משמעות, התחלתי להרגיש ולחשוב וזה עשה לי רק רע, אף אחד לא רצה לדבר. רציתי לדבר, כדי להישאר שפויה, אבל בנקודה מסוימת התחלתי פשוט לדבר אל עצמי ולצחוק ולבכות ואלוהים יודע מה עוד. וכשהיא ענתה לי התחלתי לצחקק לה בפלאפון ולצרוח, ולבכות קצת, ויצאתי הכי מטומטמת בעולם. היא גם דאגה להזכיר לי את זה כל שנייה.

ברצינות, לא אומרים לאנשים דבר כזה כשהם פסיכים על כל הראש (אולי הייתי צריכה לקחת את הכדור?).

אבל היא בטח לא הבינה, כי אף אחד לא מבין.

את התסכול אני מנסה להוציא בבלוג הזה במקום על החברים שלי, זה משחרר, אבל לפעמים לא מספיקה והם נוחתים עליי לפני וצריכים לגלות את כל החרא הזה שקוראים לו "אני". ולפולניה אני מספרת יותר מדי (איכשהו נח לי לדבר אתו) ואני צריכה להפסיק לפני שגם הוא יתחיל לעשות uturn. אני בטח מגזימה, אני לא עד כדי כך לא שפויה, אבל יש את הזמן שאני פשוט... לא יודעת, מאבדת את זה... אולי זה לחץ.

מזל שלא הלכתי לפסיכולוגיים שימצאו לי "דברים לא טובים" במח. מעניין איפה הייתי עכשיו אם זה היה קורה. חיחי.

טוב, כדי לרענן את עצמי ואת מי שקורא (שזה שני אנשים? שלושה? טוב, לא משנה), אפרסם את הסיפור הכי מוזר, לא הגיוני, מצחיק מרב שהוא דפוק ואדיוטי שכתבתי. הוא קצר, אין מה לדאוג (וגם לא גמור). ומה שהכי אדיוטי בו זה השם- מבחן במתמטיקה (מה הלך לי בראש שהחלטתי על השם הזה?):

~הקדמה~

הנה אני מביטה במראה הזהובה, הניצבת במרכז החדר הלבן והריק כל כך, ואני מרגישה... מוזר. מרגישה שונה. מעולם בחיי הקודמים לא הרגשתי כך. מעולם בחיי הקודמים לא חשבתי שאפול לתסבוכת כזאת. מעולם בחיי הקודמים לא דמיינתי שאני אוהב מישהו נורא כל כך. עיניי מביטות בי בעומק וגורמות לי להיחרד, ובכל זאת... מושכות את תשומת ליבי. טיפה מלוחה זולגת במורד לחיי ונכנסת לזווית פי. סוף סוף אני אתמודד אם המציאות... עם מי שאני.

עם מה שאני.

~מבחן במתמטיקה | פרק ראשון- קרמבו~ ((מה לעזאזל...? איך קשור הקרמבו לכל הסיפור??))

דניאל-

דפיקות בדלת. עוד דפיקות בדלת. ועוד דפיקות בדלת. אני חושב שהבנתי, חשבתי לעצמי בציניות וכיסיתי את עצמי בשמיכה שהייתה עבה מדי בשביל העונה. עוד כמה דפיקות ועמעום של דונג. שיילכו לעזאזל. אני לא הולך לקום עכשיו. למי יש כח לקום ביום שבת, ועוד בארבע וחצי בבוקר? אין שום חוק בשיט שנותן לאזרחים את הזכות לישון בשבת?

"דניאל.."

מלמול ישנוני העיר אותי משינה דקיקה. הכרתי את הקול טוב, אבל לא יכולתי להאמין לאוזניים שלי. התיישבתי מיד והבטתי לעברו של וויל, קצת מבוהל. פיו נע לאט, עיניו עדיין שקועות בתמונה שלה. כבר כמה זמן שהוא לא הוציא הגה. כמה זמן זה לא יהיה נכון מצידי להגיד. כבר שנה שהוא לא מדבר. מאז מה שקרה עם אחותו, בל, בקיץ שעבר וויל בתראומה ענקית. לא דיבר שבועות, כמו צמח, והוא גם חלה במין מחלה מוזרה, שעד שחלה לא ראיתי מחלה כזאת בכל שש עשרה שנות חיי. ופתאום, ביום תמים ונאיבי ורגיל כל כך, הוא התחיל לדבר? ועוד את השם שלי?

"דניא" הוא נשמע קטוע, לא סדיר. מיד התייצבתי מולו, עדיין מבוהל, מאוד מופתע. בסוף, לאחר שהוא השתעל ונראה כאילו הוא עומד להקיא, התעוררתי מההלם, אמרתי לוויל שיירגע ושאני תכף חוזר ורצתי לעבר המגירה בשידה שלצד מיטתו של וויל, ופתחתי אותה במהירות.

"נו, זה חייב להיות פה איפה שהו..." העפתי מהר עיתונים של התאונה, עוד כמה ניירות ישנים וכמה קופסאות של נרות ליום הולדת או משהו כזה. עיצבן אותי שלוקח לי כל כך הרבה זמן למצוא את זה.

לבסוף מצאתי, מתחת לכל הפיצ'פקסים את הגלולות שוויל צריך לקחת כל יום.

"איפה אתה, דוני... אני- צריך- אותך.." וויל אמר משפט. היה קשה להתרגל.

"אל תנסה לדבר!" קראתי אליו מהפינה הרחוקה של החדר, "תנוח. אני מיד חוזר!" טוב, נצטרך לאלתר, אמרתי לעצמי. אם אין כוס, נשתמש במה שיש.

"דניאל!" הוא התחיל לצרוח, ושמעתי את הסבל בקולו. לעזאזל עם המחלה הזאת! רצתי מהר אל וויל והחזקתי לו את הפה ביד אחת, והחלקתי לגרונו את הגלולה. הוא התנגד והתפתל אך החזקתי אותו חזק ולא נתתי לו לזוז. בסוף וויל בלע את הגלולה וישב ונרגע. שיערו החום והשלו נדבק לעורו מזיעה ועיניו הסגולות נעצמו בהקלה. עוד דפיקות נשמעו.

"דניאל. דניאל!" נשמע קולה של נערה מבעד לדלת העץ, "תפתח! עכשיו!"

"אוקי, אוקי," אמרתי, בקול קצת רועד. קח את עצמך בידיים, דניאל!, אמרתי לעצמי. אתה צריך לתת לוויל תחושה של ביטחון, לא של פחדנות. נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת באיטיות.

אמילי אכן עמדה שם, נוצצת וחיננית כמו תמיד. שיערה השחרחר היה אסוף בסרט מלמלה אדום כבדרך כלל והיא לבשה שמלה נאה ואדומה. עיניה השחורות הביטו בי בכעס, אבל כעס משועשע. ידיה הונחו על מותניה, עיניה מכווצות. "דניאל, האם אתה מודע לכך שפיספסת את ההליכה היומית?"

"כן," מילמלתי, "אבל הייתה לי סיבה טובה"

"ותגיד, ממתי אתה מדבר לעצמך?"

"אני לא, תקשיבי שניה"

"חדר לא משהו יש לך, אתה יודע?"

"אמ'.. תקשיבי" ניסיתי שוב. כן, אם יש משהו שאמילי טובה בו, זה לברבר בלי סוף. היא יכולה להטריף את הדעת, ועדיין להמשיך. משהו מיוחד הילדה הזאת. באמת משהו מיוחד.
"נו, אז מה שלום וויל? איך הוא" היא עצרה את עצמה, תודה לאל. וויל מלמל משהו, משהו כמו דמבו, או קרנדו, משהו בסגנון. היא הביטה בו, ואז הביטה בי, והעבירה מבטים מהירים ומופתעים.

"זה מה שניסיתי לומר לך..." העברתי את ידי בשיערי השחרחר ובקול נבוך סיפרתי לה שוויל התחיל לדבר, ולא יכולתי לעזוב אותו, לא ככה עם המחלה. המחלה ששינתה לגמרי את העיניים החומות שהיו לו פעם, והלבינה את עורו עד שנראה כסיד. הוא נראה כל כך חיוור, וכל כך ריחמתי עליו. הוא נראה חלש, והוא לא אכל כבר זמן, וזאת אומרת הרבה זמן.

וויל מלמל עוד משהו, ואני ואמילי הסתובבנו אליו במהירות. רצתי אליו ולחשתי לאוזנו: "מה קורה, ידידי?"

"קרמבו.." וויל הביט בי.

"למה אתה מתכוון, וויל?"

"אני צריך...  אני צריך... קרמבו.." הוא לחש, ועיניו היו אנושות עד שלא יכולתי לסרב. אבל קרמבו? למה שירצה קרמבו? ((כן! למה שהוא ירצה קרמבו! למה כתבתי את זה לעזאזל )) איך זה אמור לעזור לו? אולי הוא שוב רוצה לאכול? אולי הוא יחזור לשגרה? הלב שלי דפק מהר לקול המחשבה שהדהד בראשי. אבל אני צריך לקחת הכל באיזי, לחכות. לא לפתח ציפיות רבות מדי.

וויל קירב את פיו הקר לאוזני. "אל תספר לאף אחד על זה... שזה יישאר בינינו..." הסכמתי מיד. למרות שזה נשמע לי הדבר המטופש ביותר בעולם. עד כמה זה כבר יכול להיות מסוכן? סך הכל קרמבו... ((בדיוק! סעמק.)) כשאני נזכר בזה צחוק קר ומר יוצא מפי, צחוק על התמימות הטיפשית שלי, על שיכולתי להאמין בוויל. בחבר הכי טוב שלי, שהפך לאויב אכזר.

~מבחן במתמטיקה | פרק שני- שנאה ממבט ראשון~

אמילי-

כל כך מעצבן אותי שהיא הגיעה. הפלצנית הזאת, שלא יודעת מהחיים שלה, הגיעה דווקא למנזר שלנו. דווקא! לשלנו. היא לא יכלה להזיז את התחת הגדול שלה ולטוס כמה מיילים נוספים לעיר אחרת, למנזר אחר? אף אחד כאן ממילא לא רוצה אותה כאן.

הלכתי, כהרגלי, לחדר של דניאל. שמתי שמלה מיוחדת ואדומה וקשרתי את שיערי הארוך בסרט מרמלה תואם. תרזה ורנטה אמרו שהיא הולמת אותי. אולי אני אצליח להרשים אותו, חשבתי. אולי הוא יישכח שאני כזו לבקנית ואדומת עיניים וייתרכז באישיות. אולי הוא ייראה בי כיותר מ-"הידידה הכי טובה מהגן". כשהתקרבתי לחדרו, שמעתי את דניאל מדבר עם עצמו. כנראה התחיל להשתגע, גיחכתי. דווקא בסימסטר הזה, שבו הוא אמור להיות קשוב יותר מאי פעם, אם הוא לא רוצה להיכשל- שוב. ואז חשבתי מחשבה נוראית- יכול להיות שהוא נדבק במחלה הנוראה הזו שוויל חולה בה? לא יכול להיות!

דפקתי מהר בהתלהבות ובדאגה קלה שהופיעה לי כקמטים על המצח וקראתי אליו שייפתח. אחרי שהבנתי שוויל התעורר ואחרי שיצאתי מההלם הגדול, בא אורלנדו, אחד מהנערים שבמזדרון השני. "תקשיבו, שני נערים חדשים מצטרפים אלינו! אבינו קורא לכם."

'אבינו' היה אב המנזר, כמובן. טוב, כנראה שזה באמת חשוב, אמרתי לעצמי בעייפות. לא היה לי כח לקבל עוד נערים חדשים וללכת שוב מאיפה שהגעתי בדיוק.

נאחתי. "אתה בא?" שאלתי את דניאל.

הוא זז באי-נוחות מסוימת. "לא, אני צריך.. לקנות משהו." הפנתי אליו מבט שואל, והוא בתגובה ניפנף בידו כאומר שזה לא משנה ולא חשוב. משכתי בכתפיי. "יש סיכוי שתמציאי תירוץ בשבילי?" שאל.

"אח, אני תמיד ממציאה תירוץ. למה שלא יהיה לי הפעם?" אמרתי וקרצתי לו, ודניאל קרץ לי בחזרה.

דידיתי לי במזדרון ג', ימינה, ימינה, ושוב ימינה... ושמאלה בסוף. ככה... רבע שעה. קהל המנזר עטף את החדשים. אולי הם יהיו חתיכים, חשבתי לי.

"מעניין אם אני אתחיל עם אחד מהם דניאל יקנא," חשבתי, וחייכתי חיוך שבע רצון. אב המנזר ניגש אליי. "איפה חברך דניאל?" שאל.

"הוא..." התחלתי לדבר מהר, "הוא היה צריך לעזור לאיש אחד שהיו חסרים לו שני אלפים בשביל לארגן חתונה לבתו לואיזה, שאגב ממש יפה, אתה חייב לראות איזה גוף! סליחה אב המנזר, יצאתי מהעיקר? טוב, בכל מקרה, אז הוא... אממ... הלך עם האיש לבקש מחבר שלו הלוואה, אבל הוא לא היה בבית, אז האיש קבע איתו היום באיזושהי שעה"

"בסדר, בסדר, הבנתי," אב המנזר נשבר והחזיק את מצחו, "עזר לאיש בצרה בלי לבקש תמורה. מעשה צדיק ביותר." הייתי מרוצה מעצמי על התירוץ המעולה. ועכשיו, כל שנותר היה לי לעשות זה- לשבת. שיעמום טוטאלי. הייתי יכולה עכשיו לשהות קצת בחברת דניאל, זה יכול היה להיות הרבה יותר מעניין. חיכיתי עד שהקהל המעצבן נרגע והתחיל להתפזר, ומיהרתי אל שני הנערים

טוב, אני מודה. טעיתי לגמרי.

הם היו נער ונערה.

הם נראו דומים קצת, לשניהם היה שיער ג'ינג'י, אבל של הנערה נטה יותר לאדום ארגמן. הנער נראה לי נחמד, ורציתי להכיר אותו יותר לעומק, הוא נראה בחור ששוה להכיר ולבלות איתו... אבל הנערה... היא נראתה לי זולה, לא שווה אף פרוטה. אבל האמת שיותר מכל פחדתי שהיא תתקרב לדניאל, דוני שלי. למרות, שהוא לא היה מוצא בה שום דבר, הרגעתי את עצמי. דוני מבין בבחורות, והוא לא יירצה אותה. לא מישהי כזאת בכל מקרה.

הנערה פתחה את השיחה. "שלום," היא חייכה, והחיוך שלה עיצבן אותי, "אנחנו חדשים כאן. זה אחי"

"אז איך קוראים לך, חמוד?" קטעתי אותה ודיברתי אל הנער, ונראה שהוא נבוך. הנערה יישרה את מבטה לרצפה. נכון, זה לא היה ממש יפה מצידי, אבל לא ממש רציתי להכיר אותה, או לשמוע ממנה. ישר היא לא עיניינה אותי. ממבט ראשון היא לא עיניינה אותי.

"פרד," הנער חייך בנחמדות, חיוך שנראה לי מקסים ועדין, "ומה שמך?"

"אמילי, אתה יכול לקרוא לי אמ'," חייכתי, ועיניו זהרו בירוק. ראיתי איך הנערה מרגישה לא במקום, היא מלמלה לפרד משהו כמו שהיא תדבר איתו מאוחר יותר, ושאם הוא מחפש אותה היא בחדר 8... זה לא ממש עיניין אותי.

"תרצה למצוא מקום לשבת?" שאלתי. הוא הנהן ומלמל "אחרייך מדמוואזל", מה שגרם לי לצחוק. יצאנו מתחום המנזר ומצאנו לנו איזה בר נחמד, הזמנו קצת רום לבן ופירה. שילבתי את אצבעותיי והינחתי את סנטרי עליהן, מביטה בפרד כפי שהביט בי.

"אז... מה הביא אותך לכאן?" שאלתי אותו בתמימות וחייכתי חיוך ענקי.

פרד גם הוא חייך. "חיינו, אני ואחותי, מחוסרי הורים בבית יתומים גדול בלונדון. היה לנו קשה וסבלנו הרבה, כי בית היתומים לא ממש התייחס לנערים מעל גם שתיים עשרה..." הוא נאנח והמשיך, "עברנו ממקום למקום במשך שלוש שנים ולא נפרדנו מעולם, תמיד הגנו זה על זו. אבל עדיין לא מצאנו את המקום המתאים לנו." פרצופו נראה עצוב במקצת, זה עורר בי חמלה. אבל בין שנייה הוא שינה אותו וחייך חיוך מתנצל. "אני מצטער שאני מספר את זה כך, אבל אני משום מה מרגיש כנה איתך יותר מאחרים." חייכתי אליו חיוך מאושר והסמקתי קלות. שיט, מה אני עושה לעזאזל? אם דוני ייראה שאני עם מישהו אחר, הוא עלול עוד... לקנא... זה בעצם נשמע די טוב... חייכתי לעצמי. עוד מעט ואנחנו נתקדם הרבה יותר מעבר לזה...

פרד ראה שאני קצת מעופפת. "זה... בסדר מבחינתך לשמוע את הסיפור שלי?"

"כן, ברור! כלומר, אני לגמרי בסדר עם זה שאתה מרגיש כנה איתי, ואני לגמרי כאן בשבילך," חייכתי שוב, ובתגובה גם הוא חייך. אפשר לומר שהיו שתי שיחות- האחת שיחת דיבורים, והשנייה- שיחת חיוכים.

אחרי כמה שעות טובות שבהן סיפר לי את קורות חייו ואחותו הפרחה משהו, אמרתי לפרד שכבר נדבר והוא שוב חייך את חיוכו המתוק... זה בטוח שלא יהיה לו קשה למצוא בחורה מתאימה. משהו שאני לא יכולה להגיד על הנערה הזאת. רואים עליה שהיא לא משהו מיוחד. כשחזרתי לחדרי כל הסיפור של וויל נשכח ממני כאילו שלחתי את הקובץ לסל המחזור. חשבתי רק על פרד ודניאל, והתחלתי לרקום מזימות והתקלחויות כנגד הנערה המרושלת והמגעילה, שנראתה לי נוראה בריבוע, עם הרגשה שלא חשתי מקודם- שנאה ממבט ראשון.

~מבחן במתמטיקה | פרק שלישי- לחלוק את אותו אוויר~

ברי-

עד כמה זמן אני אהיה תקועה כאן? אין לי מושג. שעות שאני תקועה בחדר הזה, וכנראה שמישהו סגר אותו עם המפתח, אבל זה רק ניחוש שולי. הייתכן שאמילי הזו שונאת אותי עד כדי כך? שונאת אותי עד כדי כך שהיא לא מוכנה להכיר אותי? ודווקא נתקעתי עם הילד הזה, דניאל, כשבידו קרמבו. קרמבו. לפי מה שהבנתי מהמחשבות של אמילי, היא כלל לא רוצה שאני אתקרב אליו, אז עכשיו אני צריכה לסבול עוד יותר? איזה חיים מבאסים יש לי.

"אתה מוכן להסתובב?" אמרתי לדניאל בקול אדיש. "אני רוצה להחליף בגדים, ברשותך." דניאל, יושב בעצלות בישיבת לוטוס על הרצפה ומחזיק בקרמבו חצי אכול, הביט בי באופן מוזר ובעיניים ירוקות זוהרות, שסינוורו את עיניי שלי, ורפרף על כל גופי, פעם שנייה באותו היום. החזרתי לו פני פוקר ובקול אדיש עוד יותר הוספתי "אני לא שואלת אותך."

הכל התחיל כשהגענו, אני ואחי, מאנגליה בספינת סוחרים אדיבים לנמל שליד מנזר מדהים בגודלו. ישר כל הנערים במנזר התקרבו אלינו, אבל התעניינו רק באחי. כמו תמיד. אני לא מעניינת אף אחד, משום מה. אולי אני פשוט דוחה אנשים, אולי מפחדים ממעשיות על ג'ינג'ים, שמובילות למכשפות, שמובילות לקדרה, שמובילות לארוחת צהריים של מכשפות ג'ינג'יות עם קדרות. למרות, ששמתי לב שכמה בנים סקרו אותי וחייכו, אבל לא התכוונתי ואני גם לא מתכוונת למכור את הגוף שלי לנערים כמוהם. הגופייה הצמודה והמכנסיים הרחבים הארוכים שמצאתי בספינת הסוחרים לא עזרו לתדמית שלי באופן יעיל. חוץ מזה, שידיי היו מכוסות מבוץ עוד מלפני שבוע. גם זה לא עזר. פגשנו נערה אחת, אמילי, שנראתה לי מעניינת, במיוחד בגלל העיניים האדומות. זה הזכיר לי משהו מהעבר, אך לא זכרתי מה. הנערה הזו נראתה מצויין ונחמדה, אך היא שפטה אותי ישר, מבלי להכיר אותי. הרגשתי לא רצויה והילכתי לי לכיוון חדר פנוי.

הרגשתי שמישהו מושך את הגופייה השחורה שלי מאחוריי בקלילות ומצחקק. הסתובבתי לאחור. זה היה נער מוזר ויפה תואר משום מה, עם שיער מתולתל ועיניים ירוקות ושפתיו היו בשרניות אך דקיקות. יופי, חשבתי, ככה עושים לי קבלת פנים. מושלם!

"חה חה, מאוד מצחיק," אמרתי בציניות ושחררתי את ידו לאט לאט מהגופייה כפורמת חוט. הוא שוב צחקק, הביט בי במבט בוחן ולפתע מצאתי אותו מחזיק לי את הלסת בידו. "תגיד, מה אתה עושה בדיוק?" שאלתי בקול תקיף.

"בודק את השיניים שלך, ילדה," הוא חייך וקירב את פרצופו מאוד לפרצופי. משום מה המחשבות שלו היו מעורפלות, והיה לי קשה להבין אותן. הוא היה כל כך קרוב, ויכולתי לחוש ולהריח את הבל פיו. זה היה ריח מוזר אך נעים, חזק אך נינוח. כמעט- ואני מדגישה את הכמעט- נפלתי לקסמיו. נתתי לו פנים עייפות בתמורה לריח המפתיע והנער חייך. לבסוף הוא שחרר את לסתי ומיששתי אותה קצת, כדי לרכך אותה מהלפיתה המפתיעה והממושכת. "השיניים שלך לא משהו נקיות ,את יודעת ילדה?"

"השם הוא ברי," אמרתי חלושות.

"ברי?"

"קיצור של ברניס..."

הבטתי בו כשפניי נפולות במקצת. למה לא התנגדתי ללפיתה המושלמת של ידו בפה שלי, לא היה לי מושג. אבל ידעתי שהיה בו משהו מעצבן ששיתק אותי. משהו לא הגיוני. אולי אני עייפה בסך הכל, הרגעתי את עצמי, מחר אני אחזור לעצמי.

"שם נחמד," הודה הנער בסיכום מעצבן ביותר, "אבל לא מספיק." הוא קרץ לי והתכונן ללכת.

"רגע." אמרתי, והנער נעצר במקום, גבו אליי. "זה לא הוגן."

"מה לא הוגן, בריל'ה?"

"שאתה יודע את שלי ואני לא את שלך."

הנער הביט בי זמן שנראה כשעות (לא הרגשתי שזאת הייתה רק דקה), ולבסוף אמר בקול שובבי "וויליאם שייקספיר, תאמיני או לא."

"נו, באמת."

"אוקי, אוקי, אני מודה. ד"ר שוקולד (ע"ר), נעים להכיר."

"נו, אתה מתחיל לעצבן אותי, דניאל"

אפילו אני הופעתי מעצמי. למה קראתי לו בשם הזה? זה השם שלו? כנראה שכן, כי הוא הופתע לגמרי. הוא הביט בי במבט חושד, וסקר את גופי. התכוונתי להתנצל, אבל הוא הביט בשקיעה, מה שגרם לו למהר לאנשהו. הייתי אומרת לו 'להתראות', אבל לא הרגשתי צורך מיוחד בכך. אחרי כמה דקות התחלתי להלך לעבר חדר 8, שנראה לי חדר מתאים. ואז הרגשתי משהו מדגדג בגב שלי.

"ילד, תפסיק אם זה, אין לי כח"

"אל תוציאי הגה."

זה לא היה אותו קול. זה לא היה אותו נער. זה לא היה הדניאל ההוא. זה היה קול מצמרר, חלש אבל משמעותו הייתה רבה. הוא נשמע כמו אריה שגוסס. הוא כיוון לי סכין לרקה, והוליך אותי קדימה, מחסה את עיניי בידו המיוזעת.

וכשהתעוררתי, גיליתי את עצמי תקועה עם הבחור המעצבן הזה, דניאל. קשה לקרוא לו את המחשבות, ביחס לאחרים. אבל זה לא ממש עיניין אותי. המכה בראש פשוט ערערה לי את החוש, זה הכל.

אוף, למה הוא לא מסתובב? הוא לא מבין אנגלית? גיחגחתי בגרוני. שוב הוא הפנה אליי מבט מוזר. עשיתי תנועה של סיבוב עם האצבע וחייכתי חיוך מזוייף.

לפתע הוא קם ואת הקרמבו הוא הניח. העיניים הירוקות הזוהרות שלו די הפנטו אותי, אבל נזכרתי שאמילי הזאת לא ממש רוצה שאני אתקרב לדניאל. טוב, טכנית הוא התקרב אליי. הוא די רזה, שמתי לב. חשבתי, 'חבל שהוא שלה, אפשר לומר שהוא מעניין באופן מעצבן ודפוק כלשהו'. דניאל התקדם לעברי, וכשהוא היה קרוב מרחק אפס ממני, הוא הטיל את מבטו למטה ועצם את עיניו.

מה יש לבחור הזה?

הוא העיף מבט לאחור, בקרמבו החצי אכול. מבטו היה עצוב, וזה העציב אותי גם. "איך הגעת לפה?" שאלתי.

"אני..." הוא חזר להביט בעיניי. הוא התיישב על ברכיו ונשען על ידו בעצלות. "אני לא יודע."

~מבחן במתמטיקה | פרק רביעי- פולמוס בין מתבגרים~

דניאל-

בפעם החמישית שהוטחתי על הדלת כאבו לי כל העצמות ונשמתי בכבדות. לא היה לי מושג כמה זמן הייתי תקוע עם הנערה החדשה בחדר הקטן. והיא... היא פשוט ישבה שם, מסתכלת בי. החזרתי לה מבטים כמה פעמים, עד שכבר נשבר לי. נחתתי על הרצפה בעוצמה ושכבתי, פורס את ידיי לצדדים.

"כבר התייאשת?" היא שאלה.

"משועממת?" אמרתי.

"קצת."

"אז תנסי את למצוא דרך החוצה מכאן. זה יעסיק אותך."

היא האדימה קצת, מה שייפה את מבטה הזועם. עיני הדבש שלה הבהיקו באור הניאון שבהק בחדר הקטן, ושיערה האדמוני היה חולמני. היה לי קשה להפסיק להביט בה.

שנינו הפסקנו לדבר כשהדלת נפתחה. היא חרקה על צירה באיטיות, ולעיננו התגלתה לא אחרת מאמילי. חייכתי חיוך גדול.

אמילי לא נראתה הכי מאושרת למצוא אותנו. ולשנייה גם היה פרצוף חמוץ.

"אמילי!" קראתי וקפצתי אליה. חיבקתי אותה בחוזקה, נשען על כתפה. "את לא יודעת כמה אני שמח לצאת מכאן. אני לא זוכר איך הגעתי לפה בכלל"

"איך היא הגיעה לפה?" שאלה אמילי לפתע, והצביעה בלעג על ברי. ברי הביטה בה בתמימות מעושה, זה קצת הגעיל אותי.

"אני יכולה לשאול את אותה שאלה," אמרה ברי. "איך מצאת אותנו?"

"שמעתי דפיקות ורעשים," אמרה אמילי בזעם. "נהניתם לכם בחדר? אני רואה שאפילו אין מיטה..."

אוי לא. לא לא לא.

"זה..." מיהרתי לתקן. "זה ממש לא!"

"שקט, דוני, אני לא מדברת איתך," הפריטה אמילי ודחפה והדביקה את ידה לפרצופי. נאנחתי בתוך כף היד שלה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ו... עד לכאן.

אני ממש מובכת עכשיו.

גאד, איך קשור הקרמבו? WHY U DO DIS, ME? WHYYYY

זה הכל להפעם.

שלכם, ליידי קיו.