The Flying BooBs

הייתי מאוד מבולבלת כשחזרתי הביתה, בריצה, מבלי לדבר עם אנני או לעשות איתה את העבודה המטומטמת. אמא כרגיל קיבלה אותי בחיוך חביב ואני החזרתי לה בשלי, ואפילו שהיה מזוייף לא ניתן היה להרגיש בהבדל. טרקתי את הדלת והתיישבתי במיטתי הארוכה הגדולה, כשהבחנתי ברוזל 2 מביטה בי בשאלה חיוורת. התאומה שלי נראתה כמו כלב זרוק וישבה על הרצפה כשחבורה סגולה גלויה על לחיה.

נאנחתי. "אמא עשתה לך את זה?"

"גלורי 2, אמא שלי. מצטערת, רוזל," היא לחשה וניסתה לחייך אך לשווא. "שפכתי ללא כוונה את סיר תפוחי האדמה על השטיח החדש שקנתה אמך." התרוממתי, קצת בחוסר רצון, הבאתי מגבת מהמטבח שהייתה ספוגה מים והנחתי על לחיה. היא מצמצה בכאב והתנצלה שוב ושוב, דבר שהזכיר לי את אנני 2 עד כדי אימה. בלעתי בשקט וביקשתי ממנה להפסיק, וכך היה.

"רוזל," היא אמרה, "האם את צריכה עזרה במשהו? כבר כמה ימים שלא ביקשת כלום, אני מתחילה לדאוג בעצמי?"

לדאוג. עוד משהו שכמעט ולא הרגשתי. טוב, כמובן שהרגשתי, אבל אף פעם לא דאגה למישהו אחר ממני. "אני בסדר," השבתי וחייכתי בתמימות. קמתי מהרצפה, הברשתי את המכנס הסגול שלבשתי ופתחתי את הדלת. "כדאי שתנוחי. כשתרגישי טוב יותר את יכולה להתחיל עם סידור המיטות."

יצאתי לשאוף אוויר בלילה הקריר, טיילתי בין העצים. הציפורים כבר ישנו בקניהן, השועלים התחבאו בין השיחים והלילה היה שקט יחסית, ללא קולות מוזרים וחשודים. אבל הקול החשוד היחידי שבא מאחורי עץ אחד הוא שהשאיר אותי עירנית. הרגשה מוכרת שוב הזדחלה לליבי, ההרגשה שלא הבנתי מה היא. הזדקפתי.

"מי שם?"

"אני," ענה קול במהירות. איזו תשובה מיידית, חשבתי. הקול היה גברי, נערי.

"מי זה אני?" קראתי ברצינות.

"סאם," הוא לחש. זה מסביר כמה דברים. "הבהלתי אותך?"

הבהלת אותי? לא, סתם גרמת לי לקפוץ כמו איזו פרה מיוחמת.

"מה פתאום. מה אתה עושה פה בשעה כזאת מאוחרת?" התיישבתי על איזה סלע והצבעתי עליו, אף שלא ידעתי אם הוא יבחין בכך. "שב פה במקום לעמוד שמה כמו מפגר."

"תודה," הוא מלמל, "אבל אני מעדיף להישאר ככה."

"טוב," חייכתי בחשד ((הערת הכותבת: כן, אצלם זה אפשרי)) ושילבתי את רגליי אחת על השניה. "אז... מה אתה באמת עושה כאן?"

שמעתי עלים מתחכחים והיד שלו הציצה מאחורי העץ העבה. "מחכה למישהו. את?"

"סתם יצאתי לשאוף אוויר."

"אה."

הסבלנות שלי פקעה. ובאמת כדאי שאחזור הביתה, חשבתי. "טוב, אני זזה. תהנה לך עם ה'מישהו' הזה."

"ר-רגע! חכי שנייה."

נאנחתי. "כן, יקירי?"

"אני..." הוא נאנח גם הוא. "את יכולה להתקרב לעץ?"

"מה? למה? בוא לפה פשוט," צחקתי.

"רק קצת," הוא אמר. לא צחק בכלל כל השיחה. מה לא בסדר איתו? חשבתי. זה אמור להיות טבעי!

"נשב על הסלע."

"לא, בואי לכאן."

"סלע."

"עץ."

וזה נמשך במשך כמה דקות עד שזה עלה לי על העצבים. "בסדר," חייכתי ברוגז וצעדתי בנוקשות אל העץ. יכולתי לשמוע את החיוך שלו. יופי, שיחייך. שסוף סוך יחייך ויראה לי שהוא נורמאלי.

נשענתי על העץ העבה, והוא בצד השני. "רק שתדע," הזהרתי, "אם תנסה לאנוס אותי או משהו..."

"לא, מה פתאום!" הוא השתנק בבהלה. "למה שאני ארצה לאנוס אותך?"

"מה זאת אומרת?" צחקתי בזעם. "אתה אומר שאני לא ראויה יאנסו אותי? העיניים הירוקות תמיד מפתות אותם."

"ל-לא, זה לא... עזבי את זה," הוא חזר ללהיות רציני. חייכתי בשקט. "אני צריך לדבר עם ה'מישהו' הזה, אבל בגלל שראית אותי כאן, אני לא יודע אם את יכולה לשמור על סוד."

צחקתי בקול חזק, ואחרי שהשתיק אותי ב"ששש"ים, לחשתי, "בעולם כמו שלנו, אתה צריך ראשית לדאוג לגבי המישהו הזה שאתה נפגש איתו ואם הוא בעצמו יודע לשמור על סוד."

"מה זאת אומרת?" הוא לא הבין.

תמים.

"באת מישוב אחר, נכון? זה הישוב של המלכה שלנו, אריאולן. המרגלים נמצאים כמעט בכל פינה ופינה ביער."

"מה?" עדייו לא הבין. "למה?" שאל בלחש.

"הם מפחדים," השבתי.

"ממה הם מפחדים?"

"מה"אפורים", משום מה."

הוא שתק. "אז איפה אני יכול להיפגש איתו ושלא ירגלו אחרינו?"

"אז זה מישהו? זה חבר? מאהב?"

"תעני לי קודם," הוא לחשש עוד יותר בשקט, כך שהייתי ממש צריכה לרכון לכיוון העץ ולהריח את השרף המתוק שלו. נאנחתי והתרוממתי, הברשתי בשנית אותו יום את המכנסיים וצעדתי לכיוון הבית שלי.

"תעקוב אחריי."

כשהמשכתי ללכת, קולות נעליו הדורסות את עלי הסתיו נשמעו מאחור.

כשהגענו לאסם הישן של אלה החוואית הצעירה, שנעלמה לעולם הבא שנתיים לפני כן וכמובן גם תאומתה (בעולמנו כש"זוהר" מת, על השופט להוציא להורג את ה"אפור" התאום), נתתי לעצמי לשבת על ערימת קש יבשה ומתה. הוא נכנס, בין הצללים, כך שלא ראיתי את פניו. הוא הסתובב סביב (רק בחשכה) ודילג בזהירות.

"ואת בטוחה שהם לא ימצאו אותנו כאן?" הוא לחש, והלחש הדהד בחלל הריק.

"כן, אני בטוחה," אמרתי בכעס, וכמובן שחיוך מטומטם התווסף למשפט. "עכשיו אני יכולה ללכת?"

"חכי." רציתי לזרוק עליו משהו. "הוא לא יודע שאני כאן."

"הוא יראה את העקבות. הלכתי."

"רגע!"

"מה?"

"את לא תגלי, נכון?"

"לגלות מה? אני אפילו לא יודעת מה אתם עושים. נתראה."

"חכי שניה!"

"מה עכשיו?!"

"איך קוראים לך?"

איך קוראים לי? זה מה שהוא אמר. לא הבנתי למה זה גרם לרגליים שלי לרעוד ולחזה שלי לקפוץ. הסתובבתי בחיוך מלא שיניים.

"רוזל. קוראים לי רוזל."

ואז הרגליים שלי פשוט דחפו אותי משם, לא מפסיקות לרוץ מהבחור המוזר שגורם לי להשתגע.

הראש שלי היה מפוצץ. לסדר את החדר, עבודה באוניברסיטה, זבל, אנני 2 עם השיער הזהוב, עוד זבל של "האפורות" בביתנו, סאם עם השיער הכחול, לסדר את החדר, עבודה. וזה חזר על עצמו, כמובן. כמו תקליט שבור, שגם שבר לי את המח. כשחזרתי הביתה אפילו לא אכלתי, רק שקעתי במיטה שהייתה מסודרת ובעטתי מעליי את המכנסיים הצמודים. כעבור רבע שעה רוזל 2 אספה אותם כמובן, ויצאה מחדרי. קמתי, הפשלתי את החולצה השחורה והבטתי במראה כשאני רק עם חזיית תחרה שחורה ובוקסר-נשים שחור. העברתי אצבעות בשיערי החום הארוך והמתולתל, הסתובבתי לצד ובחנתי את הקימורים הנשיים שלי. הורדתי את החזייה, הורדתי את הבוקסר, עמדתי ופשוט ראיתי את עצמי. האור שלי סינוור את עצמי, האור של השמחה ויופי והטוהר. ורק בעיניים הירוקות, כשהבבואה שלי נעצה בהן מבט מתוך המראה, אפשר היה לראות את הכעס והזעם ואכזריות.

הו, כן, מי שמשתקפת מולי במראה- קוראים לה רוזל 3. והיא הייתה האויבת שלי. כלומר, זאת הייתה ישות כלשהי שעטתה את גופי מעליה, אבל כן. היא הכעס והשנאה ואכזריות בי. היא חייכה אליי ברשעות טהורה והוציאה לשון מחודדת. ואז חייכתי אליה בחזרה, ורק אני יכולתי לראות שהחיוך מזוייף, לא משנה כמה טבעי יהיה. הרי אושר זה משהו אחר, לא?

אבל זה טוב ככה, לא?

לא?

"לא."

הסתובבתי במהירות, ונשמתי לרווחה כשהרוח עמדה מולי עם ידיים משולבות. "זאת רק את, קסנדרה."

היא התקרבה אליי, שקופה-למחצה כתמיד, מנשקת בזהירות את מצחי. "יום אחד את תביני, ילדה."

"אבין מה? ואני כבר לא ילדה עוד מעט. אני נחשבת מבוגרת מגיל 22."

היא נאנחה, ומשב רוח קריר דגדג את לחיי. "הלוואי ומישהו יוכל להראות לך שאת צודקת. היכן היית כל היום? הייתי בודדה כאן לולא התאומה שלך."

"הסתובבתי," חייכתי בזהירות ועטפתי עצמי במגבת חומה. היא בחנה אותי בלכתי, וחשתי איך המבט עובר בתוכי וממשיך הלאה, למקומות רחוקים יותר. "ביער."

"שוב ביער? שהמרגלים של אריאולן לא יתפסו אותך בטעות."

"אני לא "אפורה". למה שיתפסו אותי?"

קסנדרה נאנחה שוב, וחזרה לשלב ידיה. "הם נעשים פרנואידים משנה לשנה, יקירה. לפי מה ששמעתי כשטיילתי בעיר הבוקר יש אסירה מסוכנת שנמלטה, ממש לפני כמה ימים. כמובן שאני בטוחה שהיא ממש לא מסוכנת והם סתם מעלילים עלילות שווא, אבל זה מה שקורה והמלכה נסערת מאוד."

"מעניין," לחשתי. אסירה נמלטת, אהה... כנראה אחת מה"אפורים", כמובן. אין לנו אסירים "זוהרים" בממלכה, והמלכה המטומטמת הזאת לא עשתה שום דבר בנידון. כל מה שהיא עושה זה לבקר באוניברסיטאות ולתת לנו שיעורי בית ששוטפים את המוחות שלנו.

"זה נכון," הסכימה קסנדרה.

"די לקרוא את את המחשבות," סיננתי בחיוך. "ותדמייני אותי בלי חיוך בבקשה."

"אז מי זאת אנני 2?"

"אמרתי לך להפסיק!" השתנקתי. קרסתי על המיטה לשמע השם של הנערה הזו, שכנראה הייתה בת 17 כפי שתאומתה הייתה ((הערת הכותבת: בעולם זה האוניברסיטאות מתחילות בגיל 16 ונגמרות בגיל 25.)), עם שיער הזהוב והעיניים הצהובות. "בבקשה אל תזכירי אותה."

קסנדרה חייכה. "היא "אפורה", כן?"

"אז מה?"

"אל תחשבי לא נכון, לי ממש לא אכפת עם מי את יוצאת..."

דפיקה בדלת. "רוזל?"

קולה של גלורי 2.

"ו-נעלמתי," לחשה קסנדרה והתעופפה לה. נאנחתי ופתחתי את הדלת. "כן?"

"אמך מזמינה אותך לאכול, רוזל יקירתי," מלמלה גלורי 2, בקול מתנצל משהו. חייכתי בשמחה ואמרתי שאבוא. היא החזירה לי בחיוך מדוכדך ונעלמה במסדרון. קפצתי פנימה לחדרי, לבשתי חולצה צהובה צמודה ומכנסי ג'ינס קצרים והבטתי שוב במראה.

"זה עוד לא נגמר," אמרה לי הבבואה ברשעות, קולה אטום מתוך המראה הארוכה.

גיחכתי בעליצות. "מה עוד לא נגמר?"

"חכי חכי. אסון יפול עלייך וגם עלייה," הבטיחה בלחישה. "הסוף שלכן קרב. ואני אהיה שם כדי לראות את זה."

"יצור פתטי שכמותך. תיבלעי חזרה מהיכן שיצאת," אמרתי וסגרתי בחוזקה את המראה המתקפלת.

אז עוד לא חשבתי שנגיע למצב שאנחנו כאן עכשיו.

אבל זה רק התחלת הסיפור.

הסוף עוד רחוק.

כך לפחות חשבתי.

ומה עוד חשבתי?

שאני לא יודעת להבדיל בין מציאות לאשליה.

באותו יום השמיים היו מלאים בענני גשם, אבל השמשות שהציצו חיממו את הכל לזמן-מה. "איזה יום נהדר," אמרתי כשמיהרתי לצאת מהבית לבית הספר, שנקרא בשעתו "בית ספר מקצועי לסטודנטים צעירים". הייתי צעירה, בת 21, שמחה כהרגלי ומחייכת מאוזן לאוזן.

לא שיכולתי לשלוט בזה, כמובן.

אני בחיים לא אוכל.

ולמה אני בחיים לא אוכל? כי זה לא בשליטה שלי. אבל... זה טוב, לא?

אמא קראה מתוך הבית, ולידה גלורי 2, כפופה וממורמרת כתמיד. "אל תשכחי לקחת ביצים בדרך ממנדי!"

חייכתי בשיניים חשופות. "אין בעיות!"

המשכתי בדרכי, עדיין מחייכת בטיפשות. לא מסוגלת להוריד את החיוך המהמם שלי, שקרן לכל אורך הרחוב מלא האנשים השמחים. מתוך הבתים הציצו ה"אפורים", והיו כאלה שבכו וכאלה שסתם מלמלו בשקט לעצמם. חייכתי אליהם, אבל הם לא יכלו להחזיר לי חיוך, כמובן. ככה זה אצלנו- וככה זה ישאר, לעולמים.

אולי זה לא ברור כל כך, אבל אני שָמחה. ואמא שָמחה, וגם השכן ממול הוא שָמחה. שמחה, כעס, תשוקה, כל הרגשות השולטים, אלה אנחנו. נועדנו לשלוט עם השנאה והכעס החזק, וכמובן שמחה שהיא הרגש הכי חזק. והשאר, אתם שואלים? השאר הם של ה"אפורים", הכפילים הזהים שלנו. העצב, הדיכאון, הייאוש; הפחד, האהבה והחמלה- רגשות חלשים שצריכים להשתחוות לרגשות כמו שלנו, כך כולם אומרים לי. אבל אני אף פעם לא הבנתי למה. מה רע בלהיות עצוב? ודיכאון לא נראה עד כדי כך נורא.

ומה עם אהבה וחמלה לחלשים ממני?

כמו שאמרתי, מעולם לא הרגשתי את זה. מעולם לא לימדו אותי להרגיש אותם, אני רק יכולה לצפות בהם מרחוק, ולא לטעום ולהשביע את הסקרנות האדירה שלי לכך. חלפתי על פני אחת שכבלה את ה"אפורה" התאומה שלה בשלשלאות והחזיקה אותה בחוזקה, צוחקת. השנייה השפילה את מבטה לאדמה וחיבקה את עצמה במרמור קל. חייכתי אל שתיהן בפליאה. הנערה הביטה בי בחיוך זועף שאומר "תתסעקי בעניינים שלך."

הסטתי מבט. כמו תמיד.

לעזאזל.

האוניברסיטה הענקית הייתה פתוחה כתמיד לכל אורחיה הסטודנטים, כמובן שכולם היו כמוני. שמחים עד כדי גועל.

חיפשתי בעיניי אחר החברה הטובה שלי, אנני. הו, הנה היא שם! ליד הבחור ההוא. הם התנשקו נשיקה צרפתית לוהטת, מתאפקים שלא לחייך באמצע ולפרוץ בצחוק טבעי. הוא היה שרירי וגבוה, חלום של כל נערה אצלנו, עם חולצה צמודה ירוקה ומכנסיים שהתחילו בברכיים ונגמרו בכפות הרגליים. אה, הוא גם זה שהייתי די חמה עליו בזמן האחרון. היא לקחה לי אותו. היא ידעה בכלל?

טוב, ממילא רק הייתי חרמנית עליו, ולא יותר. זה עדיין מעצבן. זאת אף פעם לא אהבה.

צחקתי בעצב והמשכתי לדרכי, לכיתה.

התיישבתי בעייפות בכיסא ליד החלון, צופה בעצי האלון הרבים שיש בכל מקום. העולם שלנו מלא בעצים. אתה יכול להיאבד בתוכם בקלות (ברצינות, לולא שבעת השמשות שהנחו אותי, הייתי מכוסה בטחב באיזשהוא מקום עכשיו) ואף אחד גם לא כל כך ישים לב. איזה באסה, המלכה תבוא להרצות לנו היום, חשבתי בגועל. למה דווקא עכשיו?

המורה החייכנית (זה לא היה צפוי?) שלנו נקשה ברגלי העץ שלה, בכעס מצחיק. "שקט, כיתה!" צחוק מרוגז. "אתה מוזמן להיכנס, בזמנך החופשי."

הוא נכנס בצעדים מדודים, באופן השקט ביותר שראיתי בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב לכך. לבסוף נעמד ליד המורה, העור שלו זוהר כמו של כולנו. אבל... הוא היה שקט כמת. הוא לא צחק, ולא חייך, אפילו לא טרח להרים את הראש שלו ולהביט בכיתה.

השתנקתי בשקט. רגש חדש התחלחל לתוכי, רגש מוזר ולא מוכר. הוא גרם לגרון שלי לצרוב, ולגב שלי להתקפל. הבטתי בו שוב.

"ק-" הוא השתעל. "אני יכולים לקרוא לי סאם." שיערו הכחלחל היה מבולגן כאילו התחוללה סערה שמה לפני כמה דקות, והגוף שלו היה נורמטיבי ולא מעניין, אבל העיניים...

כמו של ה"אפורים".

צהובות כמו שתן של חתול. טוב, היה לו קצת כתום, מה שעשה את ההבדל המשמעותי.

הוא לא צוחק, לא מחייך.

מה קורה כאן?

"הי, סאם!" צעק אחד הסטודנטים, טוד, וחייך בקלילות, שומר על טונים נמוכים. סאם הסמיק קלות, אבל נשאר אדיש כשענה ב"הי" קצר. המורה הורתה לו לשבת כיסא מאחוריי, וכשחלף על פניי משב רוח קריר ליווה אותו. השמחה שלו הייתה נמוכה יותר משלנו. לידו הרגש החזק ביותר שלי הרגיש כמו שסתום בריאות שלי, והנשימה הכבידה עליי. מעולם לא הרגשתי איבוד כזה פתאומי של שליטה ברגשות.

ואני לא חושבת שאף אחד מעולם הרגיש כך.

אנני הזמינה אותי לביתה, שנלמד קצת על מה שהמלכה נתנה לנו כשיעורי בית- מדוע אנחנו מולכים וה"אפורים" נופלים. נו, באמת, זה פתטי. היא מנסה שוב לעשות לנו את השטיפת מח הזאת? למרות שזה מרגיש כאילו זה עובד לה

רק עליי לא.

הא לך, מלכה מטומטמת.

פתחתי את ביתה של אנני (בעולם שלנו אין צורך במנעולים כמו בשלך. אין סיבה לפרוץ לבתים של אחרים, כשכולם שמחים בחלקם) ונכנסתי בשקט. "אנני?" לחשתי בקול שקט. שוטטתי לה בבית עד ששמעתי רעש מחדר שמאלי אחד. הילכתי על קצות האצבעות ופתחתי אותו לחריץ.

ואז ראיתי אותה.

את "אנני האפורה", או "אנני 2" בקיצור.

היא ישבה על ספה רעועה, ונראתה בדיוק כמו תאומתה רק עם תסרוקת שונה ועיניים זהובות כשיערה. היא רכנה קדימה, והחלון היחיד שהיה בחדר נתן לקרן אור רכה להאיר את ידה השלוחה קדימה, נותנת לפרפר כחול לנחות עליה. אנני 2 חייכה חיוך קלוש ועיניה התכווצו בהתאם. הפרפר התעופף לו עד שהגיע לאפה העגלגל ונחת עליו בנפנוף כנפיים, וצחקוק נפלט מעורה המת.

זה היה המראה היפה ביותר שראיתי בחיי.

אני רציתי... לבכות.

מאושר.

והדמעה בהחלט יצאה, הדמעה הראשונה בחיי. זה היה כל כך מוזר. כמובן, שהוא התלווה בצחקוק הטבעי, שגילה לה שאני כאן, צופה בה. היא הביטה בי בפליאה, ואז בפחד. מיהרתי לסגור את הדלת והלב שלי פעם בחוזקה. מה זאת ההרגשה הזאת? למה אני מרגישה כל כך חלשה פתאום?

שמעתי לחשוש מתוך החדר, הצמדתי את אוזני אליה. "בבקשה," היא לחשה בקול רועד מבפנים. "בבקשה אל תספרי לה."

נאנחתי ברוגע. היא רק מפחדת שאני אספר לאנני, נכון?

"ולמה שאספר לה?" השבתי. היא השתנקה. "אם את רוצה, זה יהיה הסוד שלנו."

הדלת חרקה על צדה, וראשה של אנני 2 הציץ החוצה. שיערה הזהוב החליק לצד, כך שיכולתי לראות את השתקפותי בעין הזהובה שלה. התשוקה שלי גדלה בתוך שנייה, לא יכולתי לעצור בה. לא יכול להיות שאני...

"ולמה שלא תספרי לה?" היא מלמלה, מביטה בי בסקרנות. נשענתי על רגל אחת, נותנת לשיער השחור לגלוש לי לכתפיים בסרבול.

"טוב," התחלתי לומר בצחקוק קל, "היא חטפה לי את זה שאומרים שהוא ממש טוב במיטה, והייתי ממש מוכנה אליו השבוע. אז מותר לי גם להסתיר ממה כמה דברים, כפי שהיא מסתירה ממני." היא הביטה בי בפליאה, או יותר נכון בהשתהות מוזרה כזאת. "מה?"

"העין שלך," היא אמרה לפתע. "היא כל כך זוהרת ויפה." המבט הסקרן שלה הפליא אותי.

ועוד יותר הפליא אותי שהיא הושיטה יד.

האינסטינקט הראשון שלי אמר לי להכות אותה על החוצפה שלה, שהיא מנסה לגעת לי כך בפרצוף. האינסטינקט השני שלי אמר, לתת לה לעשות כן. עניין אותי מה היא עוד תעשה, חשבתי. אנני 2 הניחה כף יד קטנה על הלחי החמה שלי. ההרגשה הייתה כל כך מוזרה, והיד שלה הייתה קרה כאילו בילתה שעה בפריזר והיא יוצאת עכשיו להפשרה. היא נעצה מבט משמעותי בעין ימין שלי, העבירה יד סביבה, ועברה לשפתיים. נתתי לה לעשות כרצונה. היא העבירה אגודל על כל שפה בנפרד, ולפתע, כאילו הכה בה ברק היא קלטה את מעשיה. פחד נוראי הציף אותה והיא משכה את ידה במהירות, מתחילה לבכות ולהצטער, קורסת על רגליה.

כן, חשבתי. אם אנני תדע על מה שקורה כאן...

רכנתי לעברה, ליטפתי את שיערה. היא רעדה תחת ידי העדינה, ולא הפסיקה למלמל סליחה. מה אני עושה? חשבתי, חייכתי חיוך קטן מאוד. "זה בסדר," לחשתי אלייה, וגופה קפץ. "אני אפסיק אותך אם אני ארצה בכך."

היא שלחה אליי מבט מפוחד, והפה שלה עדיין מלמל את המילים החוזרות ונישנות. "אני מצטערת, לא התכוונתי, אל תענישי אותי, אני מצטערת, לא התכוונתי, אל תענישי אותי..."

צחקתי בקול רם שהרתיע אותה. מסכנה שכמותה. אנני בטח מכה אותה חזק כשהיא עושה מעשה 'רע' (אפשר לחשוב מה רע בזה). "תתקרבי אליי."

היא התקרבה לאט, בדריכות. רכנתי אליה עד שאפי התנגש באפה הרועד, פתחתי את הפה, והיא את שלה. ואז התחברנו לשתי שניות מתוקות שנתנו לי להרגיש את הזרם החשמלי החדש הזה, המהמם הזה. לא חייכתי. בכלל בכלל לא, משהו שהיה יוצא דופן מהכלל. ואף על פי שהיא הייתה "אפורה", וצבע עורה באמת היה אפור כשל השאר, הקור הזה שלה נעלם כלא היה וחום מתוק החליף אותו ומשך אותי אליה עוד יותר.

ורק שתבינו.

הייתה לי תשוקה לבת.

ועוד לאיזו בת.

לבת אסורה בהחלט!

היא התנתקה ממני לאט לאט, אדומה, נושמת במהירות ומחבקת את עצמה. הבטתי בה, לא ידעתי מה לומר. לא יכולתי לדבר גם אם היו לי מילים.

"אני מצטערת," היא לחשה שוב, בלי להביט בי ישירות. קמתי במהירות, ניקיתי את האבק של הרצפה מהחולצה והבטתי באנני 2 בשמחה.

"זה נשאר בינינו," לחשתי לאוויר שהתקרר בינתיים. היא הנהנה במרץ ואני עזבתי את הבית שלהן. 

לא היה לי ולו קצת ראש לשאלות המפגרות של המלכה.

הלב שלי פעם כל כך מהר.

אני חולה?

ואיזו מן אשליה זאת?

לא מבטיחה המשך

אבל אולי יהיה, אולי

אם המחשב האדיוט שלי

יסכים לפעול, אז וודאי.

בינתיים, יקיריי.

להת' וביי.

פיס.אנד.קיס

עדיין בקאמפינג, אבל הזוג-יונים הזה ממלמל כל מיני שטויות ולא מפסיק להתמזמז להם, אז אני אכתוב בינתיים את הפוסט הזה, שאומר שיש סיפור חדש, רבותיי.

הסיפור הזה לא ריאליסטי, לא מהחיים שלנו ולא מהדמיון שלכם, אלא משלי. אני לא רוצה לכתוב תקציר, הוא יופיע בסיפור עצמו, ולכן אני משאירה את מי שבכלל צופה בבלוג הכושל שלי במתח (כנראה שרק את עצמי [[פרצוףצוחק]]) ובציפייה. הג׳אנר הוא בהחלט הרפתקה, דמיון וגם פלפול של רומנטיקה. עדיין לא החלטתי איזו רומנטיקה בדיוק- כנראה שאהבת בנות, זה הכיוון שלי, ואם לא אז הגבר יהיה נשי והאישה גברית, ככה ש...

אולי רמז קטן- עולם שמחולק לשניים: אחד עובד בשביל השני מסיבה מסויימת... והחמלה נעלמת. אבל היא חוזרת בגלגול נוסף של אחד, המלא משני החצאים. ולצד הסיפור שלו יש את הזוג האסור, היא חצי אחד, היא חצי אחר... והחוק לא ניתן לכיפוף. יש תקווה לאהבה כזו?

אגיד את האמת, אני לא בקטע של אהבה. אני אוהבת לכתוב עליה רק בזמן האחרון, בזמן הזה שהשלמתי עם העובדה שלא קיימת אהבה בשבילי (לא בזמן הקרוב בכל מקרה, אני עדיין צעירה), אני מנחשת שזה קשור? ולא בקטע המסכן. תמיד תמיד תמיד חשבתי שאהבה מבחור או בחורה תמלא לי את החור הזה שיש לי בלב, אבל זה לא זה. זה כמו חור בלי תחתית, או שאומרים בור? ואין לו סוף, בכל מקרה. מילא- אני בינתיים שורדת עם האהבה של הכלבה שמילאה לי חצי מהחור הזה; אבל אני לא תמימה מספיק בשביל לא לדעת שהסוף שלה קרוב, כמה שקשה לי לדבר על זה. היא תמות. גם אמא תמות מתישהו (היא לא צעירה כבר), ומה יש לי לעשות? לשרת את העולם כמה שאוכל- כי בשביל מה אני קיימת אם לא בשביל זה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~,~~,~~~~~~~

טוב. לילה טוב לבלוג הכושל החמדמד שלי (קושקוש! מי קושקוש??)

be strong, me!

פיס. אנד. קיס