קמתי בבוקר לקריאה של אמא. "היא מאושפזת," אמרה. "סבתא גוססת ומאושפזת במיון והיא חסרת הכרה. זה הסוף."
"הסוף?" שאלתי שאלה רטורית.
"היא תמות בעוד כמה שעות," אמא חזרה, אולי בשביל להסביר גם לעצמה את הדבר. היא לא הייתה בהיסטריה, וזה הרגיש כאילו ביקשה ממני להוציא את הכלבה לטיול. הדמעות זלגו מבלי שיכולתי לשלוט בהן.
"אני הולכת לבית החולים. את באה אתי?"
התלבטתי. ידעתי שאני אבכה ואהיה הרגשנית שלא עוזרת, מצד שני רציתי שהמוות שלה יחסן אותי לעתיד, ומצד שלישי... ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות בשקט אם העובדה שלא הייתי שם במותה, של האהובה הזאת, סבתא שלי. מי שהייתי איתה בכל הילדות כמעט.
"אני באה איתך," אמרתי וקולי היה חנוק.
"אל תבכי," אמא אמרה ויצאה מהחדר. "היא מתה כשהיא לא סובלת. קחי איתך בקבוק מים."
תהיי חזקה, אמרתי לעצמי. תהיי חזקה.
יצאנו עם המכונית לכיוון בית החולים. אמא הצטרכה להודיע לכל המשפחה (אבי, אחי, אח שלה, בן דוד, בת דודה, דודה, אישה לשעבר של אח וכדומה) שסבתא בדרך לסוף, ובכל פעם שאמרה שוב את המשפט "כן, אמא שלי... שטף גדול במח, כן... אין סיכוי, כן... אין מה לעשות... היא? במושב האחורי, לא מפסיקה לבכות... קשה מאוד, כן..." מדקרה של כאב עברה לי ברקה ומפי יצאה יבבה שלא אגדיר כחרישית.
תהיי חזקה. תהיי חזקה.
נכנסנו לבית החולים, בדרך לשם אמא לא הפסיקה עם השיחה של "כולנו ניגמר ככה ממילא" בנסיון להרגיע אותי ו"מזל שיש לנו אחת את השניה" בנסיון להרגיע אותה, פגשנו את אחי דרור בן ה-34 שהספיק לישון רק שעתיים ועיניו היו אדומות- תהיתי אם מבכי או מעייפות. המשכנו לעבר המיון, מצאנו את אחיה של אמא. לגמתי מהבקבוק וחנקתי את הדמעות. החזקתי לאמא את היד והתרחקתי מאחי שלא ממש מתקשר אתי בכל מקרה. מחצתי את הבקבוק.
ואז הגענו אליה. היא הייתה מונשמת בחמצן וכשהרגשתי אותה היא הייתה קרה. אמא הביטה בה במבט שבור שבפעם הראשונה ראיתי באותו יום. היא הניחה יד על מצחה ויד על חזהה, מחממת אותה עם החום שלה.
תהיי חזקה. תהיי חזקה...
אנחנו מועברים למיון פנימי ו'. המסדרון בדרך למחלקה זו נראה כמו מסלול לחדר מתים, המקום חצי תת-קרקעי וחסר צבע, חוץ מאיזו תמונה של דשא מימיני ותמונה של צבי משמאלי. אני זועמת על רופא שמשחרר אוויר מהאף בצחוק לידינו. אני לוחצת לאמא את היד. אני מרגישה בחילה קלה ושוב לוגמת מהבקבוק.
תהיי... חזקה...
הגענו למחלקה, מתקינים את סבתא בחדר, אנחנו יושבים לידה ויש ריחוק ביני לבין אמא לבין אחי. אני שוב חונקת את הדמעות ושונאת את עצמי על כך שאני רגישה מדי. סבתא מחרחרת. היא מרימה את היד ואמא מחזיקה אותה, סבתא לוחצת לה את היד. עדיין חסרת הכרה. אמא שולחת לנו מבטים כל הזמן. היא מדברת עם הרופאים ומבקשת שלא לחבר אותה למכונות ולתת לה למות בשקט, עם נוגדי כאב. אבל לא אספירין, היא אלרגית לאספירין. המדינה המזדיינת לא מרשה להרדים את סבתא למוות נצחי. אני נזכרת בשיעור מחשבת ישראל האחרון, אירוני שבדיוק דיברנו על הגוסס ועל מתי מותר להרוג אותו, ושזה לא תקף במדינת ישראל. אני לא רוצה לראות אותה מחרחרת וסובלת.
אמא מתעייפת, אומרת שהיא תקרא לדוקטור, "תחזיקי את היד שלה במקומי," מבקשת. אני מהנהנת, משאירה בצד את הבקבוק שכבר ריק מתוכן ויושבת ליד מיטתה של סבתא, מחזיקה את ידה ולוחצת. דרור מסתובב במקום, חוזר, הולך שוב, חוזר, בסוף מתקרב ואומר " מה שלום ליידי?" הוא לא דיבר אתי מעל לחצי שנה, לא יודעת איך לענות. "בסדר," חטמתי את שפתיי כשסבתא שוב החלה לחרחר. נעצתי את אצבעותיי בבשר ידה, ליטפתי את מצחה. היה לה את הריח של סבתא שלי, אבל סבתא שלי תמיד הייתה יותר טוב מהמצב הזה. דרור מניח יד על מצחה של סבתא ונועץ בה מבט כאוב, זה מרגש אותי ואני שוב חונקת דמעות.
הוא יוצא מהחדר. אני לוקחת נשימה ובקול רועד מדברת אליה.
"היי סבתא. אני אוהבת אותך. אבא אמר לי למסור לך ד"ש, למקרה שלא.... יספיק. ליידי בסדר. רציתי ללמוד איך להכין את הבורקיטס והפיז'וניקוס שלך, אבל לא הספקתי לשאול... גם לא לבקר... לפני ש... אמא ודרור פה... אני מאוד.. אוהבת אותך..." נישקתי את מצחה והיה לו טעם מלוח, העברתי אצבעות בשיערה האפור והדליל.
תהיי חזקה............
דרור חזר שוב, שאלתי אותו "אתה רוצה להחזיק?"
העברתי לו את ידה והוא החזיק בה והעביר את אצבעו על גב כף היד. אמא אמרה "דרור, לא ישנת, לך לישון ואודיע לך מתי..." הוא הנהן ונישק את מצחה ואמר, "ביי, סבתא." לא חנקתי את הדמעות ונתתי להן להתגלגל על לחיי, ודרור עזב.
אבא הגיע, דיבר עם אמא על דברים, חיבק אותי ושוב בכיתי. לפתע קם והחל לצלם את סבתא, התחלתי שוב לבכות. "די," ביקשתי. "אבא, די."
"זאת מזכרת," הוא אמר, "ונראה לה את התמונות כשהיא תתעורר."
כאן אני נשברתי. כאן הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתנפץ לרסיסים.
"תגיד, איבדת את השפיות?!" אמא כעסה עליו.
תהיי חזקה... את לא יכולה להיות חזקה. תהיי בכל זאת חזקה......
היינו שם במשך כמה שעות. היינו צריכים ללכת. לא רציתי ללכת, ובאותו זמן רציתי. יצאנו משם, ואמא התחרפנה, נכנסה להיסטריה, מדברים קטנים.
"את חושבת שאת היחידה שקשה לה?! אה?! תעני לי כשאני שואלת אותך!! מה את חושבת לעצמך?!"
נכנסנו הביתה. לקחתי פריזמה (כדור נגד דיכאון) ונכנסתי לחדר. התייפחתי בכרית. ולבסוף... זה עכשיו. אדישה. אדישה לחלוטין. מחר השפעת הכדור תפסיק ואני שוב ארגיש את המוות מרחף מעליי. שוב ארגיש את האבידה הגדולה שעוד לא נאבדה לי.
שוב אשמע רחש של דבר המתנפץ בתוכי עד לאינסוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת