The Flying BooBs

והו! הגענו לפרק אחרון, יקיריי. הגיע הזמן לסיים את הסיפור של איתי ואלעד, הכל כך-כל כך בעייתיים האלה.

אני מתרגשת, ואתם?

וניתן לסיום להתחיל:

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק עשירי (אחרון): אני אוהב אותך (חלק III מתוך שלושה חלקים)

אירועי הפרק הקודם- נעמי, אמו של אלעד, נפטרה מסרטן. אלעד נעלם עם גבר, ואיתי לא נותן לו להסביר את עצמו. איתי חוזר לשתות, מקבל עצות, ונזכר במשפט חשוב שמזכיר לו מה אלעד בשבילו. מה האהוב שלו בשבילו. השאלה היא- האם זה ייגמר בסוף טוב?

((הערת הכותבת: אני לא מבטיחה כלום, רבותיי))

אלעד לא ענה בפלאפון הנייד ולא בבית. טוב, זה הגיוני שלא ירצה לענות לי, נכון? אוקיי, איתי. אוקיי. עשית טעויות, הגיע הזמן לכפר עליהן. רק לשבת בכנסייה ולהתפלל כל היום לא יפתור את הבעיות שגרמת. נשמתי עמוק. אני הולך להחזיר אותו אליי וזה סוף פסוק. ואז הפלאפון, שעוד היה בידי, זמזם וקפץ בטרטור נוראי. אמא. איזה יופי, רק אל תהרסי לי את המצברוח.

"מה אתה חושב לעצמך?!" היא צרחה לתוך הפלאפון בזעם. הרחקתי אותו מהאוזן ומצמצתי בהפתעה.

"מה-"

"בן חמור אדיוט שלא יודע להעריך שום דבר! מה נראה לך שאתה משאיר את הבית ככה בלי לסדר, או אפילו לומר תודה? הא! עוזב את הבית בלי התראה מוקדמת!"

"הייתי צריך לזוז מוקדם-"

"אתה יודע... אתה יודע כמה דאגתי?!" היא צעקה. "למי לא התקשרתי, למי! אפילו למשטרה התקשרתי!"

"ואליי לא התקשרת," הצלחתי להשחיל משפט בין הצרחות.

"טוב, אתה אף פעם לא עונה."

זאת הייתה השיחה הכי דפוקה שהייתה לי איתה אי פעם.

ניתקתי ונאנחתי בעייפות. כן, היא הצליחה לעייף לי את הצורה עם הצרחות שלה. אבל לא עייף מדי בשביל לצאת לדרך. תפסתי את המפתחות ומיהרתי למכונית. בבקשה תעבדי, מכונית יקרה שלי. קדימה, גרוטאה מזדיינת שלא שווה כלום. בעטתי לה בצד.

ואז היא הצליחה להתניע סוף סוף. מכונית מזוכיסטית חמודה שכמותה.

הגברתי את הרדיו לפול ווליום, ממלא את המכונית במייקל ג'קסון והביטלס, ממלא לעצמי את המצברוח ומנסה להישאר כמה שיותר רגוע. הגיע הזמן. אני אמצא אותו בבית של נעמי, אתנצל כמו שצריך, ואנחנו נשלים. אני לא מקווה שזה יצליח; אני יודע שזה יצליח.

בבקשה שזה יצליח.

הדרך לבאר שבע לא לוקחת יותר מחצי שעה אם אני אגביר את המהירות. אולי כדאי להביא משהו איתי? עצרתי בצד, קניתי שלושה פרחים כחולים מהמוכר באיזו חנות פרחים נידחת. מה אני עוד יכול לעשות? להביא לו בונבוניירה?

המוכר חייך אליי. "לבחורה מיוחדת, הא? הצבע הכחול."

האדמתי. "פשוט תעטוף את זה יפה."

המשכתי בנסיעה, כשהגעתי למשפחת רוסו. השער היה פתוח. נכנסתי בשקט, מחטיף מבט בקבר שבהק לאור השמש. גם הדלת של הבית הייתה פתוחה. נכנסתי פנימה בשקט.

"איתי?" לחשתי. שום תשובה. הבית נראה בדיוק כמו שהשארנו אותו לפני כמה ימים, כשהייתי כאן; נקי ומצוחצח ומסנוור. התיישבתי על הספה החומה, מצמיד את הרגליים ומניח אגרופים על הברכיים. נאנחתי בקול.

אני מניח שאני פשוט אחכה לו כאן.

אוף.

עברו כמה שעות עד ששמעתי קולות מהחצר. את הקול של אלעד הצלחתי לזהות, אבל של את השני... אולי זה האריאל הבלונדי הזה? שיט. לקחתי את הדברים שלי וחיפשתי מקום להסתתר בו, קפצתי מאחורי הספה. יופי. הגעת עד לפה ואתה בורח? איזו פתטיות לשמה. אבל אני לא רוצה להפריע אם זה חשוב. הצצתי כך שלא יראו אותי.

אלעד נכנס ראשון, והמבט שלו היה טרוד ועייף. הוא לבש חולצה שחור לבן נופלת וכתפיית תחרה, מכנסיי ג'ינס קצרצרים ונעלי בובה שחורות. זה גירה לי את הצורה, אבל שמרתי על שקט. הוא נמך, או שאני מדמיין? אומרים שאנשים מתנמכים בזמני לחץ, לא שאני רומז פה משהו. הוא התיישב על הספה, והתזוזה של הקפיצים הקפיצה לי את הלב. אחריו נכנס - כמו שחשבתי - אריאל, לבוש באופן סטנדרטי לחלוטין, ג'ינס רחב וחולצה צמודה שהראתה את השרירים שלו. הוא חייך, ועמד מול הספה בידיים שלובות.

אלעד נאנח. "סיימנו? אני יכול את הכסף שלי?"

"עוד לא," אמר הבלונדי, מחייך עוד יותר. "לא קיבלתי את הפאנסרוויס שלי עדיין."

פאנסרוויס?

"אין סיכוי, זה לא היה בדיל."

מה?

"אז לא תקבל שום כסף. אני משלם על הסקס, לא על יציאות וסרטים."

לא יכול להיות. סגרתי את הפה עם כפות הידיים, מחניק השתנקות.

"שיהיה." אלעד נעמד, הלך לדלת ופתח אותה לרווחה. "אני ממילא לא צריך את הכסף שלך יותר, כשזה נגמר. לך מפה."

אריאל רק המשיך לחייך. "בחייאת עכשיו, אלעד! אתה מוותר בגלל משהו שולי כל כך?"

שולי, מה? רציתי לדחוף לבלונדי הזה בקבוק בירה לתוך התחת, שיסתום. אלעד נשאר אדיש ופתח את הדלת עוד יותר. "צא. החוצה."

אריאל הפסיק לחייך. המבט שלו היה מריר, והוא חלף על פני אלעד במהירות. טוב שפטרנו! חמור אדיוט ובלונדיני. ((הערת הכותבת: אין לי שום דבר נגד בלונדיניים, אם הדבר פגע במישהו))

אלעד סגר את הדלת והחליק עליה עד שישב על הרצפה, נשען על הקיר. הוא נאנח בהקלה, וגירד את השיער. השיער שלו גם ארך, נכון?

עכשיו הוא ממש נראה נשי. קלטתי אודם חזק מרוח לו על הפה, והריסים שלו נמשכו במסקרה שחורה (?), והיה לו לק אדום. הוא נראה כמו... לא, לא כמו אישה.

הוא נראה כמו זונה.

נאנחתי בשקט. הגיע הזמן שאני אצא מהמחבוא הדפוק הזה. "אלעד," לחשתי.

הוא קפץ כמו חתול שעשו לו קישטה ועלה על שולחן המטבח. "מ-מ-מי זה?" מלמל. התאפקתי לא לצחוק. "אני רציני!"

"תרגע, זה רק אני." הוא התיישב על השולחן, חשב לשנייה, התרכז בקול, ניתח אותו. ואז עטה על עצמו את המבט האדיש המת שהיה עליו קודם.

"אה. זה רק אתה."

הוא עדיין לא מבין שאני יכול לראות מתחת לכל המסיכות האלה שלו?

קמתי ממאחורי הספה, נתקל בשולחן שליד. "אח... איזה עץ קשה, אינעל העולם. אה, אלעד, תקשיב שנייה."

הוא התחיל לצחוק. הבטתי עליו בבעתה. "שמעת, נכון? שמעת את השיחה."

בלעתי את הרוק היבש שהצטבר לי בגרון.

הוא קרסל את הרגליים המגולחות שלו, נשען על שולחן השיש. חייך חיוך קטן. "נו? עכשיו שגילית את האמת, מה אתה חושב? מגעיל, לא? דוחה, לא ככה?" החיוך הפך לחיוך גדול יותר עם שיניים, והוא הביט ישירות אליי. "איזו עבודה מצאתי לי, נכון?"

"תפסיק," אמרתי. "זה לא עובד עליי בכלל, כל הקטע הזה?"

"איזה קטע? הקטע שבו אני אומר לך שאני זונה שמחפש כסף מחלאות?"

"לא הקטע הזה, אני כבר יודע שזה נכון," נאנחתי והנחתי את ידיי על המותניים. "הקטע של החיוך המזוייף שמרוח לך על כל הפרצוף."

הוא כיסה את הפה עם היד שלו במהירות.

"תקשיב לי עכשיו," אמרתי. "יש לי משהו מאוד חשוב לומר." תגיד את זה, תגיד את זה!

"אני לא רוצה להקשיב לך," הוא מלמל מתחת לכף היד. "אמרתי שזה נגמר."

"ולי אין מה לומר בנושא?" אמרתי בחצי קול, מנסה לתפוס את המבט שלו. "תסתכל עליי, אלעד."

"אין לך מה לומר בנושא, כי כבר אין נושא. תקלוט. אני כבר לא, אתה מבין?"

בלעתי רוק. "אתה כבר לא מה?"

"לא מעוניין בך. בכלל. זהו, סוף פסוק." אלעד עצם את העיניים ונשם עמוק. "אז אל תנסה להתנצל או משהו. the game is over."

כהות חושים מוזרה שכזאת. הרגשתי שאני מאבד שליטה בעצמי. רק רגע, אבל רציתי לומר לו משהו חשוב. העולם שלי לא יחזור למסלולו בלעדיו. רק רגע אחד.

"אתה כל כך לא..." לא יכולתי לדבר. הרכנתי את הראש. אלעד שתק.

שתיקה מביכה.

כמה דקות.

וכלום.

"אני יכול לפחות להישאר הלילה?" לחשתי. הוא שלח אליי מבט. "המכונית מקרטעת, בקושי פועלת. אני אתקן אותה מחר ואזוז. מבטיח."

"אני מניח שזה בסדר," לחש גם הוא. "תישן על הספה."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הגיע הלילה. הוא הגיע ממש מהר, ולא שמתי לב אליו יותר מדי. הוא פשוט הגיע. ישבתי חבוק על הספה החומה הארוכה, נושם כמה שיותר בשקט שאני יכול. אלעד היה בקומה למעלה, בחדר של אמא שלו זכרונה לברכה. נאנחתי.

זה באמת נגמר אם הוא לא מעוניין בי יותר, נכון?

אבל... אולי נוכל לפחות לחזור להיות...?

עליתי במדרגות. דפקתי בדלת חדר השינה. "אלעד?"

"היא פתוחה," ענה מבפנים.

נכנסתי לחדר, סגרתי מאחוריי את הדלת הישנה. אלעד ישב על המיטה בישיבה מזרחית, מסתכל בפלאפון, לבוש בחולצה ארוכה אפורה ובוקסר שחור. התיישבתי בכיסא ליד. "אנחנו יכולים פשוט לדבר? כמו פעם?"מלמלתי לבסוף. הוא הרים את ראשו מהצג.

"המ?"

"אתה החבר היחידי שנשאר לי," הסברתי את האמת. "תוכל לפחות לחזור להיות כזה?" הוא הביט בי בהשתהות, הפה שלו רטט.

"אתה... לא נגעל?"

"אם אני לא נגעל מהומואים וטרנסים ושחורים ופורנו לסביות וליצנים עם איפור מוגזם, אני לא אגעל מזונה," אמרתי בחיוך. "ואני לא אגעל אף פעם מהחבר הכי טוב שלי. אם אתה מסכים לחזור להיות בתפקיד הזה."

אלעד נראה אדום יותר לפתע, אבל רק לשנייה. "אני... מניח שכן... ומה זה הקטע של הלסביות?"

הייתי מאושר. הייתי באמת מאושר.

אולי חברות כזאת איתו היא מספיק.

הייתי כל כך מאושר.

"הי, תפסיק עם המבט הזה!"

אה? עשיתי מבט?

"סליחה..." ניערתי את הפרצוף. אוקיי, עכשיו הגיע הזמן לדבר על משהו חשוב. "טוב, אתה רוצה להסביר לי מה... העניין?"

"תדייק?"

"מה הקטע עם הבלונדי?"

הוא בלע בקול. "אה, זה." נשם עמוק. "התחלתי ב'עסק' הזה לפני שלוש שבועות בערך, כשגיליתי שאמא חולה בסרטן."

נאנחתי. הוא ניסה להתחמק מהצרות בעזרת זה? ((הערת הכותבת: וכאילו שאתה יותר טוב, שתיין)) "ועשית את זה בשביל...?"

הוא הביט בידיים שלו. "רציתי להרוויח כסף מהיר. די בלילה אחד ואני יכול לקבל 700 אם אני רוצה, אתה מבין? ואז, אז יכולתי... לשלם לה לטיפולים... לעזור לה..."

כמובן שזה מה שהוא רצה. איך יכולתי להעלות בדעתי שזה היה בשביל לברוח?

לכן הוא התראה עם הבנזונה השני.

ואני חשבתי...

הוא גיחך בעצב. "אבל, כמו שאתה רואה, איחרתי את המועד. היא כבר התמוטטה, לא נתנה לי אפילו צ'אנס אחד לעזור לה. היה לי כל כך הרבה כסף, אבל... אה, בכל מקרה," חזר להביט בי, "הבחור הזה לא עוזב אותי מאז, בן של זונות. מבקש לטייל, מבקש ללכת לסרט. הבטיח כסף, מה כבר יכולתי לומר? הוא יודע איפה אני גר, הרי. הוא יודע לחפש אותי אם אני לא אצא איתו לקנות קולה במכולת לבוש כמו זנזונת."

לאיזה בוץ הכנסת את עצמך, אלעד?

"למה שלא תחזור פשוט ותעבור לאבא שלך?" הצעתי.

"הוא לא מוכן לדבר איתי. צריך את הזמן שלו, 'תה יודע," אמר ושיחק עם היד ביד השנייה. "חוץ מזה, אם אני אעזוב לא יהיה מי שישמור על הבית הזה."

"הוא גם ככה היה פתוח היום," אמרתי. "אתה לא נועל כשאתה יוצא?"

"פתוח?" הוא נבהל בשנייה. "הוא היה פתוח?"

"אל תגיד לי שלא אתה השארת אותו פתוח," מלמלתי בלחץ גם אני. הוא נד בראשו לשלילה. "לאחד מה... לקוחות שלך יש ספר?" ((הערת הכותבת: 'נוסף' באנגלית, נ ו))

"לא, מה פתאום. אני לא עד כדי כך אדיוט." אמר ושילב את ידיו. "כנראה שפשוט היה פורץ או משהו."

פורץ. שהשאיר בית כזה יפה ומצוחצח והכל במקום.

don't fuck with me.

"אני אשאר על המשמר למטה לכל מקרה," אמרתי, וקמתי מהכיסא.

"מה עם השטויות האלה?" הוא כיווץ את הגבות. "אני לא היפהפייה הנרדמת."

"כדאי שתהיה, השקיות מתחת לעיניים שלך נוראיות."

"מה? שמתי מייקאפ, דאמיט!"

טרקתי את הדלת, משתדל לא להתפרץ בצחוק.

שכבתי על המיטה, מאושר. למה אני כל כך מאושר? כי הוא חזר לדבר אתי? ואולי כי עבר כל כך הרבה זמן מאז הייתה לנו שיחה נורמאלית? (גם כן נורמאלית.) כמעט נרדמתי לגמרי, כששמעתי קול פיצוח של מנעול וחריקת דלת. צללית ארוכה נכנסה פנימה, מוארת על ידי הירח. שיער בלונדיני שטני ועיניים אפורות וגדולות.

ידעתי שהמכוער הזה יצוץ מתישהו.

בפועל ניסיתי לשמור על דממה, למרות שרציתי לכסח לו את הצורה ולהשאיר ממנו רק אוזן למזכרת. אולי הוא יעזוב כשיראה שאני שוכב כאן? שיחשוב שאלעד 'לא פנוי'. הוא התקרב, הרגשתי אותו ממש קרוב. ואז הרגשתי נגיעה בצוואר, והיד שלו מיששה אותה וירדה למטה. הי, איפה אתה נוגע, חתיכת בנזונה מזדיין?!

החטפתי לו בבת אחת אגרוף לפרצוף, בלי לרחם. הוא עצר, הוציא את היד מבתוך החולצה שלי ובאיטיות מרח את הדם שירד לו מהאף. הבנזונה חייך, מביט בי בכעס. "אתה לא אוהב? ממ? חשבתי שבאת לכאן בשביל שהוא ייתן לך את זה?"

"תסתום את הפה המזדיין שלך," סיננתי, ולפני שיכולתי להגיב הוא רכן מעליי והתחיל לחנוק אותי.

"כחגע," ניסיתי לנשום, נאבק בו בקושי. סליחה, אם הייתי יודע שהוא הולך לחנוק אותי, הייתי מטעין את הריאות שלי במכסה שלמה של גז חמצן. בעטתי בו בכח, לא נראה שזה הזיז לו. הוא רק צחק כל הזמן, מריח ממריחואנה חריפה. ((הערת הכותבת: סוג של סם, הכי מוכר))

"הזונה הזאת שלי," הוא מלמל בין הצחקוקים. "מי אתה חושב שילם לה לבגדים האלה?"

"זה- גכחף," נאבקתי לנשום, "הוא לא זונה יותר!" לא היה לי חמצן לחשוב.

שמעתי בקושי את הצעדים במדרגות. טיפופים על הפרקט. קרובים יותר וקרובים יותר.

"תעזוב אותו! תעזוב!" אלעד צעק ליד האוזן שלי.

האחיזה נלחשה, יכולתי לנשום שוב כמו שצריך. השתעלתי, קצת דם, החזקתי את הצוואר בכאב. איזה חרא. אריאל קם מעליי, והצמיד את עצמו על אלעד, שלא היה מוכן לזה והחליק לגמרי על הרצפה הנקייה (הזכרתי שנקייה מדי) בקול חבטה.

"תראו מי הזונה הקטנה שהתעוררה!" אריאל צחקק מעליו, יושב לו על הבטן או משהו כזה. רד ממנו! הי! הגרון שלי נשרף. נסיתי לזוז, אבל הוא פשוט שרף. אלעד גיחך אליו בחזרה, בלי שום הומור.

"אמרתי לך שאני לא צריך את הכסף המזדיין שלך," אמר באדישות גלויה, תוקע לאריאל מבט בעיניים שהרתיע אותו קצת, "ואז אתה פשוט מנסה לאנוס אותו?" הי. הי, זה לא... אני אמור להיעלב מזה? "ולא מספיק, אחרי שאתה חונק אותו לעצמך שמה, מה תכננת לעשות? לדפוק את הראש בקיר כמו אדיוט?" אוקי, זה ממש היה מכוון אליי. השתעלתי עוד קצת.

אריאל חזק לצחקק בלי לחכות, ואני הצלחתי לפלוט "מריחואנה" מהשיעולים. אלעד הבין, הוא ניסה לקום מתחתיו, אבל ברור שאריאל האבו-גבר הזה כבד פי שניים ממנו. "לא לא לא, אני אגלה לך בדיוק מה התכוונתי לעשות," גיחך וקירב את עצמו לאוזן של אלעד, לוחש בקול חזק. "התכוונתי לקבל את הפאנסרוויס שהבטחת לי."

אלעד האדים בשניה, כמו שאני בטח האדמתי. מכעס. כעס מזויין על הבנזונה. "כמו שהבחור הזה אמר מקודם," הקול של אלעד כבר לא היה יציב יותר, אריאל רק חייך, "אני לא מוכר את עצמי ככה יותר. לך מפה לפני ש-"

"לפני שמה??

"לפני שזה!"

הכתי אותו מאחור עם הרגל, בדיוק באמצע עמוד השדרה. הנחש עדיין התנגד, ומשכתי לבעוט בו, נתתי כמה אגרופים, צעקתי כמה קללות. ולבסוף הוא פשוט וויתר וברח בצליעה מהבית. "וברוך שפטרנו," מלמלתי בכעס, מסתכל עליו יוצא מהשער ונועל. כשחזרתי, אלעד היה עדיין על הרצפה, מכסה עם הידיים את הפנים, והשיער מחליק לו דרך האצבעות. רכנתי לידו, ישבתי לידו. ליטפתי לו את הגב, הוא קצת רעד.

"סיימת עם זה," מלמלתי. "זהו. ונראה לך שאני משאיר אותך פה לבד."

"אתה גר בתל אביב, אדיוט. ברור שתשאיר אותי לבד," הוא מלמל מתחת לאצבעות.

"נכון, אני גר בתל אביב." הסכמתי. "וגם אתה, אם תרצה לחזור." אלעד הרים את המבט שלו אליי. "בתור שותף לדירה?"

הוא חייך, הרים את היד, חיכה שגם אני, אגרפנו את כפות הידיים ונתנו כיף כזה שרק אנחנו מבינים.

"בטח. אם לא אכפת לך לגור עם זונה לשעבר."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אלעד עבר לגור אצלי בבית, בתור חבר טוב שלי. זה הספיק לי? בינתיים כן. נזכרתי מתי התחלנו לצאת, כבר היה סוף אפריל. בינואר זה היה? כן, ביום הולדת שלי. כבר כמעט חצי שנה עברה. ואיזה בלגאנים בחצי שנה.

עבר שבוע מאז עבר אליי. כמובן שהוא מיד הרגיש כמו בבית, זרק את עצמו על הספה ושתה את האקסלים שלו, ואני מיעטתי לשתות בירה. הייתי טרוד בקשר לארנונה, אבל פתאום הוא הביא כמות בלי הגיונית של כסף ("העסק הצליח באותו תקופה...") שהצילה לי את התחת מהעירייה. אבא שלו עדיין לא מדבר איתו, אבל הוא ידבר. אני מאמין שכן.

סיימתי את העבודה במשרה-חלקית שלי באותו יום, כשעברתי עם המכונית ליד הכנסייה המוכרת. טוב, חשבתי. הגיע הזמן לווידוי האחרון.

נכנסתי בשקט, וכרגיל הכומר היה שם עם הפלאפון הנייד המעצבן שלו. לפני שהוא בא להטיף לי, או אפילו הספיק להסתכל עליי, אמרתי. "זאת הפעם האחרונה לזמן הקרוב." וחייכתי. הכומר הביט בי רגע נוסף, וחייך גם הוא (הייתה שם טיפת עצב? איש זקן?).

"לך על זה," אמר. "תן את מה שיש לך."

הלכתי למושב הראשון, וממולי הפסל הצלוב והקדוש משיש. הצמדתי ידיים, עצמתי את העיניים. והתחלתי.

"אבי," הקול שלי הדהד ברחבי הכנסייה השוממת, "הרבה דברים עברו עליי בזמן האחרון. בהתחלה החבר הכי טוב שלי ((הערת הכותבת: באנגלית my best friend)) התוודה לפניי באהבה, ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר. לאט לאט הבנתי מה זאת ההרגשה הזאת של לאהוב מישהו. אבל איבדתי את זה בדרך, חשבתי ששתייה היא הפתרון. חשבתי שאנשים אחרים יצליחו למלא את המקום החסר. דווקא מהמקור הכי לא צפוי, כלומר מכאן, ומחזיון כנראה שלה, וגם מהאמא המוזרה המעצבנת והזקנה שלי, הצלחתי להחזיר אליי את ההרגשה הזאת של הרגש הזה. רציתי לתקן דברים, אבל האהוב שלי רוצה אותי בתור חבר טוב בלבד.

אני יכול להסתדר עם זה, מבין? אבל אני מתוודה כאן, את הווידוי האחרון שלי. אני אוהב אותו. כל כך כל כך אוהב אותו שאני אקריב את את כולי בשביל שהוא יהיה מוגן, כל כך אוהב אותו שלא משנה לי איזה מין בן אדם הוא. העולם שלי יפה עכשיו, רואה? יש משפט שאומר 'העולם שלך יפה יותר, כשהעולם שלך הוא האהוב שלך'. זה פתטי? אני חושב שזה נהדר. אבל לא יכולתי לומר לו את זה. אולי זה היה נגמר אחרת אם הייתי אומר. מה אתה חושב?"

"יכול להיות. אני כבר מרגיש אהוב יותר."

הוא עמד שם. אני לא יודע כמה זמן, אבל הוא עמד שם, מחייך, משלב ידיים. כיווצתי את הגבות, והעברתי מבטים בינו לבין הכומר שרק הביט בצג הפלאפון. 

"אתה- מאיפה- ואתה! אתה לא טורח לומר לי שמישהו מסתכל עליי בזמן ווידוי?"

הכומר רק מלמל, "לא ראיתי שהוא נכנס."

אלעד התקרב, ישב לידי ברגליים שלובות, עדיין מחייך. התכופפתי אליו. הגבות של עדיין היו מכווצות. "מה אתה מחייך כל כך?"

הוא הביט בי. התקרב יותר. פתח את הפה, ואני את שלי אינסטינקטיבית. נישק, וגם אני. הרגשתי חום שוב, שמילא לי את כל הגוף. הרגשתי נהדר. יותר נהדר ממה שהרגשתי לפני הכל, באותה הופעה של אורי חזקיה.

הייתי פשוט מאושר.

מזווית העין ראיתי את הכומר מעיף מבט מהפלאפון, נחרד לו ((הערת הכותבת: הכנסייה די קתולית, אז...)), אבל בולע את זה יפה יפה ומתחיל לשיר בזיופים. הרשיתי לעצמי להתנתק מאלעד ולנעוץ מבט בכומר. "מה אתה עושה?"

הוא הפסיק את השירה הצורמת ומלמל, "אמרתי שזה לא נגמר עד שהכומר הזקן שר. לא אמרתי?"

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחרית דבר:

לא התאפקנו, וכשחזרנו הביתה עשינו את הסקס הזה שלא עשינו כבר כמעט חודש (זה היה נהדר ואני אמשיך לא לפרט ולכו תירקבו). אלעד עדיין רצה להישאר לגור איתי, אבל אמרתי לו שאין סיכוי, כי אז אני אתרכז רק בו ולא בשום דבר אחר וזה ידפוק לי את הלימודים או משהו. הוא עשה שולם עם אבא שלו, חזר הביתה, ומאז אנחנו כאן. אני כבר בן 25, הוא 24. כבר מארגנים את החתונה שלנו (אפילו הכומר הזקן הסכים לחתן אותנו, נחמד מצדו).

השאלה היא כזאת:

מי ילבש את שמלת הכלה?

נ.ב- אלעד לבש אותה בסוף.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק עשירי סוף.

"סיבה לנסות" סוף.

אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעע

היה לי כיף לכתוב את הפרק הזה (במיוחד כי הקבנוס שאכלתי היה טעים וכי אני מסריחה מזיעה וגם יש לי עבודה! ווהו, להכניס הכל לסוגריים אחד), ואני מקווה שהוא מספיק מושקע!! הייתי צריכה להפסיק באמצע כי אח שלי השתלט על המחשב. טוב נו.
אז... הפוסט דמויות יעלה בקרוב, אבל בגלל שחברות שלי עדיין מכינות אותם, ויש לי עבודה (ווהו) וגם כל העניין הזה של המגמת כתיבה (שאנשים מתחילים לחשוב שאין סיכוי ואני מנסה להסביר שיש פאקינג סיכוי) הפוסט יתעכב קצת, וכנראה שהסיפור הבא בהתאם.
אוהבת מלא מלא מלא, הלכתי להתכונן לעבודה (כמה פעמים הזכרתי את זה כאן?)

בלי הקדמות מיותרות, אני אפילו לא חוזרת על ההערה. מי שהגיע עד לפה כמה הבין די טוב על מה הסיפור מדבר.

הבא נתחיל:

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק תשיעי: אל תשכח, אח קטן (חלק II מתוך שלושה חלקים)

אירועי הפרק הקודם- אלעד מתרחק באופן מוזר, ואיתי רואה אותו ביחד עם גבר אחר. איתי מתחיל להיקשר לדת שלו, נהיה החבר הכי טוב עם הכומר ומדבר אל הפסל שיש של ישו כמו לחבר נוסף. בנוסף לאיתי יש בעיית שתייה רצינית כשמתחילות צרות, ואחותו מופיעה בפניו ונותנת לו רמז קטן. אמא של אלעד נפטרה, ואיתי בדרך לניחום אבלים. ייתכן וכבר מאוחר מדי לנחם?

המכונית המזויינת נלחמה נגדי ולא התניעה את המנוע הזקן שלה, כך שלא הייתה לי ברירה אלא לקחת את האוטובוס הישיר לבאר שבע. כשהגעתי לתחנה המרכזית, התחלתי להתנדנד על המקום. יופי, איזה טיימינג יש לגוף שלי להיות עייף. זה כנראה בגלל שבלילה הקודם, כשאמא בישרה לי מה קרה, איבדתי שליטה ושתיתי שוב. לא רציתי לבכות, אבל בכיתי. בכיתי כמה שיותר בשקט.

היא הייתה כמו אמא.

איך זה יכל לקרות?

טוב, איתי. קח את עצמך בידיים...! אתה לא רוצה רק לדכדך אותו יותר.

הוא סובל יותר ממך.

זה נכון.

קמתי על הרגליים, שעדיין רעדו, חייכתי בהתנצלות לאנשים שהביטו בי במבט של 'אתה בסדר? אנחנו לא הולכים לעזור לך או משהו, רק שואלים'. נזכרתי איך אמא ממש זעמה עליי כשהודעתי לה בבוקר שאני הולך אל אלעד.

"אתה לא מבין שהוא צריך זמן לעצמו?" היא צרחה. נאנחתי וגירדתי את השיער שהספקתי לקצר באותו בוקר.

"הוא היה איתי כשאבא ואנה מתו בשריפה," אמרתי בלי רגש.

"עדיין, תן לא זמן-"

"תקשיבי טוב טוב," הרמתי את הקול. "אלעד יקר לי יותר מכל דבר שבעולם, גם אם הבנתי את זה מאוחר מדי. את שומעת? הוא עובר את אותה תקופה שאני עברתי, את אותה פאקינג תקופה מזדיינת, והוא שקוע בחרא הזה עמוק עמוק."

"נתנאל-"

"ואני, במקום לדעת על זה, עשיתי את השטויות המפגרות שלי, שמתי עליו פס והרגשתי 'לבד'. הוא באמת מרגיש לבד." לקחתי עוד נשימה. "ואני לא אתן לו להיות לבד, גם אם הוא שונא אותי עכשיו יותר מאת כל העולם. אז אל תתערבי בעניינים שלא שלך. אליזבת." ניתקתי לה בפרצוף וזרקתי את השיער החתוך לפח. התלבשתי בחליפה השחורה שלי (למרות שהיא הייתה קטנה מדי וצמודה לתחת) ורק חשבתי על אלעד. רק עליו ועל אמא שלו.

לקחתי עוד אוטובוס לבית של משפחת רוסו.

שם המשפחה נכתב בגדול על שלט בכניסה לבית, שנשמע שקט מתמיד. כמובן, אלא מה? יזמינו מקהלה לשבעה? ((הערת הכותבת: אלעד יהודי))

דפקתי בדלת בשקט. נשמעו כמה מלמולים מבפנים, והדלת זזה על צירה.

אלעד עמד בדלת. בראש מורכן. עיניים עייפות, שחורות, נפוחות.

לא יכולתי לראות את זה.

חיבקתי אותו. מחצתי אותו חזק יותר משידעתי שאני יכול. הוא התעורר לפתע, מבוהל מנסה להשתחרר. "איתי? מה אתה-"

"אני מצטער," רק לחשתי, שוב ושוב. "אני מצטער. אני כל כך מצטער. כל כך כל כך מצטער, אתה יודע עד כמה." הוא עדיין ניסה להיאבק, אבל לא חזק מדי, ולבסוף הוא ויתר, רועד. "זה בסדר. איך שאני מכיר אותך, אתה לא בכית עד עכשיו, נכון? זה בסדר. תוציא."

אלעד נפל על הברכיים, ואני איתו. נתתי לו לטמון את הראש בחזה שלי, ללכלך את החליפה בדמעות. לצרוח לתוכה. לבכות.

ישבנו על התחת במשך כל היום, אני, אלעד, אבא שלו ועוד 200 אנשים אחרים בערך, מול התמונה שלה. השם "נעמי" התנוסס על האבן בגופן ענקי ומסולסל, גופן תנ"כי כזה. אני שונא את הגופן הזה, אבל מי אני שאחליט איך תראה המצבה של האמא של החבר הכי טוב שלי?

הם קברו אותה בבית שלה, בחצר הגדולה. הניחו ורד צהוב (כי היא הייתה מתה עליהם- אוקיי, לא מתאים). אלעד נראה יותר טוב אחרי ההתקף הזה, פחות שחור. עדיין חיוור אבל, וזה ממש לא התאים לו. נשמתי עמוק. אני יודע איך זה מרגיש, אני באמת יודע. לצערי.

התחלתי לתור ברחבה. לא הכרתי אף אחד. אלעד שם לב שאני מביט סביבי.

"אתה רוצה שאני אציג לך אותם?" הוא שאל בקול צרוד. הנהנתי. 

"אם זה בסדר," הוספתי.

"אז ככה," הוא אמר באדישות מייאשת שכמעט בלעה אותי לתוכה, "זה אחינועם, אח של אמא, כלומר הדוד שלי," נאנח בתסכול והמשיך, "זאת רותם, הבת של אחות של אמא ז"ל, זה דוד, בן של בן דוד כלשהו, זאת רבקה, אחות של הבן של-"

"אוקי, זה מספיק," מלמלתי והנחתי יד על הכתף שלו. הוא נעץ בה מבט רגע ארוך, אז קם ולקח אותי לצד. "הי, מה יש? אתה לא אמור לשבת שם כל היום?"

"אתה חייב להבין משהו," הוא אמר. "אתה חייב להבין אותי..."

"אלעד, תעשה לי טובה ותירגע. עכשיו בוא נחזור לפני ש-"

"היא הייתה חולת סרטן," הוא לחש, לא מביט לי בעיניים. "אמא הייתה חולת סרטן. סרטן השד."

הא?

מאיפה הוא הביא את זה?

לא. זה לא אפשרי.

"מאיפה קיבלת את המסקנה הזאת?" לחשתי בבהלה.

"גיליתי את זה קצת אחרי הריב שלנו," מלמל בלחישה כל כך דקיקה שהיה עליי להתכופף בשביל לשמוע. "היא סיפרה לי בפלאפון. אבא לא יודע מזה, רק אני ידעתי." הוא השפיל עוד יותר את ראשו. "רק אני, אתה מבין?"

לא יכול להיות. היא נראתה לי בריאה לגמרי לפני כמה חודשים...! חשבתי שהיא מתה מהתקף לב!

"זאת..." הקול שלו רעד. "זאת אשמתי... אתה מבין?! זאת אשמתי! היא מתה בגללי."

"הי," החזקתי לו את הכתפיים. "זאת לא אשמתך בכלל, תקלוט את זה."

"אם רק הייתי מודיע למישהו," אלעד מלמל וגמגם, כאילו לעצמו, "אם רק הייתי אומר לפני... זה לא היה קורה..."

"אלעד," לחשתי.

"היא הייתה חיה עכשיו."

"אלעד."

"היא לא הייתה-"

"אלעד!"

הוא השתנק בבהלה, כאילו הבחין בי בפעם הראשונה היום. הפה שלו רעד. "סליחה, יצאתי משליטה. מצטער."

"אתה לא צריך להצטער," לחשתי. "אתה לא זוכר מה קרה אחרי השריפה? גם אני הייתי ככה. ואני ככה עד היום. אל תצטער." רכנתי אליו. התכוונתי לנשק, לחבק, ללטף. אבל הוא היה כל כך מבוהל, אפוף בייאוש ועצב שלא יכולתי. לא, היום אני כאן מסיבה אחרת. היום אני כאן לתמוך במשפחה שלי.

ובזה שאני אוהב יותר מכל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

נשארתי במשך כל השבעה, עד היום האחרון. מתאפק מלמחוץ לאלעד את הצורה. נכון שזה קשה לאבד אדם כל כך קרוב ואהוב, גם לי זה היה קשה, אבל הדרך שלי להתמודד עם דברים קשים היא או לשתות ולהשתכר, או אלעד. גם הוא משכר די טוב. כשאחרון האורחים עזב, עזרתי לאלעד לנקות את הבית הגדול והריק של נעמי. אבא שלו חזר לתל אביב, כי מה לעשות שיש עבודה (למרות שאין לי מושג מה היא, ואני חושב שגם לאלעד אין).

נשארנו רק שנינו.

לבד.

שלא תבינו לא נכון, ממש ממש לא חשבתי לעשות לו שום דבר לא נורמטיבי ואידאלי למצב. זאת אומרת, אני לא אגיד שאני קדוש שלא חשב על זה בכלל (ממתי נהייתי כזה סוטה אדיוט?) ולא העלה את זה על דעתו, אבל מעולם לא הוצאתי את זה לפועל. רציתי לגרום לו להרגיש כמה שיותר בנוח.

אבל אני חייב לסיים את הריב האדיוטי הזה במקודם או במאחר, נכון?

ועדיף מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי.

"אלעד," מלמלתי, מרים קליפת בננה בגועל מהספה. אלעד הרים קרטון חלב סויה מהרצפה, והסתובב אליי. הוא עדיין נראה נורא, אבל הרבה פחות. הצבע חזר לו לעיניים ולעור והעיניים שלו חזרו לצורתן הקטנות והצרות. "אני יכול להחליף איתך מילה?"

הוא הנהן בעייפות, זרק את הקרטון לתוך שקית זבל והתיישב באנחה על הספה. "דבר."

"אמ... אה..." יופי. כשזה מגיע למילים סוף סוף, אני לא מצליח להגות אותן? מה ההגיון? אני מקולקל, זהו זה? אלוהים ויתר והשאיר אותי זבל מהלך? "אהמ. אלעד, כן."

היא כיווץ את הגבות בנסיון להבין אותי. "מה יש, איתי?"

כחכוך בגרון. "אז, אה... מה דעתך על התספורת החדשה?"

אדיוט אדיוט אדיוט!

"אני מניח שבסדר? למרות שבהתחלה לא זיהיתי אותך, קיצרת קצת יותר מדי."

והוא פנה שוב לאיסוף הזבל. יופי. ממש יופי, איתי.

שלוש מילים פשוטות אתה לא יכול להוציא מהפה המזדיין שלך?

הן לא כל כך פשוטות, איתי.

ממש חכמולוג נהייתי.

הבית היה נקי ומצוחצח, כל כך ברמה שהסתנוורתי מהניצוצות.

"יפה יפה," מלמל אלעד וניגב את הזעה מהמצח בגב ידו. הוא חייב לגרום לי להתגרות? חייב?

"באמת יפה."

הוא נאנח ופנה לסלון. הוציא את הנעליים ממתחת לשולחן ונעל אותן, כמתכונן לצאת.

"לאן אתה הולך?" שאלתי בעניין.

שתיקה קצרה. "חבר," אמר. חבר. אה, הבחור ההוא אולי?

"מי, הבלונדיני?" סיננתי בזעף. הוא הרים את ראשו וכיווץ את הגבות.

"אתה הולך אחריי ואריאל למקומות או משהו?" הוא נעמד מולי ושילב את ידיו. אריאל, איזה שם נשי. אבו-גבר נשי מכוער.

"במקרה ראיתי אתכם, הלכתי לאותו הסרט."

"אל תצחיק אותי, איתי. אתה שונא סרטי אימה."

שיט.

"מי זה בכלל?" שאלתי בכעס. "ידיד?"

"הוא לא ידיד, אבל-"

"לא ידיד, מה? אתה יודע מה, לא אכפת לי, תעשה מה שאתה רוצה."

"אבל תקשיב רגע-"

"אל תעשה את עצמך, ראיתי אתכם טוב מאוד."

"ידעתי שלא רצית ללכת לסרט הזה סתם."

כן, מה חשבת?

"וזה באמת בכלל לא עניינך, אז די לדחוף את האף שלכל מקום."

הו, אוקי. לא ענייני?

באמת לא ענייני?

טוב, אם ככה. אם זה מה שאתה רוצה, זה בכלל לא יהיה ענייני.

צחקתי בקול מרוגז. "אני רואה שהעניין של אמא שלך עבר לך די מהר אם אתה כבר מתחיל לצאת עם חברים." הוא עשה תנועה פתאומית, כמו ניתור במקום. המשכתי בלי לחשוב. "לא ענייני, נכון? כי אני לא מעניין לך את התחת, נכון? אז אתה משתמש בג'יגולו בלונדיני מזויין בשביל לבלות את הזמן אחרי שאמא'לה מתה? או שאתה משתמש בו כדי לשכוח? לשכוח את המוות המסריח-"

סלאש.

הסטירה שהחטיף לי השאירה סימן של יד על הלחי הצורבת שלי. הייתי כל כך מופתע. קודם כל, מהצריבה ששיתקה לי את המח לכמה שניות. שנית, מהעובדה שהוא סטר לי. ושלישית, כי באמת אני הייתי זה שאמר את הדברים האלה.

הבן אדם האחרון שאלעד חשב שיגיד אותם. 

הוא הלך מהר לדלת. הלכתי אחריו. "אני מצטער," אמרתי. "לא התכוונתי-"

"אוהו!" הוא הסתובב אליי בזעם. "תסלח לי, מר 'אני יודע כל מה שמסתתר לאלעד בראש'! מתברר שאני פשוט רוצה לשכוח הכל עם הג'יגולו הבלונדיני המזויין שלי, לא ככה, איתי? ומתברר שזה גם לא הבית שלך, אז כשאני חוזר אני לא רוצה לראות אותך כאן." הוא פתח את הדלת בתנופה, וכשפתחתי פה למחות הוא רק לחש "מצאתי בך משהו, איתי. מאז שהיינו קטנים, היינו חברים טובים כי מצאתי בך משהו. אבל זה כבר לא קיים, התנדף." הוא חייך בעצב. "פה ועכשיו, איתי. זה נגמר."

הדלת נסגרה בתנופה.

הרגשתי את עצמי קורס על הברכיים.

אז זה נגמר, אה?

ואין לי שם דבר לומר בנושא.

אני פשוט בן זונה.

רק אז שמתי לב שנשארתי עם אותם בגדים במשך שבוע שלם. אלעד הסיח לי את הדעת, מספיק בשביל שאני לא אשים לב. אלעד, הא...

זה לא רק שאיבדתי אותו בתור בן זוג. הפעם גם בתור חבר. לא הייתה לי ברירה אלא לעזוב, זה באמת לא היה הבית שלי. נסעתי חזרה הביתה, לבית הריק המשעמם שלי. נשכבתי במיטה, כיסיתי את עצמי עד הראש, עצמתי עיניים.

לא יכולתי להירדם.

חשבתי רק על הארגז בירות הקריר שחיכה לי במקרר.

לא, אני לא אחזור לשתות. לא יכול. אני חייב להתנגד...

אבל זה המוצא האחרון שלי.

מה אני עוד יכול לעשות אם הוא לא רוצה אותי יותר?

פתחתי את כל הארגז, וזה לא הספיק. הייתי זקוק לעוד. קניתי ארגז נוסף, הפעם של ואו-גוך ((הערת הכותבת: סוג של שתייה חריפה)), גם אותו סיימתי בפחות ב-3 שעות. התחלתי להרגיש את הטשטוש, את הכהות חושים, והצבעים התערבבו לי. טוב, טוב מאוד. עוד קצת, ואני אאבד את כל התחושות. רק עוד קצת... מצאתי עוד שני בקבוקי וודקה במחסן הקריר, סיימתי אחד. ואז החדר זז תחתיי ונמצדתי באופן משונה לרצפה. זה לא מנע ממני לסיים את השני.

הרגשתי ב'היי' מטורף. הייתי מחוק לגמרי, שמעתי את עצמי ממלמל בלי הגיון. ניפצתי את הבקבוק על הספה, שנמלאה זכוכיות ירוקות. יופי, נהדר. באמת הרגשתי נהדר. ההכל הפך לצבע אחד במהרה, צחקתי בקול.

סוף סוף הצלחתי לישון.

כשהתעוררתי למחרת, מצאתי את עצמי על מיטה שלא שלי. יד קרירה הייתה מונחת לי על הלחי. סובבתי את הראש וכאב חד פילח אותו.

"אח," גנחתי בכאב.

"זה מה שקורה כשאתה מתנהג כמו אדיוט מושלם," אמא לחשה, מלטפת אותי בעדינות.

החדר הזה היה מוכר. "אנחנו אצלך, אמא?"

"כן.

"מה קרה?"

היא נאנחה. "מצאתי אותך שיכור מת על הרצפה, בהתחלה באמת חשבתי שזהו, אין לי בן. אבל התחלת למלמל דברים ולצחוק כמו צבוע, כמו שאתה בדרך כלל עושה, אז כבר לא דאגתי."

"הי! זה כל כך לא נכון."

"תאמין לי שזה כן."

"איך מצאת אותי בכלל? אוח," מלמלתי כשמדקרת כאב נוספת הכתה בראש הדפוק שלי.

"אני אביא לך כוס מים," אמרה אמא ויצאה מהחדר.

אני חייב למצוא לעצמי תחביבים טובים יותר.

תחביבים שלא כואבים רצח.

נשארתי אצלה כמה ימים להתאושש, שתיתי כמות מוגזמת של מים מינראליים מגעילים ולא יכולתי לקחת כדורים להרגיע את הכאב.

לא הכאב הפיסי, ולא הנפשי.

"אתה יודע," אמא אמרה כשנתנה לי כוס מים חמישית אחת אחרי השניה ואילצה אותי לשתות אותן, "בירה היא לא פתרון."

תודה על העצה.

"אני יודע."

"אז למה אתה אדיוט שלא מצליח למצוא את התשובה הנכונה?" היא נעצה בי מבט דואג. "למה אתה פוגע בעצמך ככה?"

לא ידעתי איך להגיב לזה. עצמתי את העיניים ונדתי את הראש לשלילה.

"אולי זה פשוט מגיע לי, אני לא יודע. עצבנתי אותו, את מבינה. אמרתי מילים שאני לא צריך לומר."

"מה אמרת לו?"

"מה אכפת לך?"

"מה אני, החברה הכי טובה שלך?"

"די כבר לשאול שאלות?"

היא נאנחה, חסרת סבלנות. "טוב, אין לי זמן לשבת איתך ולהתווכח. אני יוצאת, חוזרת בערב. תשמור על הבית של אמא שלך."

כאילו שנשארתי.

הגעתי לכנסייה של "הכומר המסמס" אחרי רכבת ואוטובוס אחד מכיוון נהריה, מתעלם מהכאב ראש המחורבן. מה אני עושה כאן? מחרפן לעצמי את השכל, זה מה. אין לי יותר למה להתפלל, נכון? הכל נגמר.

באילו תקוות אני נתלה?

הכומר הסתובב אליי, כרגיל עם הפלאפון ביד. "אוהו! תראו מי נזכר להגיע! לא טוב לפספס תפילות בוקר, נערי."

"אני יודע, אני יודע," אמרתי בקול עייף.

"מה קרה? אתה נראה כאילו אכלת לב נע של חמור."

"לא, סתם כואב לי הראש- רגע, מאיפה הבאת את זה?"

הוא ליווה אותי למושב הקרוב ביותר לפסל השיש העצום ועצם לי את העיינים עם כף היד. נשמתי עמוק, הצמדתי את שתי כפות הידיים במחיצה ונשענתי עם המרפקים על הברכיים.

"אבי," אמרתי, וקולי כרגיל הדהד בכנסייה הריקה. "הבחור- רה שלי..." היה לי קשה לומר את זה. יכול להיות שעד אז לא באמת האמנתי שזה נכון? "היא כבר עברה הלאה. זה היה הריב הראשון וגם האחרון, מצחיק, לא? אני משום מה מרגיש שהעולם שלי נגמר- ואני רק בן 17- כשהיא לא איתי. זה מוזר? זה יעבור לי, נכון? לא משנה מה, אני לא מצליח לישון בלילות. לא מצליח להתרכז. וגם חזרתי לשתות."

"איזה ביש מזל," הוא מלמל.

"אנחנו מכירים כבר 16 שנה," המשכתי, "וזה הסוף. 16 שנה שהגיעו לסיום."

"צריך לתת לך לכתוב שירה. אולי תכתוב שירה?"

"הבירה נראית כל כך יפה באור הירח."

"אתה יודע מה? לך להתאשפז וזהו."

נאנחתי. "אכפת לך לתת לי עצה ולהקשיב לפני שאתה מחליט החלטות?"

"אבל זה מה שקרה לך איתה. לא ככה?"

הוא אומר שלא הקשבתי לאלעד מספיק? מה פתאום! אני כל הזמן מקשיב לו, בכל נושא שיש!

למרות ש...

לא נתתי לו להסביר על הבלונדי. לא נתתי לו הזדמנות.

"אני לא..."

"אתה מקשיב לה מספיק?" הכומר הציץ בפניי במבט רציני. "נותן לה להסביר את עצמה?"

"לא בזמן האחרון, לא."

"אהה... אז כדאי שתתחיל להקשיב."

"אבל זה כבר נגמר, אבי. לא הזכרתי את החלק הזה?"

"שום דבר לא נגמר עד שהכומר הזקן שר," אמר הכומר וחזק לנייד המהבהב.

אמא אדיוטית. כומר אדיוט. מה זה היה אמור להביע? החברים היחידים שנשארו לי לא יודעים לתת עצה טובה ורצינית, לי אין מושג מה לעשות עם עצמי והארנונה מתקרבת. שיט, הכסף התבזבז על שתייה כל החודש. אולי אם אני אצליח לחטוף את זה שבא לקחת את הכסף ואמסטל אותו קצת אני אצא מזה בסדר. אולי הגיע הזמן שגם אני אמשיך הלאה? חשבתי. אם אלעד המשיך, גם עליי להמשיך.

אבל אני לא בטוח שהוא המשיך. מה אם יש הסבר הגיוני לכל זה?

מה אם יש לי עוד סיכוי בלב שלו?

וואו, אני באמת נשמע כמו ילדה בת 15.

אפשר לחשוב שאני באמת ילדה בת 15 שכותבת סיפור על החיים שלי ((הערת הכותבת: כן, פליטת פה. אני מצטערת על זה.)).

עזבתי את הכנסייה בערב וחזרתי הביתה, אכלתי משהו בשקט, חושב על זה שחופשת פסח נגמרת עוד מעט ושאצטרך לחזור לבית ספר ולקבל את גזר הדין על הבגרויות שסוף סוף נגמרו. שנה הבאה י"ב, הא... זה הזכיר לי את ההבטחה שאני ואלעד עשינו כשהיינו ילדים. כשנגיע שנינו לי"ב נברח מהארץ ונטוס לאירלנד ביחד. צחקתי בקול רם במטבח. ילדים מפגרים עם חלומות מפגרים. חלומות שכבר לא יתממשו. פתחתי את הדלת של המקרר, להוציא מיונז, כשבקבוק הבירה האחרון נגלה אליי.

זה משנה?

משהו משנה בכלל?

ואם אני אשתה את זה עכשיו,

משהו ישתנה?

הושטתי יד לתוך המקרר.

אל תשכח

אבל אז המילים שלה עלו לי בראש, צפות מעל כל המחשבות האחרות, דוחקות את הבירה בצד.

אל תשכח, אח קטן

לא לשכוח מה?

אל תשכח, אח קטן, את המשפט שאבא תמיד נהג לומר

מה הוא היה? מה זה המשפט הזה, אנה?

אל תשכח, אח קטן, שהעולם שלך תמיד יפה רק כש

רק כשמה? אה, אל תעזבי...

תפסתי בידיי בשיערות המעטות שנשארו לי על הראש, מנסה להיזכר. זה יכול להיות מה שיעזור, נכון? אפילו כשזה נשמע כל כך פתטי. אני חייב להיזכר. מה היה סוף המשפט? הנחתי את הכלים בכיור (ושברתי בטעות את הכוס) ותפסתי דף ועט.

ובהיתי.

ובהיתי.

ובהיתי עוד קצת.

"נ ו! לעזאזל!" התעצבנתי. "תכתוב משהו!"

איזה אדיוט. באמת האמנתי שאני אכתוב משהו? שהיא תשלח לי מסר מהעולם הבא ושאני אכתוב את המשפט שלנו?

מה היה המשפט?

מה היה ה...

ואז הוא בא. כאילו חיכה שאני אמצא אותו. המשפט היה באנגלית, לכן לא יכולתי לזכור אותו בעברית. רשמתי אותו בגדול על הדף, חייכתי.

"תודה, אנה," לחשתי ועצמתי את עיניי. "תודה."

אל תוותר, אמא אמרה. "לא נגמר," הכומר אמר. "אל תשכח," אנה אמרה.

הגיע הזמן להחזיר לעצמי את החיים שלי.

את הפינה החמה.

את האחד שמילא לי את הלב.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

פרק תשיעי סוף.

בהתחלה הפרק לא כל כך זרם לי, אבל בסוף הצלחתי להוציא משהו טוב (?)
 מקווה שנהניתם! זה סוף חלק שני מתוך שלושה, כלומר פרק-לפני-אחרון. מחר הפרק האחרון!  אבל אחריו אני מתכננת לעשות פוסט דמויות (גם חברה עושה לי fanart והיא מציירת אדיר, באמת), ככה שהסיפור עוד לא נגמר. עד שהכומר הזקן שר, כמובן.

עבודה מתחילה בעוד: יום אחד ו-4 שעות.

יוטוב לחמודים שבינינו.

פיס.אנד.קיס