The Flying BooBs

זמן

"אני לא מאמין ששידלת אותי לבוא איתך לשם-"

"ואני לא מבינה למה אתה ממשיך לדבר." פטרה כיווצה גבותיה והשעינה את ראשה על כף ידה העדינה. היא נעצה בי מבט מפחיד דרך המראה האחורית. "פשוט תסתום ותסע. ויהרוג אותך לשים לב לאן אתה נוסע?"

לא האמנתי לעצמי, כיצד יכולתי להיגרר על ידי פטרה ולנסוע איתה למסעדה הזו. אני רק אבהיר מההתחלה: זוהי מסעדה של אסירים. אסירים שבכל יום, בכל שעה, בכל שנייה הועמדו להיתלות בפומבי, בזירת התלייה, במרחק של לא יותר מ-300 צעדים מהמסעדה. פטרה היא מתנדבת כבר 7 שנים למען זכויות אסירים, או לפחות למען זכות האסיר לספק מעט מזומנים למשפחתו לפני הוצאתו להורג. באחד ממסעות ההתנדבות שלה, החליטה פטרה שעליה לנדב גם אותי, אף על פי שסלדתי מאסירים בכל חיי. הסיבה אישית כמובן.

בכל מקרה, בדרך מסתורית ולא הגיונית שוכנעתי מתחנוניה ונסענו יחדיו למסעדה המקוללת.

מלצר (אסיר) אחד, שנראה בשנות החמישים לחייו, פתח את הדלת לרווחה. הוא חייך באדיבות, אף על פי שנראה כחולה חצבת. הסיבה לכך הייתה כמובן תג הזמן שנתלה מעל לוח לבו, והמספרים שהלכו וקטנו. 4:03:56:22, הזמן שנותר לו לפני התלייה. הסטתי את מבטי. לא יכולתי להביט לו בעיניים.

התיישבנו ליד שולחן עגול ושחור, על כיסאות עץ חומים שהתנדנדו מחוסר איזון.

"אתה כועס?" פטרה שאלה לפתע, יותר אמרה זאת, ופניה התרככו והתחמדו בשנייה.

"לא כועס," זעפתי, אבל חייכתי אליה בהתנצלות. "אני פשוט... לא רגיל לראות אנשים ולדעת שעוד מעט הם כבר לא יהיו בין החיים."פטרה הנהנה, הבינה. היא שלחה את ידה, אחזה בידי וחייכה חיוך קלוש מאוד.

"תאמין לי. לי זה קשה יותר."

הרחקנו את ידינו, במקום להחזירן לחיקינו שלחנו אותן לתפריטים.

"יש כאן רק סלטים," התלוננתי.

"תהפוך את הדף, גולם."

"אה."

"כבר החלטתם מה להזמין? אני ממליץ על סלט ירוק."

"די כבר על הסלט-"

סובבתי את ראשי לאחור. המלצר, שנראה כבן 20 ומשהו, חייך בהתנצלות ושאל את פטרה מה היא מעוניינת להזמין. צעיר, יותר מדי צעיר. לא ידעתי מה לומר, במיוחד כשהבחנתי בתג הזמן שלו.

1:21:08:47, התג הבהב.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

קצר, אני יודעת. לא נורא, אני חושבת שזה בסדר ככה, שיהיה סיפור אחד עם פרקים קצרים! כן, יהיה המשך.

ורציתי לפרסם ציורים נוספים שלי כאן. התחלתי ממש להיסחף עם דמויות (לא שזה חדש), ואני אשמח לדעת מה אתם חושבים עליהם.

ציורים שעשיתי למען חברות:

אין לי סורק (OTL)

ציור. אין לי מושג איך לקרוא לו (אולי "הנערה עם כובע הקש"?):

עדיין אין לי סורק (הצילום נוראי. מצטערת על זה.)

ציור טלטביז! בסגנון שלי:

אני מאוד גאה בו. אבל טינקי ווינקי יצא לי קצת גיי. -,-

הציור שאני ממש חושבת שיצא לי טוב (בדרך כלל אני לא... ><) ואני גם הולכת להכין לו קוספליי:

ואני קוראת לו "!!It's Titans Cleaning Time":

קוראים לו captain levi. מה שאמור לתת לכם דחיפה לראות את attack on titan או בשמו השני shingeki no kouijin.

בכל מקרה... זהו לעכשיו. אני חושבת שאני יכולה לעדכן פעם בשבוע, כשנותנים לי להשתמש במחשב שהוא לא שלי ושיש לו פאקינג אינטרנט אז אני אהיה בשטח. מתישהו.

יש לי בעיות ואני שומרת אותן לעצמי. מעניין מתי אני אתפוצץ. ((צחוקצחוק))

פיס.אנד.קיס

אני חייבת להתנצל שוב שאני לא מעדכנת המון. האינטרנט שלי נוראי, יש לי בקושי זמן (מסיימת ללמוד ב-6) ואני מסריחה משום מה. -.-"

בכל מקרה, הסיפור העכשווי לא זורם לי בינתיים, אז נניח לו. מה שקורה בדרך כלל עם סיפורים שלי, לצערי. ((פרצוףבוכה))

האמת שהסיפור של אלעד ואיתי היה הראשון שגמרתי במשך 12 שנה, אז אני לא מופתעת שאולי את "מציאות ואשליה" אני לא אסיים. אני מקווה שאני כן אסיים ושהוא גם ייצא טוב יותר ועם שפה טובה יותר.

בינתיים, כמה קטעים קצרים שכתבתי מלפני שנים. אני ממש רוצה לשתף, אז... ^^

~

ראשון: אמא (תאריך מדויק, כי בא לי: 9.9.2013)

רקע- נערה כבת 17, יושבת בחדרה, ובידה בובה קטנה אותה היא מחזיקה בחוזקה.

היי אמא,

מה שלומך? אני בסדר. אני שוקדת בלימודיי כמו שצריך ויש לי ציונים סבירים ואף טובים. אני משתפרת בציור, קצת בפיסול וגם בצילום אני מתמחה לא רע. אני יוצרת המון, וכותבת, את יודעת? כל הזמן, ללא הפסקה. קומיקס וסיפורים ארוכים בעיקר. הכל נראה טוב? נראה טוב, כן, אבל...

אמאל'ה, איך את? מה איתך? ספרי לי עוד! ספרי... דברי, תצעקי, אל תתני לי לדבר יותר מדי... לבל אגיד משהו שיאכזב אותך, ולכן אני צוחקת עכשיו. כדי שלא תתאכזבי! למה, את שואלת? אל תשאלי למה, לא תאהבי את מה שתשמעי. אבל את מתעקשת... אני טובה בלימודים, אבל זה לא מנחם אותי. אני מרגישה כאילו אבן תקועה לי בתוך הושת, והאוויר ממאן להיכנס.

את מבינה, בזמן האחרון הרגשתי שאני משתנה, מפני שסביבתי השתנתה והתחלתי לחיות סוף סוף. יכולתי להתפרע, להיות המוזרה שאולי את לא כל כך מכירה. פיתחתי קצת ביטחון, הייתי בקרב אנשים שהיו טובים ו"בריאים" לי. אבל אז הרחיקו בינינו, את יודעת... ברור שזה לא ניתק את הקשר לחלוטין, מה פתאום! אבל לפתע אני מרגישה בודדה כל כך. אני מרגישה מוזרה שוב, שונה, זאת שמתבודדת בצד. אני לא יכולה להתרכז, אמא. לא יכולה לפסל, ולצייר נהפך למשהו סתמי. בדרך כלל אני מאוד אוהבת להשוויץ בפניהן ולהראות להן, לקבל את המחמאות הקטנות שמחזיקות אותי להמשך. עכשיו אני מתחבאת שוב, כמו ביסודי (צוחקת בגרוניות). כולם כאן שונים, הם חברים טובים, נשארתי בערמה בצד. אל תדאגי אמא, הציונים טובים. לא, אני לא מושלמת. אני מצטערת. והנה אני צוחקת שוב, ושתינו צוחקות. ושתינו עוטות את החיוך המזויף הזה, המקסים והנוצץ.

איפה את עכשיו?
את שומעת?

~

שני: מונולוג של מפקד רוסי (תאריך מדויק, כי בא לי: 13.10.2011)

רקע- מלחמה בין רוסיה לסין. פגזים בכל מקום, רעש הטנקים וריח השריפה והמתים נישאים באוויר. המפקד הרוסי מדבר אל החייל המפחד ומנסה לעודדו.

אתה, שנבחרת מפני כל כך רבים, מפני כל כך הרבה חיילים מפותחים, חכמים, מהירים, אמיצים... אתה, שנבחרת להגן על רוסיה, בידיך ובגופך שלך! אתה, שהתעקשת כמו פרד להשתתתף במלחמה הזאת, מלחמה עקובה מדם הזאת, כדי לחסל כמה צרי-עיניים בוגדניים ולכבוש מדינה גדולה שלהם... אתה, שהבטחת שלא לבייש את המדינה שלנו ולהילחם עליה, כפי שגנן נלחם למען גנו וגינתו, כפי שאב נלחם למען בנו וביתו... ואתה, יצור חזק ועקשן, מפחד להכות את צרי-העיניים שליק שלוק, למען המדינה שלך? למען חיים של קרובייך, למען חיים של אשתך ומשפחתך, למען חיים שלך? אסור להראות לצרי-העיניים חולשה זאת. התגבר על הפחד! שלוט בפחד, וכוון אותו נגדם! תראה להם מי היא המדינה השולטת, תראה להם כיצד נלחם חייל רוסי! צא שם, נערי, ותהפוך אותי לגאה!

~

שלישי: על טעם וריח (תאריך מדויק, כי בא לי: 3.11.2011)

זה היה מספק, אבל לא היה מזיק קצת להמליח אותו. הייתי אומרת, שלא חיממתם אותו מספיק. הוא היה קר. כשאני רוצה לבלות אני רוצה משהו ״חם מהתנור״, כפי שאומרים, ולא איזה נשנוש מהמאה הקודמת. הייתי ממליצה להוסיף גם קצת מתיקות. זה עלול לשעמם, אבל זה יטשטש את טעם הסיליקון שיש לדבר הזה שאתם קוראים לו ״אוכל לצופים״. למרות שלפעמים ישנו טעם נעליים שחזרו מריצת 120 במדשאות בוץ, וזה עוד יום טוב. אתם יודעים מה? הדבר הזה בכלל לא היה טוב! הוא היה שפל, מטרד, אי הנאת הכלל! אני יכולה לתבוע אתכם, ׳תם יודעים! זה לא יעבור בשתיקה!
טוב, לפחות הפופקורן היה טעים.

~

רביעי: אין לי מושג איך לקרוא לקטע הזה (תאריך מדויק, כי בא לי: 13.10.2011)

רוח חזקה של סתיו. צמרות עצים מרשרשות בעוצמה. דמיינו את ריח הטחב על עצי האלון, את ריח השרף בגזע עץ בננה אדמדם. דמיינו את העלים בגווני אדום-ארגמן של הדמדומים ועד צהוב-בננה של אור הבקרים, מסתחררים בהוריקן שקט של שלכת זהובה ונורמאלית לחלוטין, מכסים את הדשא המכוסח בזהב מלכותי.
ואתם, לבושים בבגדים קיציים רגילים, חולצה אדומה ומכנסי ג׳ינס ארוכים, או קצרים, או עד הברך, מותחים ידיים לצדדים, מטים ראש לאחור ועוצמים את עיניכם העייפות, מנסים לספוג קצת מהפלא הזה שנקרא סתיו.
אך לפתע אתם נופלים לארבע. ראשכם מוטה כלפי מטה, והידיים חופרות באדמה ומנסות להיאחז במציאות. הרגליים רועדות, הרוח מתחזקת. עצי האלון רוקדים ושורקים יללות יחד איתה. מתחיל להיות חשוך, והתקווה בורחת ממכם. עינייכם דומעות, והשמיים בוכים. הדשא הרטוב מדיף ריח מסריח הדומה לדגים מתים וגוויות. כבר אין דרך חזרה. אפשר רק לשכב על הדשא המטונף ולחכות שהרוח תעיף אתכם לשום מקום. אין תקווה, והיא גם לעולם לא תהיה. אי אפשר לשנות את הגורל.
תקוו שזה רק סיוט.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא יודעת. פשוט חזרתי לקטעים של פעם, התלהבתי במקצת. מקווה שהתעניינתם ^^

פיס.אנד.קיס

הכותרת לא קשורה, אני פשוט מתה על השיר הזה.

אני כבר רוצה להתחיל את הסיפור החדש, באמת שכן! אבל המחשב המפגר שלי התקלקל ואני עובדת לפחות שעתיים על כל פרק (ככה שאף אחד עם מחשב זמין לא נותן לי את ההזדמנות להניח את הידיים על המקלדת). בפלאפון אני לא הולכת לכתוב סיפור. ממש ממש מממממש לא.

זה כזה מעצבן. מחשב אדיוט. ((פרצוףבוכה))

ויש מזרחית ברחוב שלי, בכל מקום. למה, גורל אכזר! למה גרמת לי לגור בשכונה של מזרחית פרסים תימנים עיראקים? למה!

אני כנראה גם ממוצא פרסי, אבל מתכחשת משום מה-לא שיש לי בעיה עם עדות המזרח, כן? ._.

המצב של אמא מחמיר, למרות שהיא טוענת שהיא מרגישה טוב יותר. תדירות גבוהה של שינוי פתאומי במצב רוח, נגיד היום היא צרחה עליי את הנשמה, נסעה לעבודה ללמד את הכיתה שלה וכשחזרה דיברה אליי ברכות (אולי בגלל שישר הצעתי לה תה בקול מנומס?)

נהייתי אנגלייה ממש! יופי.

מי שיודע, היה היום כנס נאטסוקון ברמת גן, באשכול הפיס שברוקח. קהילת האוטקואים הייתה שם כמובן, דוכנים, אלפי דוכנים, אוכל שלא זכיתי לאכול וכמובן- הקוספליירים המדהימים!!

כמו שאמרתי, אני לא במחשב, לכן אני לא יכולה להעלות תמונות, לצערי הרב. אולי כשיתוקן אוכל. היו כמה קוספלייז (תחפושות לאנימה סלאש מנגה) ממש יפים, וכמובן כמה גייז כאלה. יפנים אוהבים גייז. לשם כך נוצר ה-YAOI (הרגע גיליתי את הסוד-שהוא-לא-כל-כך-סוד-יותר-ומעולם-לא-היה-ממש-סוד המלחיץ על yaoi.

מחר אני נוסעת לים (למה, למען השם!!) עם אבא שלי (למה! למה? למה! העינוי) ועם שתי חברותיי המוזרות. כיייייף. ממילא אין לי בגד ים או משהו כזה, וגם אקח את שיעורי הבית שלי איתי ואסיים איתם כבר. חרא מתמטי שכזה.

הבלוג הזה קצת פחות כושל ממה שחשבתי שיהיה, אני חושבת שבסדר ככה. ממילא לא ציפיתי ממנו לגדולות.

אז... נחכה למחשב חדש ונורמלי בשביל הסיפור החדש! פוסט דמויות יהיה ללא תמונות. אנשים לא אוהבים אותי יותר. ((בכי, בכי))

פיס.אנד.קיס