לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Flying BooBs


לכתוב את מה שעולה לי בראש בלי לשים על אף אחד, קומיקס וקטעי כתיבה יוצרת. בלי גזענות או הומופוביה. כרגע כותבת סיפור על אהבת בנים. יש לי מח קטן בגודל של אגוז ברזילאי, אבל מסתדרים איתו בסופו של דבר. שלכם, ליידי קיו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

death in the family


קמתי בבוקר לקריאה של אמא. "היא מאושפזת," אמרה. "סבתא גוססת ומאושפזת במיון והיא חסרת הכרה. זה הסוף."

"הסוף?" שאלתי שאלה רטורית.

"היא תמות בעוד כמה שעות," אמא חזרה, אולי בשביל להסביר גם לעצמה את הדבר. היא לא הייתה בהיסטריה, וזה הרגיש כאילו ביקשה ממני להוציא את הכלבה לטיול. הדמעות זלגו מבלי שיכולתי לשלוט בהן.

"אני הולכת לבית החולים. את באה אתי?"

התלבטתי. ידעתי שאני אבכה ואהיה הרגשנית שלא עוזרת, מצד שני רציתי שהמוות שלה יחסן אותי לעתיד, ומצד שלישי... ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות בשקט אם העובדה שלא הייתי שם במותה, של האהובה הזאת, סבתא שלי. מי שהייתי איתה בכל הילדות כמעט.

"אני באה איתך," אמרתי וקולי היה חנוק.

"אל תבכי," אמא אמרה ויצאה מהחדר. "היא מתה כשהיא לא סובלת. קחי איתך בקבוק מים."

תהיי חזקה, אמרתי לעצמי. תהיי חזקה.

יצאנו עם המכונית לכיוון בית החולים. אמא הצטרכה להודיע לכל המשפחה (אבי, אחי, אח שלה, בן דוד, בת דודה, דודה, אישה לשעבר של אח וכדומה) שסבתא בדרך לסוף, ובכל פעם שאמרה שוב את המשפט "כן, אמא שלי... שטף גדול במח, כן... אין סיכוי, כן... אין מה לעשות... היא? במושב האחורי, לא מפסיקה לבכות... קשה מאוד, כן..." מדקרה של כאב עברה לי ברקה ומפי יצאה יבבה שלא אגדיר כחרישית. 

תהיי חזקה. תהיי חזקה.

נכנסנו לבית החולים, בדרך לשם אמא לא הפסיקה עם השיחה של "כולנו ניגמר ככה ממילא" בנסיון להרגיע אותי ו"מזל שיש לנו אחת את השניה" בנסיון להרגיע אותה, פגשנו את אחי דרור בן ה-34 שהספיק לישון רק שעתיים ועיניו היו אדומות- תהיתי אם מבכי או מעייפות. המשכנו לעבר המיון, מצאנו את אחיה של אמא. לגמתי מהבקבוק וחנקתי את הדמעות. החזקתי לאמא את היד והתרחקתי מאחי שלא ממש מתקשר אתי בכל מקרה. מחצתי את הבקבוק.

ואז הגענו אליה. היא הייתה מונשמת בחמצן וכשהרגשתי אותה היא הייתה קרה. אמא הביטה בה במבט שבור שבפעם הראשונה ראיתי באותו יום. היא הניחה יד על מצחה ויד על חזהה, מחממת אותה עם החום שלה.

תהיי חזקה. תהיי חזקה...

אנחנו מועברים למיון פנימי ו'. המסדרון בדרך למחלקה זו נראה כמו מסלול לחדר מתים, המקום חצי תת-קרקעי וחסר צבע, חוץ מאיזו תמונה של דשא מימיני ותמונה של צבי משמאלי. אני זועמת על רופא שמשחרר אוויר מהאף בצחוק לידינו. אני לוחצת לאמא את היד. אני מרגישה בחילה קלה ושוב לוגמת מהבקבוק.

תהיי... חזקה...

הגענו למחלקה, מתקינים את סבתא בחדר, אנחנו יושבים לידה ויש ריחוק ביני לבין אמא לבין אחי. אני שוב חונקת את הדמעות ושונאת את עצמי על כך שאני רגישה מדי. סבתא מחרחרת. היא מרימה את היד ואמא מחזיקה אותה, סבתא לוחצת לה את היד. עדיין חסרת הכרה. אמא שולחת לנו מבטים כל הזמן. היא מדברת עם הרופאים ומבקשת שלא לחבר אותה למכונות ולתת לה למות בשקט, עם נוגדי כאב. אבל לא אספירין, היא אלרגית לאספירין. המדינה המזדיינת לא מרשה להרדים את סבתא למוות נצחי. אני נזכרת בשיעור מחשבת ישראל האחרון, אירוני שבדיוק דיברנו על הגוסס ועל מתי מותר להרוג אותו, ושזה לא תקף במדינת ישראל. אני לא רוצה לראות אותה מחרחרת וסובלת.

אמא מתעייפת, אומרת שהיא תקרא לדוקטור, "תחזיקי את היד שלה במקומי," מבקשת. אני מהנהנת, משאירה בצד את הבקבוק שכבר ריק מתוכן ויושבת ליד מיטתה של סבתא, מחזיקה את ידה ולוחצת. דרור מסתובב במקום, חוזר, הולך שוב, חוזר, בסוף מתקרב ואומר " מה שלום ליידי?" הוא לא דיבר אתי מעל לחצי שנה, לא יודעת איך לענות. "בסדר," חטמתי את שפתיי כשסבתא שוב החלה לחרחר. נעצתי את אצבעותיי בבשר ידה, ליטפתי את מצחה. היה לה את הריח של סבתא שלי, אבל סבתא שלי תמיד הייתה יותר טוב מהמצב הזה. דרור מניח יד על מצחה של סבתא ונועץ בה מבט כאוב, זה מרגש אותי ואני שוב חונקת דמעות.

הוא יוצא מהחדר. אני לוקחת נשימה ובקול רועד מדברת אליה.

"היי סבתא. אני אוהבת אותך. אבא אמר לי למסור לך ד"ש, למקרה שלא.... יספיק. ליידי בסדר. רציתי ללמוד איך להכין את הבורקיטס והפיז'וניקוס שלך, אבל לא הספקתי לשאול... גם לא לבקר... לפני ש... אמא ודרור פה... אני מאוד.. אוהבת אותך..." נישקתי את מצחה והיה לו טעם מלוח, העברתי אצבעות בשיערה האפור והדליל.

תהיי חזקה............

דרור חזר שוב, שאלתי אותו "אתה רוצה להחזיק?"

העברתי לו את ידה והוא החזיק בה והעביר את אצבעו על גב כף היד. אמא אמרה "דרור, לא ישנת, לך לישון ואודיע לך מתי..." הוא הנהן ונישק את מצחה ואמר, "ביי, סבתא." לא חנקתי את הדמעות ונתתי להן להתגלגל על לחיי, ודרור עזב.

אבא הגיע, דיבר עם אמא על דברים, חיבק אותי ושוב בכיתי. לפתע קם והחל לצלם את סבתא, התחלתי שוב לבכות. "די," ביקשתי. "אבא, די."

"זאת מזכרת," הוא אמר, "ונראה לה את התמונות כשהיא תתעורר."

כאן אני נשברתי. כאן הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתנפץ לרסיסים.

"תגיד, איבדת את השפיות?!" אמא כעסה עליו.

תהיי חזקה... את לא יכולה להיות חזקה. תהיי בכל זאת חזקה......

 

היינו שם במשך כמה שעות. היינו צריכים ללכת. לא רציתי ללכת, ובאותו זמן רציתי. יצאנו משם, ואמא התחרפנה, נכנסה להיסטריה, מדברים קטנים. 

"את חושבת שאת היחידה שקשה לה?! אה?! תעני לי כשאני שואלת אותך!! מה את חושבת לעצמך?!"

 

נכנסנו הביתה. לקחתי פריזמה (כדור נגד דיכאון) ונכנסתי לחדר. התייפחתי בכרית. ולבסוף... זה עכשיו. אדישה. אדישה לחלוטין. מחר השפעת הכדור תפסיק ואני שוב ארגיש את המוות מרחף מעליי. שוב ארגיש את האבידה הגדולה שעוד לא נאבדה לי.

שוב אשמע רחש של דבר המתנפץ בתוכי עד לאינסוף.

נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 22/5/2014 19:05   בקטגוריות התרגשות מנטלית ופיסית, ייאוש, כוסעמק וכל העולם יחדיו, לקפוץ לשמיים, םחד מהלא-נודע, מצב מחורבן, נזכור אותך תמיד, עצוב, פחד, פרידה, רצון להתפגר, רוצה להקיא, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שני חגים ומוות אחד


אז אתמול היה ערב נהדר שאותו ביליתי אני ושני חברים (נקרא להם אגוז הייזל ואגוז לוז) אצל משפחה של החבר הטוב שלי (נקרא לו "הפולניה"). הפולניה בא ממשפחה אמריקאית יהודייה נטו, ככה שהם החליטו לחגוג את חנוכה יחד עם thanksgiving (חג ההודיה) באותו ערב- החג ההוא עם ההודו וזה. הפולניה נתן לי, להייזל וללוז חולצות מכופתרות ללבוש (כמה מתחשב מצדו, חוץ מזה שהוא לא הפסיק לומר שאסור לתת לי ולהייזל בגדים של גברים משום שאנחנו "בעלות רחם") והחולצה ממש התאימה עליי אז זה היה נחמד.

חוץ מזה שנר הנשמה של הזמר המהולל והמדהים אריק איינשטיין, שכל כך עצוב לי שמת (וההורים שלי לא הפסיקו לבכות, כל אחד בביתו וגם בפלאפון), די שרף לי חלק מהאפרו וגרם לאבא של הפולניה לומר לנו להישאר בחדר ולא לזוז עד שיגיעו כל האורחים, היה ערב מהמם. הדלקנו נר חנוכה ראשון ליד נר הנשמה של איינשטיין, שרים את מעוז צור ונר לי נר לי, והפולניה ממשיך וממשיך לשיר... הייזל עושה שטויות, ולוז כל הזמן נדבק אליי. זה ממש עצבן אותי (קצת הטריד, כי מגע של בנים עושה לי בחילה ואני לא יודעת למה). חוץ מהמגע של הפולניה, שדווקא די נעים החיבוק שלו.

ישבנו כולנו, חברים ואמריקאים, בשולחן אחד גדול בבית פנסי ענקי (כי הם עשירים), ואחרי שהודינו כל אחד על מה שקרה לו בשנה האחרונה וסיימנו את המנה הראשונה של סלט, מרק בטטה ודלעת ועם הפסטה, הגיע הbig turkey ממולא באורז טעים ולידו שומן נמס וחמצמץ שגרם לי לרייר. אחרי כן, כשכבר היינו מלאים והייזל התנפחה וכמעט קרעה לפולניה את החולצה מרב שובע, יצאנו לטייל בחוף (הפולניה גר על החוף, קראתם נכון.)

רצנו, דילגנו, הוצאנו אנרגיות. היה ממש כיף. ואז אני והפולניה מקדימה והייזל ולוז מאחורה, הפולניה שואל אותי "יש לך חולצה מתחת לחולצה הזאת?"

"לא," אני אומרת.

"אז החזייה שלך נוגעת בחולצה שלי?"

"כן," אני צוחקת.

והוא שם את היד על הכתף שלי ואומר, "אני לא יודע אם החולצה טהורה עכשיו."

"אתה מוזמן לתת לי אותה במתנה."

 

אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בפולניה שלי, אני מקווה שלא :(

 

בכל מקרה, היה ערב נהדר, למרות שמותו של הזמר האהוב עדיין הדהד באוויר והעכיר מעט את השמחה. בשביל להוציא את המתוק מהרע שרנו שירים שלו בערך כל הערב, חוקקים את תורת השירה שלו בלבנו ובנשמתנו.

נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 28/11/2013 12:32   בקטגוריות פרידה, נזכור אותך תמיד  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מקס- זוכרים וגם נזכור


אני חייבת להקדיש לך את הפוסט הזה.


מקס, היה לך קשה. ראיתי את זה וראיתי את ההתפתחות שלך (אף על פי שאני לא מכירה אותך אישית). כואב לי נורא עלייך.


היית בן אדם מקסים, והשפה שלך הייתה יפה נורא. כתבת באופן מדהים, התאהבתי בכתיבה שלך.


דיברת על מוות הרבה במהלך הפוסטים, בחיים לא האמנתי שבאמת תעשה את זה.


אני עדיין לא בטוחה אם זאת בדיחה חולנית או לא. אבל משהו בפנים אומר לי שזה אמיתי.


יש לי צמרמורת בכל הגוף, אני מרגישה אשמה שלא דיברתי איתך קודם (אולי יכולתי להשפיע, איכשהו?), ואם יכולתי לעשות משהו ולא עשיתי, זה יאכל אותי הרבה זמן.


אולי תמצא שם את אמא. לא תהיה בודד כמו שלפעמים הרגשת כאן.


החלום שלך מתגשם. אתה מרוצה?


אני לא. למרות שאנחנו לא באמת מכירים. אין לי את הזכות לומר את זה.


מאוד כואב לי, אבל לא הגעתי עד לקו הבכי. בפנים אני בוכה עליך.


אני לא יודעת אם זה מרחמנות או מכאב אמיתי.


אנשים שלא קראו את הפוסטים שלך יחשבו שזאת בהחלט בדיחה, ושאתה עוד אחד מהדפוקים האלה שרוצים לעשות רושם. אבל מי שכן קרא.... יבין שהסיכויים שזה אמיתי גבוהים.


כל מה שנותר לי לומר זה, שאתה היית אדם חזק. אפילו הנכות שלך לא מנעה ממך להמשיך את החיים כבן אדם בעל יכולת פיסית נורמאלית, וגם מנטלית היית חזק אחרי מות אמך.


אני מצטערת שהגעת למצב של התאבדות.


אני מצטערת שבכלל שקלת את זה.


מקס.


 


לכל מי שמעוניין בבלוג שלך, המעט שאני יכולה לעשות עכשיו זה להפיץ... ולהראות איזה בן אדם קסום היית. ברצינות.


הבלוג של מקס

נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 19/9/2013 12:12   בקטגוריות נזכור אותך תמיד  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , סיפורים , קומיקס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLady Q הכותבת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lady Q הכותבת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)