לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The Flying BooBs


לכתוב את מה שעולה לי בראש בלי לשים על אף אחד, קומיקס וקטעי כתיבה יוצרת. בלי גזענות או הומופוביה. כרגע כותבת סיפור על אהבת בנים. יש לי מח קטן בגודל של אגוז ברזילאי, אבל מסתדרים איתו בסופו של דבר. שלכם, ליידי קיו.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

death in the family


קמתי בבוקר לקריאה של אמא. "היא מאושפזת," אמרה. "סבתא גוססת ומאושפזת במיון והיא חסרת הכרה. זה הסוף."

"הסוף?" שאלתי שאלה רטורית.

"היא תמות בעוד כמה שעות," אמא חזרה, אולי בשביל להסביר גם לעצמה את הדבר. היא לא הייתה בהיסטריה, וזה הרגיש כאילו ביקשה ממני להוציא את הכלבה לטיול. הדמעות זלגו מבלי שיכולתי לשלוט בהן.

"אני הולכת לבית החולים. את באה אתי?"

התלבטתי. ידעתי שאני אבכה ואהיה הרגשנית שלא עוזרת, מצד שני רציתי שהמוות שלה יחסן אותי לעתיד, ומצד שלישי... ידעתי שלא אוכל להמשיך לחיות בשקט אם העובדה שלא הייתי שם במותה, של האהובה הזאת, סבתא שלי. מי שהייתי איתה בכל הילדות כמעט.

"אני באה איתך," אמרתי וקולי היה חנוק.

"אל תבכי," אמא אמרה ויצאה מהחדר. "היא מתה כשהיא לא סובלת. קחי איתך בקבוק מים."

תהיי חזקה, אמרתי לעצמי. תהיי חזקה.

יצאנו עם המכונית לכיוון בית החולים. אמא הצטרכה להודיע לכל המשפחה (אבי, אחי, אח שלה, בן דוד, בת דודה, דודה, אישה לשעבר של אח וכדומה) שסבתא בדרך לסוף, ובכל פעם שאמרה שוב את המשפט "כן, אמא שלי... שטף גדול במח, כן... אין סיכוי, כן... אין מה לעשות... היא? במושב האחורי, לא מפסיקה לבכות... קשה מאוד, כן..." מדקרה של כאב עברה לי ברקה ומפי יצאה יבבה שלא אגדיר כחרישית. 

תהיי חזקה. תהיי חזקה.

נכנסנו לבית החולים, בדרך לשם אמא לא הפסיקה עם השיחה של "כולנו ניגמר ככה ממילא" בנסיון להרגיע אותי ו"מזל שיש לנו אחת את השניה" בנסיון להרגיע אותה, פגשנו את אחי דרור בן ה-34 שהספיק לישון רק שעתיים ועיניו היו אדומות- תהיתי אם מבכי או מעייפות. המשכנו לעבר המיון, מצאנו את אחיה של אמא. לגמתי מהבקבוק וחנקתי את הדמעות. החזקתי לאמא את היד והתרחקתי מאחי שלא ממש מתקשר אתי בכל מקרה. מחצתי את הבקבוק.

ואז הגענו אליה. היא הייתה מונשמת בחמצן וכשהרגשתי אותה היא הייתה קרה. אמא הביטה בה במבט שבור שבפעם הראשונה ראיתי באותו יום. היא הניחה יד על מצחה ויד על חזהה, מחממת אותה עם החום שלה.

תהיי חזקה. תהיי חזקה...

אנחנו מועברים למיון פנימי ו'. המסדרון בדרך למחלקה זו נראה כמו מסלול לחדר מתים, המקום חצי תת-קרקעי וחסר צבע, חוץ מאיזו תמונה של דשא מימיני ותמונה של צבי משמאלי. אני זועמת על רופא שמשחרר אוויר מהאף בצחוק לידינו. אני לוחצת לאמא את היד. אני מרגישה בחילה קלה ושוב לוגמת מהבקבוק.

תהיי... חזקה...

הגענו למחלקה, מתקינים את סבתא בחדר, אנחנו יושבים לידה ויש ריחוק ביני לבין אמא לבין אחי. אני שוב חונקת את הדמעות ושונאת את עצמי על כך שאני רגישה מדי. סבתא מחרחרת. היא מרימה את היד ואמא מחזיקה אותה, סבתא לוחצת לה את היד. עדיין חסרת הכרה. אמא שולחת לנו מבטים כל הזמן. היא מדברת עם הרופאים ומבקשת שלא לחבר אותה למכונות ולתת לה למות בשקט, עם נוגדי כאב. אבל לא אספירין, היא אלרגית לאספירין. המדינה המזדיינת לא מרשה להרדים את סבתא למוות נצחי. אני נזכרת בשיעור מחשבת ישראל האחרון, אירוני שבדיוק דיברנו על הגוסס ועל מתי מותר להרוג אותו, ושזה לא תקף במדינת ישראל. אני לא רוצה לראות אותה מחרחרת וסובלת.

אמא מתעייפת, אומרת שהיא תקרא לדוקטור, "תחזיקי את היד שלה במקומי," מבקשת. אני מהנהנת, משאירה בצד את הבקבוק שכבר ריק מתוכן ויושבת ליד מיטתה של סבתא, מחזיקה את ידה ולוחצת. דרור מסתובב במקום, חוזר, הולך שוב, חוזר, בסוף מתקרב ואומר " מה שלום ליידי?" הוא לא דיבר אתי מעל לחצי שנה, לא יודעת איך לענות. "בסדר," חטמתי את שפתיי כשסבתא שוב החלה לחרחר. נעצתי את אצבעותיי בבשר ידה, ליטפתי את מצחה. היה לה את הריח של סבתא שלי, אבל סבתא שלי תמיד הייתה יותר טוב מהמצב הזה. דרור מניח יד על מצחה של סבתא ונועץ בה מבט כאוב, זה מרגש אותי ואני שוב חונקת דמעות.

הוא יוצא מהחדר. אני לוקחת נשימה ובקול רועד מדברת אליה.

"היי סבתא. אני אוהבת אותך. אבא אמר לי למסור לך ד"ש, למקרה שלא.... יספיק. ליידי בסדר. רציתי ללמוד איך להכין את הבורקיטס והפיז'וניקוס שלך, אבל לא הספקתי לשאול... גם לא לבקר... לפני ש... אמא ודרור פה... אני מאוד.. אוהבת אותך..." נישקתי את מצחה והיה לו טעם מלוח, העברתי אצבעות בשיערה האפור והדליל.

תהיי חזקה............

דרור חזר שוב, שאלתי אותו "אתה רוצה להחזיק?"

העברתי לו את ידה והוא החזיק בה והעביר את אצבעו על גב כף היד. אמא אמרה "דרור, לא ישנת, לך לישון ואודיע לך מתי..." הוא הנהן ונישק את מצחה ואמר, "ביי, סבתא." לא חנקתי את הדמעות ונתתי להן להתגלגל על לחיי, ודרור עזב.

אבא הגיע, דיבר עם אמא על דברים, חיבק אותי ושוב בכיתי. לפתע קם והחל לצלם את סבתא, התחלתי שוב לבכות. "די," ביקשתי. "אבא, די."

"זאת מזכרת," הוא אמר, "ונראה לה את התמונות כשהיא תתעורר."

כאן אני נשברתי. כאן הרגשתי כאילו משהו בתוכי מתנפץ לרסיסים.

"תגיד, איבדת את השפיות?!" אמא כעסה עליו.

תהיי חזקה... את לא יכולה להיות חזקה. תהיי בכל זאת חזקה......

 

היינו שם במשך כמה שעות. היינו צריכים ללכת. לא רציתי ללכת, ובאותו זמן רציתי. יצאנו משם, ואמא התחרפנה, נכנסה להיסטריה, מדברים קטנים. 

"את חושבת שאת היחידה שקשה לה?! אה?! תעני לי כשאני שואלת אותך!! מה את חושבת לעצמך?!"

 

נכנסנו הביתה. לקחתי פריזמה (כדור נגד דיכאון) ונכנסתי לחדר. התייפחתי בכרית. ולבסוף... זה עכשיו. אדישה. אדישה לחלוטין. מחר השפעת הכדור תפסיק ואני שוב ארגיש את המוות מרחף מעליי. שוב ארגיש את האבידה הגדולה שעוד לא נאבדה לי.

שוב אשמע רחש של דבר המתנפץ בתוכי עד לאינסוף.

נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 22/5/2014 19:05   בקטגוריות התרגשות מנטלית ופיסית, ייאוש, כוסעמק וכל העולם יחדיו, לקפוץ לשמיים, םחד מהלא-נודע, מצב מחורבן, נזכור אותך תמיד, עצוב, פחד, פרידה, רצון להתפגר, רוצה להקיא, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מועקה


אני מרגישה נורא. עשיתי לעצמי נס קפה, הוא מר, חם, למה אני עשיתי אותו בכלל? אין לי שום מוזה, התפירה שלי בזבל והציורים לא יוצאים לדף. אני רועדת והדמעות פשוט זולגות בלי שום סיבה. לקרוא לזה דיכאון? לא? אולי? נס קפה זה לא כל כך נורא. אפשר לסבול אותו. הלב שלי פועם חזק מדי, זה מזכיר לי את הבדיקה השנתית שאני צריכה לעשות באיכילוב. חם כאן. יבש. המאוורר חזק מדי, אז סגרתי אותו, החדר הפך לסאונה מגעילה. ולחשוב שעבדתי כל כך קשה על הפרויקט הקטן שלי, שילמתי כל כך הרבה כסף, במשך שלושה ימים פשוט ישבתי על התחת ועמלתי על חתיכת הבד המזדיינת והפסקתי רק בשביל לאכול את מה שנשאר במקרר, אם נשאר... אולי איזה מלפפון מיובש.

לא בא לי לראות אף אחד, אבל אם אני אשאר לבד אני רק אשקע בתוך עצמי. יש את הדיירת החדשה בבית שלנו שלא מפסיקה לדבר על הבעיות שלה עם בנים, אני משתגעת. אני צריכה להעמיד פנים שאכפת לי, שאני מקשיבה, שאני שמה זין על הבעיות האלה שלה. אני עדיין שותה את הנס קפה המר, שמתי סוכר חום. למה הוא לא עובד?

אין לי למי להתלונן חוץ מלכאן. יש לי תדמית- והיא בן אדם שתמיד שמח, מחייך, צוחק, ומוכשר (בזין שלי). אז את כל השאר אני מנסה להשאיר מתחת לפני השטח, כי זה רק מאכזב אנשים. אכזבתי אנשים כשהם גילו את כל החלק השלילי שבי, אכזבתי מאוד. לא רוצה שוב. אני צריכה לקחת כדור נגד דיכאון? אין לי מרשם. אני לא רוצה שזה יעשה אותי היפרית מדי, אבל אני גם לא רוצה שוב לשוטט ברחוב ולמרר בבכי, לנקות אותו ולחזור הביתה כאילו כלום לא קרה. או לקחת את הכלבה שלי כתירוץ לצאת מהבית או לחזור הביתה מחברים. לפעמים כששומרים יותר מדי זה יוצא בבת אחת, כמו נהר על גדותיו, לא רוצה שיהיו אנשים סביבי כשזה קורה.

הנס קפה הזה מר מדי. אני עדיין שותה אותו.

איזה פוסט חסר טעם.

נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 27/9/2013 13:52   בקטגוריות ייאוש, כוסעמק וכל העולם יחדיו, מצב מחורבן, עצוב  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט קללות. ארג


אז כמה קללות אני יכולה לכתוב?

כוסעמק כל העולם הזה.

שיזדיינו כל החברות המפגרות.

היא לא שמה לב אליי, הזונה.

שתיתלה.

שכולם יחלו בצהבת.

או בכחלת.

כן, בכחלת.

גם האבא הזה, שחושב שהוא משהו-משהו, מסתובב לי עירום בבית. לך להזדיין עם החברה המסטולה שלך! צא לי מזווית העין!

ודי להאשים אותי בכל דבר.

אני לא אשמה אם כל פעם שאני נוגעת באוטו הוא מפעיל את האזעקה.

אני לא אונסת אותו.

הוא סתם לא אוהב אותי.

ואמא הווווו אמא. חושבת שאת יכולה להוציא עליי את העצבים שלך ואני אסתום?

מתברר שכן!

אבל כשאני לא סותמת ישר מגיע ה"מסריחה!" "כפוית טובה!" "לא, את באמת מסריחה. לכי להתקלח!"

אז יש לי ריח גוף רע. אשמתי??

גם כן מזדיינת עם החבר שלך. ותפסיקי לומר לי כמה התחת שלו יפה.

אינעל כל האנשים שחושבים שהם יכולים לעצבן אותי.

לכו תעצבנו את עצמכם.

.....

איבדתי את זה. לא כך?

 

ושירקב הסקס. כן, הסקס. כל הקטע המחורבן הזה של סקס. יא-אללה, כמה אפשר לשמוע על סקס זה וסקס שם. אולי תסתמו? תפסיקו להכניס לי את המושג הזה מהאוזן ולמשוך דרך השנייה?

אני לא מגבת.

אני ספוג.

אני סופגת את הכל עד שאין לי יותר מקום לספוג, ואז הכל יוצא החוצה.

אז תסתמו כבר על הסקס המחורבן שלכם!

סעמק.

בכללי גוף האדם זה דבר מחורבן.

 

נמאס לי שהם לא מבינים אותי ואז מתבכיינים.

"מה? לא הבנתי."

"?"

"תפסיקי לכתוב דברים אומנותיים כל כך. אף אחד לא יודע מה צריך להבין מזה."

"מסכימה עם זאת שמעליי ^"

"יאללה כולם עלייה!"

לכו תזדיינו. אני אכתוב מה שבא לי. כלבות מפגרות.

מישהו אמר לכן להבין? תתקעו את הראש בקיר ותלקקו אותו מצדי.

יש לי טיקים בעין. מסתבר שאני עייפה.

 

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

 

#פוסט ראשון קללות (שיצא לא כל כך קללות כמו שרציתי, לעזאזל) גמור.

יבוא עוד פוסט.

יהיו יותר קללות.

אני אשתדל. ואני אוציא את כל החרא הזה שמתחבא בתוכי (איפה אתה? חרא?)

ליל"ט.

פיס.אנד.קיס



נכתב על ידי Lady Q הכותבת , 20/9/2013 01:46   בקטגוריות פוסט קללות, ייאוש, כוסעמק וכל העולם יחדיו, מצב מחורבן, סמים, רצון להתפגר, רוצה להקיא, פסימי, זה אומר שהמחזור קרב... נכון?  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , סיפורים , קומיקס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLady Q הכותבת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lady Q הכותבת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)