לגלות מסקנות חדשות לגבי עצמך זה כל כך מעייף!
אז מה גיליתי?
קודם כל, אני מתכערת, במיוחד באיזור הפנים. אני לא עושה דבר לגבי זה. אני לא "עושה גבות", לא "עושה רגליים", לא "עושה שיער-ערווה". פשוט משאירה את עצמי השעירה בצורת כבש שעיר לעזאזל.
שנית, אני עדיין בוכה בסתר (במקלחת, בחדר עם מוסיקה פול ווליום, כשאני יוצאת עם הכלבה) ובשאר הזמן מחייכת ושמחה ובלה בלה בלה. מה שהופך אותי לפתטית גמורה.
שלישית, המסיכה שלי מעייפת לי את הצורה. לחייך, להיות נחמד כל הזמן, לצחוק... זה מתיש. זה כל כך מתיש שלא משנה כמה אני אנוח או אשן אני עדיין אהיה עייפה. לאט לאט המסיכה יורדת...
רביעית, אני רואה אותה יורדת. זה ממש מוזר (אודה שאפילו מצחיק): זה כאילו יש לי שתי ישויות בגוף, כאילו המסיכה עצמה קיבלה חיים, והמסיכה לא מבינה למה היא משתנה כל כך. איפה ה-LADY Q המבינה, המצחיקה, הטובה? למה היא משתנה לכזאת לא אכפתית? למה היא לא שומרת על אנשים קרוב אליה ורק מרחיקה אותם? "אני לא רוצה להרחיק אותם," היא אומרת לעצמה. "מדוע זה קורה? למה אני עושה את זה?"
אני מוצאת בזה הומור משעשע. למרות שאני לא יודעת מי משתי אלה היא האמיתית שבי, זה די ברור שאני מתהפכת.
חמישית, הרצון שלי להיות נאהבת מתנגש עם הרצון שלי להיות לבד, כי אנשים זה דבר מעייף. במיוחד כשזה אמור להיות קשר הדדי! כלומר, מצדי להתמקד בלימודים ורק בלימודים, בציור, בעבודה, בעצמי. אבל הבדידות תהרוג אותי, מכיוון שהדפקה שלי זה שאני צריכה עוד ועוד ועוד ועוד מאנשים (משמע ניצול?), עד שאין לי איך להחזיר להם כהוגן למה שנותנים לי. אני-עצמי ריקה לחלוטין כל הזמן, כמו רעב אינסופי לאהבה. לפני כמה ימים אמרו לי ש"אוהבים אותך!", "מי יכול לא לאהוב אותך?", "את כזאת מקסימה!", "מתגעגעים אלייך!". ובמקום להרגיש טוב עם זה, אני רק דוחה את האפשרות ואומרת לעצמי "זה לא אפשרי. זה לא אפשרי, זה שקר עלוב."
חמישית, אנשים מתחילים לקלוט אותי. הם עדיין לא מאמינים, אבל יש שקולטים. חברה אחת אומרת לי "זה לא מעייף אותך לחייך כל הזמן?" כמעט שהתפתתי לספר לה, אבל אני פוחדת מדי. תמיד פחדתי, כבר היו כאלה שאיבדתי בגלל האישיות המוזרה הזאת. הכל שקרים! "קשה לי לראות אנשים שהם סוג של נעלמים." "מעניין אותי מה האופי האמיתי שלך..." גם אותי זה מעניין. גם אותי.
שישית, יש לי טיקים מוזרים ברגל. כבר המון זמן. יכול להיות שיש לי חייזר בתוך הרגל? מסתבר שהחיים שלי לא מספיק מסובכים!
שביעית, נמאס לי מאמא. מסתבר שאכפת לה יותר מהבן זוג הנוכחי שלה מאשר הילדה האנ-פביולס שלה. זה כבר נראה כאילו היא החליטה לגור אצלו ולא לחזור לעולם, וכשהיא חוזרת? זה רק ריבים חסרי טעם. היא בעצם חלק ניכר מהתסכול שלי.
שמינית, אני שוקעת בתוך עצמי. ייאי! כיף! איזה בידור! לא ממש. מתסכל אותי שאני לא כותבת בבלוג הרבה, אף על פי שזה המקום היחידי שאני באמת יכולה לומר למישהו (לצעוק, לכתוב, לקלל, וואטאבר) על התסכול והדיכי וכל החרטא ברטא שקורה לי. בכללי, ככה לימדו אותי וככה גיליתי בעצמי, אי אפשר לסמוך על אף אחד. סוף פסוק.
תשיעית, הטיקים האלה ממש מלחיצים אותי. ברצינות, אני שוקלת לבדוק את זה אצל רופא. הרגל לי כאילו קיבלה חיים משל עצמה (לא מצחיק!) וזה נראה כאילו היא עומדת להתפוצץ בכל רגע. אולי יש לי גידול (חייזרי)?
עשירית, איזה מוזר. אני שונאת שמרחמים עליי אבל כשזה קורה, זה מספק אותי. מין מזוכיזם חולני כזה. דאמיט.
11 (אין לי כוח, סליחה על האורך), אני לא מצליחה לצייר. לא-מצליחה-לצייר. עוד תסכול לרשימה!
12, יש לי עוד דפקה (מישהו מוכן להסביר לי אותה?): איך זה אפשרי שאני רוצה להשיג משהו, ובאותו הזמן אין לי רצון להשיג אותו? איך זה שאני כל כך רוצה להגיע לרמה כזאת, אבל לא רוצה באותו זמן? מה זה אמור להביע לעזאזל?!
13, אני שותה את הנס שלי עם 7 כפיות סוכר.
טוב. אני חושבת שזה מספיק בינתיים. אני לא יודעת מתי אני אכתוב שוב (FUCK IT I'M ASSHOLE). אני רוצה להקיא. אולי חטפתי את הוירוס שמסתובב באיזור?
וואטאבר.אנד.קיס
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lady Q הכותבת